>> שירי ברוק־שגיא (כדאי שתעקבו) היא משוררת ועורכת בעיתון "הארץ". נולדה ב-73' בקיבוץ איילת השחר ומתגוררת בתל אביב. ספר שיריה החדש, "נבואות לאחור" (השקה: חמישי 5.2, הנסיך הקטן), נע בין תקווה להכרה מפוכחת ובין נבואות קדומות לקינה עכשווית. ברקע מבצבצות סצנות תל אביביות יומיומיות. אתם יכולים ורוציםלרכוש את הספר כאן(שיר אחד מתוכו מחכה לכם בקצה השני של הטור)

>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג
>> מקדונלד'ס נוסטלגי ומקדונלד'ס עם כפיל של דרייק // העיר של גיאגיא

1. בית אריאלה

אני אוהבת לשלם מראש על קורסים כדי לסנדל את הלו״ז שלי כך שיחייב אותי ללמוד משהו כי שילמתי עליו ואז אין לי ברירה אלא להגיע. כך מצאתי את הקריאות המודרכות בהנחיית סופרים בבית אריאלה. המחירים לתושבי העיר מסובסדים, ויש אפילו קפה ותה פושטים (לצד הרגילים) במחיר מסובסד. עד כה הספקתי לקרוא בחברותא בכתבי פסואה, קאמי וסארטר, ורוב שיחות הספרייה זלגו למדרגות בסוף השיעור.יש משהו אופטימי, שלא לומר נאיבי, להתדיין בלהט על אקזיסטנציאליזם כרעיון מופשט, כשמעל ראשנו מרחף באופן תמידי איום קיומי קונקרטי, במיוחד במרחב שעד לא מזמן שימש ככיכר החטופים. ובכל זאת, לפעמים נעים לדמיין שאנחנו חיים ב"מקום תחת השמש", ממש כמו שם הספר שכתב פעם, ב־95' (כשעוד היינו תמימים) בחור צעיר בשם בנג'מין ניתאי, ולא ב"מקום תחת".
שאול המלך 27 תל אביב

2. הדשא ברוטשילד

אחרי יום עבודה אני אוהבת לצעוד ברגל, מרחוב העלייה דרך שדרות רוטשילד ועד הבימה, או לחוף בוגרשוב. אם צריך לבחור ספוט אחד שאליו מתנקז הכל, זה הקצה של השדרה שנושק לעיגולים של הבימה.בשעת השקיעה אני חולצת את נעלי היום, מתיישבת על הדשא (המלאכותי) ועושה לעצמי קיבוץ בלב העיר. אני נותנת לנערים ולנערות לשחק לפניי, וכשהם מתרגלים אקרו יוגה מקווה שאף לוליין לא ייפול, כדי שיהיה לי מה לצלם.גם אחרי 30 שנה בתל אביב אי אפשר להוציא את הכפר מהנערה. המתח בין הכפרי לאורבני חוזר אצלי שוב ושוב, ובספר יש שורה אחת שמדברת אותו במדויק:
אִי אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת עַל עִיר בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ שֶׁיּוֹרְדִים בָּהּ כְּפָר
אני משתדלת לשמור על איזון דק בין הזהויות.

3. שוק לוינסקי

פעם בשבוע אני עוברת בשוק החמוד הזה כדי להצטייד באבות המזון שמרכיבים את התפריט שלי – פירות יבשים. בדרך, אני טוחנת כמות שמסכנת את ענף התמרים והקשיו. את תאוות השופינג אני מספקת בקפיצה ל"תבלינסקי" ולרוב יוצאת משם עם צרור מרווה לטיהור, פרחי לוטוס כחול וחליטת ורדים – שילוב שנראה כמו רשימת קניות של מכשפה. עם השקיות, אני עוצרת לנוח קצת בקפה קאימק על כוס צ'אי מקושטת בעלי כותרת.
>> תבלינסקי / לוינסקי 57 תל אביב // קפה קאימק / לוינסקי 49 תל אביב

4. המציאון

אם הייתי בגד כנראה שהייתי שמלה שחורה קטנה. יש לי אוסף גותי שמתחרה בהיקפו בקולקציית הנעליים של אימלדה מרקוס. תקציב להרחבת האוסף קצת פחות. את רוב הבגדים שלי אני קונה ביד שנייה – גם חסכוני לכיס ולסביבה, וגם מזמן לארון הבגדים של מורטישיה אדאמס וריאציות חדשות על שחור. היתרון במציאון הוא החלוקה המסודרת לקטגוריות של צבעים, שמאפשרת לי לפסוח על כל הצבעים בדרך למדור האופל. ועוד נקודת זכות, בעיר של חמוצים, המוכרות.ים שם הכי נחמדים בעיר וגם הפלייליסט שמכבד את האוזן שעייפה ממקומות צעקניים. קיצר, אם מחפשות פרזנטורית, אתן יודעות למי לפנות.
דיזנגוף 50 תל אביב (דיזנגוף סנטר)

