>> ניצן כהן הוא יוצר סרטים, מחזאי ובמאי לשעבר והמנהל האמנותי של תיאטרון תמונע לשעבר, ושותפה של רננה רז למופע המעולה "VHS ד"ש מהעבר". סרטיו מחוברים לעבודה מחקרית מקיפה. בימים אלה הוא מציג בבית ליבלינג את התערוכה המרתקת"הפנטומים של רובע 9", שעוסקת בעולמות ההולכים ונעלמים של מזרח תל אביב.

התערוכה מורכבת מסדרה של עבודות וידאו המתעדות שבעה אתרים-פנטומים שהיו ואינם או הולכים ומתפוגגים ומתקיימים בעיקר בזיכרונם של התושבים: תחנת השידור הראשונה בתל חיים, המרקם האדריכלי של שכונת יד אליהו, קולנוע התקווה, אצטדיון בני יהודה, גן השוטרת בשכונת עזרא, קבר השייח׳ בכפר שלם, ודרך המסחר ההיסטורית בין כפר סלמה לשוק התקווה. התערוכה היא נדבך מתוך מחקר שמבקש לחשוף את רובע 9, את מורשתו ולאן מועדות פניו. לכו לראות ומהר.

1. הבית שחייתי בו

יד אליהו, רחוב מרגולין, אזור שכולו בתים קטנים עם גינות שמרגיש כמו קיבוץ קטן בתוך העיר. הילדים רצו יחפים בין הבתים והדלתות היו פתוחות. הבית הישן התפורר עלינו אבל השכונה והקהילה השאירו אותנו שם כמעט עשרים שנה. כמעט עשור אחרי שעזבנו אותו, אני לפעמים מאריך את הדרך באופניים כדי לעבור שם ולהסתכל עליו מבחוץ ולצלם, לשלוח לילדים.

2. חניון שוק התקווה

היום הוא מבנה שבור ומוזנח סמוך לשוק התקווה, אבל לפני יותר מחמישים שנה הוא היה"קולנוע דרום" –בית הקולנוע של השכונה,זיכרון שחי עד היום בקרב התושבים.אני חולם שיום אחד הרומנטיקה תביס את הנדל"ן והמבנה המכוער הזה שהתאהבתי בו יקום לתחייה בתור בית קולנוע.

ב-2019 הוא כבר התעורר לערב אחד. קולנוע דרום (צילום באדיבות עיריית ת"א-יפו)

3. ידי אמן ציון דהרי

ציון דהרי ז"ל שהקים את החנות היה הצלם של השכונה וחנות המסגרות בכפר שלם היא גם ארכיון שכונתי.תיעדתי מספר פעמים את לינדה דהרי והמשפחה וגיליתי אוצרות,ביניהם תיעודים של הפסטיבל שהמשפחה העלתה סביב החנות בדרך ההגנה כל שנה בסוכות–פסטיבל אמנות ויין.החומרים משם יחכו לתערוכה הבאה.
רחוב ס"ה 3 (שכונת כפר שלם) תל אביב

4. סעדיה

במקום הכי גבוה בכפר שלם,מול קבר השייח סלמה–שריד לימים רחוקים שלכפר שלם קראו כפר סלמה וגרו בו חקלאים פלסטינים–ניצבת מסעדת סעדיה,מסעדת פועלים עם תבשילים תימניים על פתיליות ועם מרק הבשר הכי טוב בעיר.
מדמון 1 (שכונת כפר שלם) תל אביב

5. קפה אמירה

לפני כמה שנים נפתח ביד אליהו סוף סוף בית קפה–שכונתי קטן ומקסים(וטעים)ברחוב הפלמ"ח.מקום שתמיד כיף לשבת בו לפגישות או סתם להישען על הספסל בבוקר בצד עם קפה טוב וליהנות מהאווירה המיוחדת של השכונה.
הפלמ"ח 28 (יד אליהו) תל אביב

>> העיר של אמילי מואטי // כיכר של אור ובר עם אנשים שמשמח לפגוש
>> העיר של יערה קידר // אי קטן ורומנטי ואיגרוף עם תחושת ריחוף

מקום לא אהוב בעיר:

1. בזמן המלחמה האחרונההגעתי לתחנה המרכזית"החדשה"כדי לראות מקרוב את המקלט האטומי.המקלט מחריד.יש מצב שעדיף נשורת רדיואקטיבית מאשר הימצאות במקלט הזה.מה שכן,הוא לוקיישן מטורף,מרגע שנכנסתי הרגשתי שאני פוסע בתוך פרק בסדרה"האחרונים מבינינו" ,עמוק פנימה לעולם אפקוליפטי חסר תקווה.