המציאון (צילום באדיבות דיזנגוף סנטר)

5. הסטריטס, יהי זכרו ברוך

נפלה עטרת ראשנו. כך חולפת תהילת עולם. זה לא כל כך נעים לראות סטריטס סגור. כל הקלישאות דומות זו לזו, אבל אנחנו אומללים על פי דרכנו – ולא קלה היא לא קלה דרכנו. כי בכל פעם שבתי ואני חולפות בדרך הקבועה מול הוויטרינות הריקות (שבטח תכף יתמלאו במשהו חדיש ומחודש), עולה בזיכרוני תמונה נוסטלגית מן העבר, שמככבת בה ילדה קטנה עם שניצל ענק. לנצח אחי, נזכור אותך תמיד.
קינג ג'ורג' 70 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

הבולען הבא של תל אביב.בגדול זה יכול להיות בכל מקום בעיר. הכל מזל. בעיר שחרתה על דגלה את חדוות החפירות ואת אימת רוכבי הוולט, כל מה שנותר הוא לייסד ריאליטי מוניציפלי נושא פרסים לסיכון הבא. ראו הוגרלתם. אפשר לפתח גם פורמט ארצי, כי המצב הכללי גם ככה נראה כאן under construction.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?

הסרט "כן" של נדב לפיד. מניחה שאמרו את זה קודם אבל זה לא משנה. אין נביא בעירו. לפחות פריז איז ברנינג. ישבתי בקולנוע הכי פצפון של לב עם עוד שניים וחצי אנשים ומה אני אגיד – ברגע הראשון התפוצצו לי העיניים מרוב דימויים. אחר כך התפוצץ לי הלב מכל הטו מאץ' הזה. אחר כך צחקתי, גם ההם לידי צחקו במקומות הלא נכונים. אחר כך בכיתי. זה היה מסעיר, פומפוזי, מניפסטי, קיטשי לפרקים, סרט אנטי־תיירותי – אבל לתיירים בלבד.

אבל החלק שמצדיק את קיומו כהמלצה כאן הוא לראות, ואשכרה להרגיש, את תל אביב חיה ונושמת בתוך מציאות רוויה מוות, מ־7 באוקטובר ועד הסיוטים מעזה. מצטרפת לדף המסרים הממש לא רשמי של הסרט: לא למלחמה, לא למיליטריזם, לא לקפיטליזם, לא לשחיתות. כן לאבות החתיכים על אופניים בשדרה. כן לחוף הים האהוב. כן לדירות הרעועות שמרגישים בהן צעירים לנצח. כן לקרחנה, אבל לא כמו זו הנובורישית שבסרט, אלא קרחנה של שמחת חיים. כן לסרט שמדבר, למרות כל האנטי, עברית ואהבה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
בניגוד להמלצה הקודמת, הגלויות של שושקה (זאב אנגלמאייר). הרבה יותר קל לבטא מחאה ברוח של אנטי. קשה יותר לזעוק על דרך החיוב. הציורים הצבעוניים של שושקה, מראשית המלחמה ועד סיום הפרויקט, הצליחו ליצור אהדה ואמפתיה – גם מחוץ להפגנות שם נישאו כשלטי ענק – הודות לבחירה באופטימיות, בסולידריות ובאהבה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
במקום מתוקן, המדינה הייתה צריכה למסד את התמיכה במשפחות החטופים ששבו, ולא היה נדרש שנור מהאזרח הקטן. אבל כיוון שאין אנו חיים במקום מתוקן אלא ברפובליקת בננה (כן ביחיד, מה יש?) – והמשפחות האלה צריכות מעטפת רחבה גם בהמשך החיים – מצווה לעזור. אני תרמתי ואמשיך לתרום ככל שידי משגת כמובן.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל מי שלא ירש דירה מסבתא ונושא, כמוני, בעול השכירות העושק חודש בחודשו. מרימה לכםן, יודעת כמה זה כבד לבד. אבל לא רק למי שאין להן חדר משלהן, אלא גם לכל אלו שאין להן דרכון משלהן. גם אני נסיכה שנלחמת בדרכונים זרים, ואין לי אחד כזה.

מה יהיה?
אלוקימי יודע, וכפי שזה נראה, הוא גם הכי מקורב כרגע למקום שמתקבלות בו החלטות. אמנם התנבאתי לא רע בספר (שהתחלתי לכתוב לפני יותר מעשור ורואה אור אחרי שרוב הסיוטים התממשו), אבל לא בא לי לבאס. תכל'ס, הכי קל ללכת על נבואות זעם בישראל, כי לרוב הן גם מתגשמות, ואז אנחנו יוצאים צודקים. הלוואי שנחליף אותן בנבואות טעם. יהיה כיפי, תרבותי וטעים, ובטח ייפתחו עוד מלא מקומות אוכל ובילויים בתל אביב. מה לא?

—

"יְמֵי פּוֹמְפֵּיי הָאַחֲרוֹנִים לִמְהִירֵי הַחְלָטָה וַחֲטָאִים קַלִּים" // שירי ברוק-שגיא

אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ עוֹמֵד בְּכִכַּר הַלֵּב
מַחְנִיק צְעָקָה פְּנִימִית וּמֵת
שֶׁמִּישֶׁהוּ יִשְׁמַע
אֲבָל הָעִיר שׁוֹתֶקֶת בַּאֲדִישׁוּת
הִיא סְתָם הוֹמְלֶסִית עֲיֵפָה
שֶׁלֹּא רוֹאָה מַטְבֵּעַ שֶׁל אֲגוֹרָה בְּתוֹךְ הַקִּישׁ קִישׁ קָרְיָא שֶׁלָּהּ
רַק תָּבִיא לָהּ עוֹד קָפֶה בַּחֲמִשָּׁה שְׁקָלִים – שֶׁתִּתְעוֹרֵר כְּבָר.

בַּלֵּילוֹת הָאַחֲרוֹנִים הִיא כָּל הַזְּמַן עֵרָה
עַד שֶׁהִיא מְסֻגֶּלֶת לִשְׁמֹעַ חֲתוּלִים מְיֻחָמִים
בֵּין הַחֹשֶׁךְ לְזַנְבוֹת הָאוֹרוּבַלֵּילוֹת הַלְּבָנִים הָאֵלֶּה
הַתִּקְרוֹת הַגְּבוֹהוֹת מְחַשְּׁבוֹת מַסְלוּל מֵחָדָשׁ
כָּמָה זְמַן יִקַּח עַד שֶׁהַטִּיחַ יָבִין אֶת הַסְּדָקִים
הָעִיר נֶהֱפֶכֶת לְמִטָּה עֲמֻקָּה לָגוּר בָּהּ
לִתְקֹעַ בָּהּ יָתֵד בְּלִי לְשַׁלֵּם אַרְנוֹנַת תְּשׁוּקָה
רַק לִשְׁתּוֹת אֶת הָרֶגַע בְּדוּכְנֵי הַמִּיצִיּוֹת שֶׁמִּתַּחַת
וּבֵינְתַיִם בַּיָּמִים, הַחַיִּים בַּחוּץ מַמְשִׁיכִים לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים
כְּשֶׁאַתָּה, אֲנִי וְהָעִיר – כְּבָר יוֹתֵר בַּרְזֶל מִנּוֹצוֹת

נוֹשְׁמִים תִּקְוָה בַּלֵּילוֹת
וּמֵתִים חַיִּים בַּיָּמִים
וְיֵשׁ לְהַכּוֹת עָלֵינוּ
יֵשׁ לְהַכּוֹת חָזָק
כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ חַמִּים.

• העיר שלי
• שירה
• בית אריאלה
• שדרות רוטשילד
• שוק לוינסקי
• קאימק
• יד שנייה
• הסטריטס

>> ענת בצר היא אמנית חזותית בולטת ומוערכת וגם משוררת. בחודש שעבר נפתחה בגלריה נגא"רוּחַ",תערוכתה החדשה (עד ה-31.1), שבה ממשיכה בצר את עיסוקה המעמיק בציור על מופעיו הריאליסטיים. במרכז הסדרה עומדת דמות אשה המפנה את גבה, מבקשת להתאבך לעבר השמיים הגדולים, להתמזג בכאוס העננים או אולי לברוח מאימת המציאות שמחוץ לציור."גשרים נופלים לאט"הוא ספר שירה ראשון שלה שיצא לאור ב־2024 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בזמן המלחמה הארורה, וגם הוא מהווה הדהוד למאבק מתמשך המשקף את הקונפליקטים המהותיים של הזמן הזה.

>> עם שוך הסערה: 20 תערוכות חדשות שיעשו לכם חם בסופ"ש
>> אל-מטחנה: האמנות פותחת לציבור את מפעל הקרח ההיסטורי בסלמה
>> הקירות יכולים לדבר: התערוכה של הצלמניה מצאה לוקיישן מפתיע

ימים ספורים לאחר שבעה באוקטובר הייתה אמורה להיפתח לי תערוכה. הכל היה מוכן. במקביל הייתי אמורה להתחיל ("אחרי החגים") לעבוד עם ארז שוויצר, עורך ספר השירה שלי, לקראת הוצאתו. היו אלה ימים צפופים, עמוסים, מלאי חרדה וכעס. ההפיכה המשטרית שעמדה אז בפתח איימה על כל מה שידענו, ועוד לא ידענו דבר.