2. במסע השיפוצים הגדולשעובר על מזרח העיר,שכונת יד אליהו שתוכננה בצורה כל כך חכמה ויפה עוברת שינוי שעלול להיות הרסני.השיכונים המתפוררים של לה גארדיה אמנם צריכים שיפוץ רציני, אבל הבניינים החדשים שבנו ברחוב הם סימני אזהרה לכיוון שהרחוב והשכונה הולכים אליו:הרבה יותר בטון,הרבה פחות ירוק,הרבה פחות יד אליהו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרוןסידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"ארץ אם"של רות פתיר ריגשה,הצחיקה וטילטלה אותי.עבודה שהלכה איתי הרבה זמן.

איזו יצירהנתנה לך כוח,תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
המופע"חתירה אל ההווה"של גלעד כהנא–אלתור חסר עכבות ומעורר השראה,מחובר לתקופה המופרעת והמופרכת שאנחנו חיים כרגע.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץלתרום או להתנדב בזמן הזה?
בתוך התקופה הזו של אסון יש ככ הרבה ארגונים שכדאי וצריך אבל לפני הכל כרגע זהמטה משפחות החטופיםכי המציאות היומיומית שלהם היא סיוט מתמשך.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל שמי שלא נכנע לייאוש ויוצא להפגין לסיום המלחמה והחזרת החטופים.

מה יהיה?
אי אפשר לדעת.כל החוקים התעקמו והכל התהפך,מצד אחד אנחנו בתוך סיוט ומצד שני אנחנו במציאות שהכל יכול לקרות בה.

• העיר שלי
• שכונת התקווה
• מזרח תל אביב
• אמנות ישראלית
• בית ליבלינג

כשצועדים את דרך ההגנה, רחוב ארור שתקוע גם הוא בעבודות רכבת תמידית, הדבר האחרון שמצפים למצוא זה בר יין. ובכל זאת, המטיילים מרכבת ההגנה המושמצת לעבר שכונת התקווה ויד אליהו יתקלו בבר יין מתוק ונעים שנפתח השבוע. והדבר היפה באמת הוא שבניגוד לצפוי, לא מדובר בחלל מפונפן שמדיף ריח ג'נטריפיקציה, אלא מקום שמבקש קודם כל לשרת את תושבי השכונה, ומשם את השאר.

>>תריסר הנועזים: מה עושה הדיל הכי משתלם בעיר במסעדה כזאת?

חגית אלדמע היא בכלל פסיכואנליטיקאית וד״ר לפילוסופיה, אבל היא גם תושבת השכונה, וחובבת יין ותיקה שתמיד חשבה יום אחד להקים מקום משלה. ״יש קשר הדוק בין יין לפילוסופיה", היא מסבירה להדיוטות שכמונו. "המשתה היווני היה כולו מקום של החלפת מחשבות תוך שתייה מבוקרת. אפלטון אמר שילדים ויין מגלים את האמת, ואני באה לזה מתוך המקום הזה. חוץ מזה שבאופן מבוקר, יין הרבה יותר מועיל מאשר מזיק״.

את נעימה, שקרויה על שם אמה, היא חשבה לפתוח כבר זמן רב, וחיכתה לרגע המתאים. אבל אז פרצה המלחמה. ״כל הזמן חיכיתי שהמלחמה תיגמר, ואחרי שנה אמרתי טוב, הגיע הזמן לקום ולייצר משהו. חתמתי על המקום באוקטובר והתחלנו לשפץ״.הלוקיישן על דרך ההגנה – ממש מול סניף קופ"ח מכבי – שופץ למשעי ועוצב על ידי דנה פרולינגר, שהפכה אותו לחלל אינטימי, צבעוני ונעים שמצליח להשתלב עם הסביבה היותר ברוטלית, אך מספיק מזמין, מסקרן ובולט לטובה על רקע סביבתו.

את תפריט היינות בנתה אלדמע יחד עם יועץ היין בועז סולש, והוא מציע כוסות בטווח מחירים שבין 38-44 ש״ח, ובקבוקים במחיר שבין 120-180 ש״ח, כמו למשל: סוסו אובלס, אלפיניה של אובלס, אומיקרון של סארו, יינות סלובניים של האחים זאבץ, בוז׳ולה וילאז׳ של מובו גרונרוולטימר אוסטרי, וגם מספר יינות מקומיים מיקב רמת נגב המדברי. לנשנושים, נכון לעכשיו לפחות, יש בעיקר מזאטים קטנים שנעים בין 38-50 ש״ח כמו עלי גפן, צלחת גבינות וזיתים, אבל בהמשך יגיעו עוד.

אלדמע מספרת כי חלק מההחלטה לפתוח בר יין נובעת מכך שלחילונים אין בתי כנסת, בתי כינוס ומדרשות – וגם אנחנו צריכים מקום קהילתי שבו אפשר לשוחח ולהרגיש בנוח. ומבחינתה בר יין הוא קודם כל מקום של שיחה ומפגש, כי יין מחבר בין אנשים. וכשהיא מדברת על חיבור היא מתכוונת לכולם – ואכן בעודנו יושבות ומשוחחות, גם קבוצה של אריתראים מגיעים ותופסים שולחן, וכמה ילדים קטנים מתלהבים לראות שבמקום יש גם ג׳וואנה – קנקן אתיופי למזיגת קפה.

בעולם מתוקן כנראה שאפילו לא היינו מציינים את האנקדוטה הזו, אבל בתקופה שבה מאי גולן הגיעה עד לכנסת, חשוב לזכור שהחיים עצמם אורגניים יותר, ואין שום הפרדה בין אנשים, למורת רוחם של כמה גזענים.״כאן אני גרה והיה לי ברור שזה יהיה כאן", מסבירה אלדמע על הלוקיישן. "השכנים מפרגנים ושמחים, וכולם אומרים כמה שהם שמחים שסופסוף יש מקום מתחת לבית".
דרך ההגנה 50, א' עד ה' 16:00-22:00, ו' 12:00-19:00, ש' החל ממוצ״ש

• אוכלים שותים
• בר יין
• שכונת התקווה
• ברים בתל אביב
• יד אליהו

עידו קולטון, במאי ושחקן, משחק בין היתר בסדרת הלהיט "כראמל" בכאן חינוכית. בימים אלו הוא מביים בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער את מחזות הזמר "בן המלך והעני", "כראמל 2 ותעלומת הילד ויש" ואת ההצגה "מעבר לאופק", שיעלו במסגרת פסטיבל חנוכה של התיאטרון (החל מהיום ועד יום חמישי כולל, 2.1-27.12,פרטים על הפסטיבל וכרטיסים כאן), ובנוסף הוא משחק במחזמר "דייט ראשון" של התיאטרון העברי (בבימוי עוז מורג). בקיצור, עסוק מאוד.

>> העיר של ג'וני שועלי: המכולת שיש בה את כל הודו וכלבים של שבת
>> העיר של עידן אלתרמן: ראפ באטל עם הקהל והתמסרות לעצים

1. סטודיו לאמנויות התיאטרון יורם לוינשטיין

בלב שכונת התקווה קיים מפעל חיים שמוציא מדי שנה אל עולם התרבות עשרות שחקנים מצוינים מן השורה הראשונה שכובשים את הבמות והמסכים. הרומן שלי עם המקום התחיל לפני ארבע שנים בפרויקט שנקרא "בימאים צעירים". הגעתי לסטודיו, במאי צעיר עם הרבה אמביציה ורצון, ביימתי שתי סצנות במסגרת שיעור של שנה א' והתאהבתי במקום בצוות ובעיקר בסטודנטים. עד מהרה אימצו אותי והפכתי לבמאי ומורה מן המניין. אני כל כך אוהב את המקום הזה – בעזרתו הגשמתי הרבה חלומות והוא עבורי בית אמיתי. יש בו הצגות נפלאות וסטודנטים מוכשרים עד כאב – ואני ממליץ לבוא ולראות אותם בכל ליבי (ואל תשכחו איפה ראיתם אותם בפעם הראשונה לפני שהם כבשו את נטפליקס).
חנוך 19

2. שיפודי בוסי

אני אדם שאוהב לאכול – אני מת על זה וסיימתי להתנצל על כך. המנה המנצחת מבחינתי היא שווארמה – אני יכול לאכול אותה בכל שלב ומצב. בוקר צהריים וערב. השחקנים שעובדים איתי יודעים שאם אני אוכל שווארמה – זה או שאני בנפילת מתח וחייב פרס ניחומים או שהייתה חזרה ממש מוצלחת ומגיעה לי מנה של מלכים – בכלל מקרה כנראה שאני כבר אמצא אישזהוא נימוק לפנק את עצמי באושר עטוף בלאפה. אכלתי בהמון שווארמיות בחיי – אבל השווארמה של בוסי בשכונת התקווה היא הטובה ביותר. ואם לא בא לכם שווארמה, לכו לשם לפתוח שולחן – סלטים, שיפודים, לאפות – לא תישארו רעבים, אני מבטיח לכם.
אצ"ל 41

3. פיקוק

כסית המודרני של ימינו. כל הדרכים מובילות לפיקוק. תמיד אני אמצא את עצמי שם אחרי הצגה או חזרה. תמיד אפגוש שם אנשים שאני אוהב. אוכל מעולה, אלכוהול טוב ושירות אישי ושתי דקות מהבית שלי – יותר טוב מזה נשתגע.
מרמורק 14

4. מוזיאון תל אביב

מעבר לזה שהוא מקום יפהפה וכה אסתטי, שתמיד מתחדש ומחדש, הוא מכיל גם את אולמות המופעים בהם מוצגות ההצגות של תיאטרון הבית שלי – תיאטרון אורנה פורת – שבו אני מביים ומשחק. המקום הזה בימי ההצגות תמיד מלא בצחוק של ילדים ובהורים שבאים לעבור יחד עם ילדיהם חוויה תיאטרלית איכותית. כשאני רואה ילדים יושבים ומצפים בכיסא לפני תחילת ההצגה, אני תמיד נזכר בילד שהייתי שכל כך התרגש ומתרגש עד היום מהצגה טובה.