מכיוון שאני מציירת בצבעי שמן ובשכבות דקות, הציורים לתערוכה תמיד מוכנים הרבה לפני הפתיחה. עשיתי לעצמי מנהג, להתחיל משהו לפני, ולהגיע לתערוכה כשאני כבר עסוקה (פחות או יותר) בפרויקט הבא. ה"פרוייקט הבא" הזה מוצג בימים אלו בגלריה נגא.

ואז הגיע השבעה. הכל נדחה. משך חודשים הייתי משותקת. נאלמתי דום. לא יכולתי לצייר, לא יכולתי לכתוב, התותחים רעמו והמוזה שתקה. ואז, לאט לאט חזרתי לסדרה ההיא אותה התחלתי חודשים לפני. הכל היה מעורער, מלחמה ודאגה, אימה וזעם ובתווך, שעות של התכנסות לתוך עשייה משונה, כמעט ללא יכולת להשאיר את החוץ בחוץ, בסטודיו מתפורר ללא מקלט. חבר אמר לי לקנות קסדת אופנוע ולשכב על הרצפה בזמן אזעקות. מוטב לי כבר לחטוף טיל על הראש ולמות עם הציורים שלי מאשר לשכב כמו סתומה על הרצפה עם קסדה.

ספר השירה שלי יצא לאור. שמחתי, אבל לא הצלחתי להתרגש. לא עשיתי השקה. מי יכול בכלל לעשות עכשיו מסיבה?
וכך, בין אזעקה להפגנה, בין ככר החטופים לסטודיו נבנתה לי שיגרה חדשה.
ואז אמא שלי מתה.

אמא שלי האהובה הלכה, ואני, שגם ככה ליבי היה שבור, התאבלתי עליה ועלי ועלינו והכל התערבב לי והתערבל לי כמו הרוח הזאת, אותה ניסיתי לנסח בציוריי. הרוח הרעה מבפנים ומבחוץ שבאה עלינו לכלותינו, ולצידה הרוח האנושית החזקה, רוח האדם כפי שהתגלתה במלוא עוזה בעקבות אסוננו, רוחות הרפאים שלי ושלנו וכל אלה בתוך הציור העקשן שלי, שהיה לי עוגן וסיבה.

בָּאמצעים הקפואים של שפת הציור נאחזתי בנסיון לתאר מבנים של תנועה, של הבלתי ניתן לתיאור – רוח, עננים בשמיים, אד, כמו אש, כמו מים, כמו לעבור למימד הטרנסצנדנטלי של שדות הצייד הנצחיים, למקום שעליו לא ניתן לומר עוד דבר. ציירתי דמות אשה המפנה את גבה, אשה לבדה, בלב הדוקר, הצומח והמסתחרר לכל כיוון. רציתי יופי המבקש לאחוז את הדינמי, את מה שיעלם בעוד רגע, שיהיה כְּלֹא היה, שיתמזג בתנועת ההשתנות של טבע אינסופי ויהפוך אַחֵר בעוד רגע קל.
התערוכה "רוח", אם כך, תלויה עד 31.1.26 בגלריה נגא (אחד העם 60, תל אביב). אשמח אם תעופו לראות אותה.

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• שירה
• אמנות ישראלית
• שבעה באוקטובר

>> בתערוכת היחיד החדשה שלה "מינון יתר", המוצגת בפיקוק (מרמורק 14 תל אביב), פורמתהאמנית והמשוררת שרי פישמןאת הסיפור במקום לספר אותו. בעקבות גיוס שני בניה בדצמבר 2023, ביתה הפך לחדר המתנה, והציור לכלי נשימה. העבודה שלה איננה פוליטית במובן הפשטני אך היא בהכרח תגובה לנפילה המוסרית, האינטימית והקולקטיבית שעוברת החברה הישראלית. התערוכה כוללת עבודות שנולדו לצד שירים ויצירות חזותיותמתוך ספרה החדש של פישמן, כאשר הצבע הכתום של שערה משמש כחותם זהות. פישמן אינה מחפשת להמתיק את המציאות. היא מזמינה את הצופה להרגיש, לא להבין (אוצר: שמעון משל). כדאי שתעקבו.

1. כיכר הבימה

מאז שאני קטנה, דרך הבגרות, וגדילתם של הילדים שלי. הצפייה בהצגות ואין סוף שעות בתיאטרון עצמו, האזנה לקונצרטים בהיכל התרבות (הצגתי שם תערוכת יחיד בחגיגות ה-80 לפילהרמונית: "גרפיטי קלאסי"), ביקורים במוזיאון ת"א, לבד, עם הילדים במנשא, עם הילדים מתרוצצים בין החדרים, בהופעות ובהרצאות, ההשתובבות שלהם כילדים ברחבה וכמובן, בילוי בברים ליד. אין כמו הצגה/קונצרט ואחר כך כוס יין בפיקוק.

2. חוף מציצים

הלוקיישן הכי המוני, אבל מעליו היה הג'חנון של מרים, שזה העונג המושחת ביותר, אחרי לילה לבן של בילויים. וים…המקום הכי מדיטטיבי מבחינתי בעולם. ברגעים הכי קשים השנה, כשהבן הצעיר שלי בלבנון, סוריה או עזה וכלום כבר לא עוזר לי להירגע, הים עושה את העבודה ברחצה לילית או בירה בשבת בבוקר.

3. ברבוניה

מחוף מציצים, לרחוב בן-יהודה המקביל – גם הוא מתבגר יחד איתי ושומר על זהותו. אווירה שאי אפשר להסביר, שקיימת רק שם. ואם לא אכלתי ג'חנון בבוקר, אחטא עם מאכלי ים, שם.
בן יהודה 192 תל אביב

4. פורט סעיד

לפחות פעמיים בחודש, שבת בצהריים, עראק פורט סעיד (מתכון ביתי: עראק אשקלון, מקלות אניס ומרווה) וליד, מה שבא. די.ג'ייאים מדהימים, מתקלטים עם תקליטים מהספרייה המופלאה. כל שיר פוגע לתוך הנשמה.
הר סיני 5 תל אביב

5. 223

בדיזינגוף – ימי חמישי בלילה, המארחת הכי מושלמת בעיר, ברמנים מקסימים וגם הסזראק המושלם!
דיזינגוף 223

>> החוף הכי טוב בעיר וחומוס עם דמעות בעיניים // העיר של עמר גשן
>> דייט בשישי בבוקר ופיקניק אורבני בכיכר // העיר של מיכל גבע

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

חנייה, חנייה, חנייה!!!!! בלי האופנוע, חוויית העיר נוראית! אני ממפה את העיר בהתאם לחניונים. אין יותר עוגמת נפש מלהגיע, להסתובב שעות ולצאת ממנה בבושת פנים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההופעה של אבישי כהן במשכן האופרה. אני מנגנת בקונטרבס בשלוש שנים האחרונות (או נכון יותר, מנסה לנגן) ואין כמו לצפות בווירטואוז ברמה עולמית בתל אביב. גם שאר ההרכב היה מאלף ובסוף, לשתות לידם בפיקוק, היה הכי ישראלי שיש.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?

ספרים, אני קוראת אחד אחרי השני, זו התרפיה שלי, האהבה שלי, הבריחה שלי והחברים הכי טובים שלי. פרנץ ליסט מלווה אותי מתחילת המלחמה ונותן לי גם כוח, גם תקווה ואין סוף השראה. השיר שכתבתי ומופיע על כריכת הספר "מינון יתר" הוא בהשראתו:

תן לי פואמה ב-^####F
לִכְלִי אֶחָד.
לֹא סִימְפוֹנְיָה מֻרְכֶּבֶת.
חַד־פְּרָקִית.
רְצִיפָה,
מִתְמַשֶּׁכֶת.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני לא שייכת לשום ארגון, ולא מתנדבת במיוחד בשביל המלחמה, שוב, תחת איזו עמותה או ארגון. התנדבתי לפני המלחמה ואני מנסה להתנדב בכל מקום שאני יכולה להועיל בו ולהיתרם מההנאה שבכך בכל מיני תחומים. היכן שאני יכולה לעזור או סתם לתת השראה, אני שם. מאז הגיוס של שני הבנים שלי בדצמבר 2023, אני מנסה בעיקר להגיע לעוד אימהות ולתת להן נקודת מבט שונה ואסטרטגיות העוזרות לי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל אחד ואחת שזקוקים להרמה! תפתחו את העיניים, תפתחו את הלב ותסתכלו מי נפלה רוחו בשעה האחרונה, לא משנה מדוע. ענייני הלב לא פחות גרועים מעניינים ברומו של עולם. תלמדו להרים! תהיו אמפתיים, תצחיקו, תעוררו, תאתגרו, תושיטו יד. אנחנו משפחה אחת – תל אביב רבתי, אזור המרכז ומדינת ישראל כולה.

מה יהיה?
אני מקדשת את ההווה, את הרגעים הקטנים של היום יום. אני נושמת מהודעת השלישה היומית, משיחת טלפון שבועית, שומעת את האינטונציה של הילד שלי, שומעת ברקע את הצחוקים והצעקות העליזות של "האחים שלו", מוודאה שרוב הזמן הם פשוט ביחד, מדברים, שומעים מוזיקה, עושים את מה שצריך ומרגישים שליחות וחוזרים הביתה להתרעננות בכל כמה שבועות. אני תקווה שכל זה יסתיים הרגע! כאן ועכשיו! שנחזור לחיים משעממים, אפורים, מלאי הרגלים, שהחטופים יחזרו, שהילדים שלנו יחזרו כל סופ"ש מעיר הבה"דים, שם יש בריכה וזה הבסיס הכי שווה במדינה, עד שיעבור הפז"ם והם יטוסו לטייל בחו"ל ואח"כ ילמדו משהו שיאהבו ויבחרו לעבוד רק בעבודה שהיו מסכימים לעשותה גם בחינם, ויעשו לי נכדים ויגורו לידי ואזכה לעוד הרבה שנים ולחוות אותם.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• שירה
• כיכר הבימה
• חוף מציצים
• ברבוניה
• פורט סעיד
• 223
• חניה בתל אביב

מעטים הם היוצרים שהשפעתם על התל אביביות העכשווית גדולה כמו זו של דוד אבידן ז"ל, ומעטים הם היוצרים שמקבלים על כך כל כך מעט קרדיט. מאז מותו ב-11.5.1995, בחוסר כל ובמצב נפשי קשה, לא נעשו מאמצים רבים להנציח את פועלו המבריק והרב-תחומי ולמרות ההערכה הרבה ליצירתו ומקומו בפנתאון של השירה העברית. בסופ"ש הקרוב זה הולך להשתנות מעט, באירוע שיתקיים בחמישי ובשבת במתחם "מטמון" שבבית רומנו תחת הכותרת הכיפית "קידה רבת משתתפים לדוד אבידן".

>> תעודת הצטיינות: 7 סרטים שאסור לכם להחמיץ בפסטיבל דוקאביב
>> התפתחות דרמטית: פסטיבל דרמה קווין יפתח את אירועי הגאווה בעיר

מדובר למעשה בפסטיבל קטן, פסטיבלון בעצם, שיכלול חמישה אירועים המתפרשים על פני יומיים בחנות הספרים הנהדרת מטמון, בהשתתפותם של עשרות אנשי תרבות ורוח, שינסו להציף מן האוב את שלל מפעלותיו של אבידן בתחומים השונים. בין המשתתפים תוכלו למצוא את דבל'ה גליקמן, אהרן שבתאי, ליאור דיין, ציפה קמפינסקי, ניסן שור, תאי רונה, יוסי מר חיים, ירון לונדון ועוד.

"עם חלוף 30 שנים לעזיבתו של דוד אבידן תקיים הנהלת החשבונות הרב-דורית אירוע רב-ממדי ורב-הקשרי עם דוברים ודוברות מדיסציפלינות שונות, שידברו על פעילותו המגוונת של הפנומן החד-פעמי – קולנוע, טלוויזיה, לילה, הגות, אמנות, בינה מלאכותית, גאדג׳טים, פרמקולוגיֿה, מדיה, וכמובן שירה, אחרי שנגדיר אותה ככל מה שאינו שירה", כך נמסר מטעם המארגנים. רוצים ליינאפ? בבקשה:

חמישי 22.5 21:00 // לילות תל אביב עם דוד אבידן וידידים

ערב הפתיחה של הפסטיבל יארח גלריה נהדרת של ידידות וידידים, שילושו באופן חופשי היבטים שונים של היקום האבידני, עם קריצות רצוניות ובלת-רצוניות לספר הקאלט "לילות תל אביב עם דוד אבידן", שמהווה את אחד משיאי יצירתו הבלתי-מוכרים.
יציגו: ברוריה אבידן בריר / דבל’ה גליקמן / ליאור דיין / יוסי זיו / ארי ליבסקר / יהושע סימון / יותם פלדמן / ציפה קמפינסקי / אהרן שבתאי / ניסן שור

חמישי 22.5 23:00 // תאי רונה מגיש: האזנה עמוקה לדוד אבידן

סיאנס מוזיקלי אבידני. סשן של האזנה עמוקה ליצירות מוזיקליות וקטעי אודיו נדירים של אבידן, עם ליווי של פס-קול קוסמי לייב שיונק מיצירתו.

שבת 24.5 16:00 // מר אבידן, מה זה שיר?

אבידן שנא את התואר משורר ועסק באקספירמנציה קדחתנית בשדות רבים, כולל תכנון משחתות, ריצה לכנסת כסיעת יחיד ועיסוק פסיכונאוטי קדחתני. מושב זה יוקדש לפעילותו האקספרימנטלית של אבידן. הסשן יוקדש לפן האימפריאליסטי ביצירתו של אבידן.
בהשתתפות: אדם אבולעפיה / אילן בר דוד / עדי דהן / אורי דרומר / אורי דסאו / ענת ויסמן / יוסי מר חיים

שבת 24.5 19:30 // מייקי מגיש: דוד אבידן

השקת קצר-הנגן החדש של מייקי, המתבסס על פתיתי הקראה של אבידן את מיטב שירתו. קצר-הנגן יודפס במהדורה מיוחדת על גבי תקליטי ויניל. אירוע ההשקה יכלול גם מופע לייב כל-קולי של היוצר והתקליטן מייקי. כניסה חופשית.

שבת 24.5 20:30 // שבע אצבעות פתוחות אל העתיד

אבידן חזה את עתיד הבינה המלאכותית ואת האינטרנט כבר בשנות השישים של המאה הקודמת. בסשן העסיסי הזה נדסקס את הזיקה המיוחדת של אבידן לעתיד ואת יכולתו יוצאת הדופן לבחון את המציאות לא על פי נתוניה הקונקרטיים אלא על פי רפרטואר האפשרויות הפוטנציאליות שהיא מציעה.
משתתפים: ננה אריאל / ג׳ון בראון / ירון לונדון / מיכל זמיר / אורית זפרן / שי טרא / עודד כרמלי / בועז לביאֿ / יבשם עזגד

שבת 24.5 23:00 // מין. זוז. הכל אפשרי

הקרנה של סרטיו הקצרים של אבידן. הכניסה חופשית.
>> קידה רבת-משתתפים לדוד אבידן, בית רומנו, חמישי/שבת 24.5/22.5,פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• בית רומנו
• דוד אבידן
• מטמון
• ספרות ישראלית
• שירה
• משוררים

לפני קצת יותר משבועיים,כששאלתי בעלי עסקים בשדרות ירושליםמה לדעתם צריך לעשות כדי להחיות את האזור, התשובה המרכזית ואולי הרלוונטית ביותר הייתה "לעודד פתיחת עסקים חדשים". והנה, כמו פטריה אחת אחרי הגשם, נפתחה לה חנות ספרים במתחם נגה – או כמו שבעלת החנות, לני בלה כהן, מכנה את השכונה – "התחת של תיאטרון גשר".

>>רגע אחרי פרסי אופיר: איזה סרטים חובה לראות ביום הקולנוע הישראלי?

שם החנות היא "אובלומוב", על שם האציל הרוסי והעצלן מספרו של איוואן גונצ'רוב, והוא הולם אותה להפליא. בעלי החנות, לני בלה כהן ואלחנן מאיר דוידזון, מלאים ברוח האובלומובית שסוחפת לשיחות סלון של שעות על כל נושא אפשרי – החל מספרות ועד ההשוואה בין גבעתיים לחולון. טוב, אולי ההשוואה בין גבעתיים לחולון פחות מאפיינת את הספרות הרוסית, אבל הבנתם.החנות ממוקמת ברחוב נחמה פינת תרצה, ממש מאחורי תיאטרון גשר, והדבר הראשון שמבחינים כשנכנסים אליה הוא כמות הספרים, בתצוגה פרונטלית – עניין לא נפוץ בחנויות הספרים הישראליות, שנוטות להציג את הספרים שלהם על הצד במטרה להכניס יותר כותרים. ב"אובלומוב" זה לא המצב, כי שני השותפים הטריים רוצים לתת כבוד לכותרים. "אתה יודע, אורין מוריס קפץ לבקר פה ואמר שזה נראה כמו מעשה אוצרות, כמעט כמו חנות תכשיטים", אומרת לני בלה כהן. "יש פה ממש בחירה בפינצטה של כותרים שמוצגים בצורה מאוד מסוימת".

הרעיון להקים חנות ספרים עלה לכהן כשהלכה ברחוב, והבחינה בפופ-אפ התורן עוזב את החלל. "זה לא משהו שבהכרח ידעתי שאני רוצה, אבל כשהסתכלתי על המקום דמיינתי חנות ספרים". היא התקשרה לשכן שלה מהבניין, אלחנן מאיר דוידזון, אותו הכירה על רקע המלחמה בתקופה שבה נשמעו אזעקות במרכז, והציעה לו מה שלהגדרתה היתה הצעה רדיקלית – לפתוח יחד חנות ספרים."אלחנן גר חצי קומה מעל הקרקע, ויש לו מבואה שמרגישה הכי בטוחה בבניין כי יש בה בטון", מספרת כהן, "אז באזעקות מצאנו אחד את השנייה". דוידזון ממהר להוסיף: "אני, בן זוגה, הכלבה, השכנים מפה, מלמעלה…". השיחות המשיכו במדרגות ולאט לאט נוצרה חברות על רקע ספרותי. דוידזון גילה שללני יש כתב עת, לני גילתה שהוא משורר, והשניים המשיכו לשוחח ולהתווכח על עולם הספרות והשירה.

הם גם גילו יחד שיש חור ענק בצורת ספר בשכונת נגה, כי כל פעם שהם רוצים לחדש את הספריה הביתית שלהם, אין להם יותר מדי אופציות מלבד לעלות על האוטובוס (זה היה לפניהמעבר של האחים גרין לפלורנטיןהשכנה).למרות שהשניים עדיין חדשים יחסית בשכונה, הם פעלו מהר וביעילות. "וואו",אומר דוידזון בהתפעלות כשחושב על חמשת הימים המטורפים שעברו עליו מאז הפתיחה, "שבוע לפני שפתחנו ורק הפצנו את הבשורה, היה רעש גדול בשכונה, שפשוט חיבקה את הרעיון. כשפתחנו הם באו ברגליים. שלישי-רביעי-חמישי-שישי של עלייה לרגל של סופרים מחוץ לשכונה ושל אנשים מתוך השכונה. זה היה מרגש".אפילו בתיאטרון גשר אהבו את הרעיון, והחליטו לתת 50% הנחה על הצגות מתוך הרפרטואר העשיר שלו עבור לקוחות החנות.

על המדפים אפשר למצוא שלל הוצאות שלא תמצאו בחנויות הספרים הגדולות – כמו ברחש, הבה לאור או תשע נשמות – ואפילו ספרים ברוסית, שהמבחר שלהם הספיק לקצור מחמאות מדוברי הרוסית שמתגוררים באזור. בזמן הריאיון נכנסו מספר לקוחות, וזכיתי לקבל הצצה ליום העבודה בחנות. תוך כמה שניות כבר היינו כולנו בחוץ, מדברים על אמנות עם הלקוחות. לאחר שנפרדנו לשלום מהלקוחות והתיישבנו בחזרה בחנות, לני סיכמה: "זה אובלומוב. זה מה שקרה בכל החמישה ימים האלה, מישהו נכנס, פותחים בקבוק יין ויושבים לשיחות של שעות".

הפידבק היפואי הגיע גם מכיוונים מפתיעים ומדמויות יפואיות מוכרות, כמו האוצרת מורן שוב רובשוב, שבעבר יזמה את חלון האמנות שפעל בשכונה – "נגה היקרה". לדבריו של דוידזון היא תיארה את החוויה בחנות כ"מעשה של אהבה – כשרואים את כל הכותרים מסתכלים עליך וככה אתה יכול להסתכל עליהם".ללני בלה כהן יש אהבה חסרת פשרות למילה הכתובה (כך גיליתי עוד בהיכרותינו המוקדמת, כשלמדנו במקביל בבית הספר מנשר), וגם כשדוידזון מדבר על ספרות, האדישות שלו נסדקת. כעת הוא סטודנט ב"מקום לשירה", והסיבה שבגללה בחר ללכת ללמוד כתיבה לעומק מסבירה את כל הוויית החנות: "כשלני ואני הכרנו היא שאלה אותי למה עצרתי את לימודי הפסיכולוגיה והלכתי ללמוד במקום לשירה. עניתי לה שכשאתה כותב אתה בדרך כלל לבד, אבל בסופו של דבר חסר לנו את זה, החיכוך הוא מה שמאיץ את המנוע. הלכתי למקום לשירה כי חיפשתי אנשים שמדברים את השפה, מישהו שיתחרמן איתי על השירה של ישראל אלירז".

דוידזון צודק בכך שפעולת הכתיבה היא פעולה שיש בה מן הבדידות, אבל גם הקריאה היא כזאת. אולי המטרה של אובלומוב היא לנפץ את מיתוס האמן/האינטלקטואל המיוסר ולאפשר מקום שאפשר להיכנס אליו, לעיין בספרים, לשוחח, לקבל ולתת המלצות. למרות התשוקה הרבה, לפתוח חנות ספרים ביפו זאת החלטה מורכבת, במיוחד בשל המצב הנוכחי של שדרות ירושלים."שדרות ירושלים היא נקודה כואבת גם מבחינתי", משתפת כהן ברגע של רצינות, "להגיד שהשדרה לא מממשת את הפוטנציאל שלה זה אנדרסטייטמנט. זאת נקודת התורפה של צפון יפו, אבל אני חושבת שכתושבי השכונה אנחנו חווים בחודשים האחרונים בניסיון להתרומם".אובלומוב היא חלק חשוב ומבורך בניסיון הזה והיא נותנת במה לאמנות וממשיכה את דרכה של יפו הקהילתית, גם כשמדובר בדור חדש לגמרי של תושבים.

לפני שהלכתי, ביקשתי מהשניים המלצות על ספרים שרק בשבילם היה שווה לפתוח את החנות. כהן שלחה את ידה אל "בורא מיני יללות" מאת המשוררת לורן מילק. "מה יש לי לומר?", התמוגגה, "היא המשוררת החיה העברית האהובה עליי, והייתי רוצה שעוד אנשים יכירו את השפה והשירה שלה". דוידזון התביית על הוצאת ברחש, ולאחר התלבטות קצרה בחר בספר "בית בית" מאת זלי גורביץ'. "זה ספר שירה שיש בו מאה מרובעים, שכולם עוסקים בבית, בשפה. בית הוא גם מה שלני ואני בונים פה. זה בית של שיר, וגם ארבע קירות זה בית, יש כאן כיוון מחקרי בתוך השפה, יש פה מאה מרובעים על בית. בחרתי את זה כי… כך יצא. אני מאוד שמח שהוא פה".
אובלומוב, נחמה 4 מתחם נגה.פרטים בעמוד האינסטגרם

• ❤ תרבות
• ספרים
• ספרות
• חנויות
• מתחם נגה
• יפו
• שירה