5. תיאטרון גשר

כשיש לי ערב פנוי, אני תמיד אשמח ללכת לתיאטרון. זה לנצח יישאר הבילוי המועדף עליי. ואם זאת תהיה הצגה בתיאטרון גשר, השמחה וההתרגשות שלי אוטומטית תהיה גדולה יותר. מדובר בתיאטרון בו צפיתי בהצגות הטובות ביותר שראיתי בחיי. תמיד הוא מאתגר את הצופה בצורות חדשות ובבחירת חומרים. קיימת בו להקת שחקנים מצויינת ורפרטואר עם בשורה. הוא לא מתמסחר ולא מתחנף לקהל – וזה נדיר במחוזותינו. בנוסף הוא ממוקם ביפו במתחם נגה, ותמיד כשאני מגיע לשם אני מרגיש שעשיתי טיול קטן לחו"ל ואחריו קשה לי לחזור לארץ.
שדרות ירושלים 9

מקום לא אהוב בעיר

רחוב אלנבי.מעולם לא הייתה לי סימפטיה גדולה לרחוב הזה, הוא מזכיר לי דייטים גרועים, משמרות עם "פיקים" מימי המלצרות שלי, חסרי בית שזועקים לעזרה ונרקמונים שאיבדו קשר עם המציאות.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לפני בערך חודש צפיתי בסרט המדובר "אמיליה פרז". מדובר במיוזיקל מרהיב, חכם, מפוצץ ברגש עם מוזיקה מרהיבה ותצוגות משחק חד פעמיות. יצאתי מקולנוע לב מרחף, עם לב פתוח ועיניים נפוחות מדמעות. מאז הפלייסליסט שלי משמיע את שירי הסרט ואני עוקב כאחרון הסטוקרים אחרי כל השחקנים והיוצרים באינסטגרם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ראיתי לא מזמן את "הילד", סרט קצר זוכה פרס אופיר שיצר הקולנען יהב וינר שנרצח בשבעה באוקטובר. מעבר לזה שהוא סרט חזק ונוגע ללב בשקט ובעדינות שלו. אתה לא יכול לנתק אותו מהסיפור של יהב. יצאתי מהסרט מצד אחד עם טעם מר על יהב, שיכול היה ליצור לנו עוד כל כך הרבה סרטים יפים, ומצד שני עם תקווה שהסרט הזה והוא יקבלו כמה שיותר חשיפה. מגיע לסרט הזה כל כך.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל ארגון שמקדם את החזרת החטופים ותומך במשפחות שלהם. איך הם עדיין לא כאן? איך אנחנו לא שורפים את המדינה ומשביתים את הכל עד שאחרון החטופים יחזור? הצליחו שם למעלה לעייף אותנו ואנחנו צריכים להילחם ולצעוק את צעקתם בכל הכוח.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה עכשיו?
עינב צנגאוקר, תל אביבית בעל כורחה. אמא לביאה. אשה שהיא השראה. כל כך מחכה כבר לראות אותה מחבקת את מתן שלה. זה יהיה יום חג.

מה יהיה?
אני מרגיש שאם החיים שלנו הם סדרה, אז כרגע אנחנו נמצאים בעונת ספיישל גרועה מאין כמוה, עם מיטב התסריטאים והבימאים הכי גרועים ואכזריים בארץ. אבל עוד מעט תגיע עונת הסיום ויהיה חייב להיות לה סוף טוב, אחרת כולנו נצטרך לעצור את הצילומים על הסט. אני משנן את זה כמו מנטרה: מוכרח להיות לנו סוף טוב. אני מתפלל ומייחל ליום הזה.

• העיר שלי
• אורנה פורת
• הצגות ילדים
• סטודיו יורם לוינשטיין
• פיקוק
• שכונת התקווה
• מוזיאון תל אביב
• תיאטרון גשר

מיה לנדסמן היא מיה לנדסמן – שחקנית ואמנית תל אביבית למהדרין, ואחת הנשים הכי עסוקות על הבמה. השבוע היא חזרה למסך הקטן של כאן 11 עם "קופה ראשית", אבל כדי לקבל את החוויה המלאה תצטרכו לתפוס אותה בהצגה "המבורגירלז" שיצרה יחד עם הילה גלוסקינוס, מופע תיאטרון מוזיקלי שהוא שיר אהבה לקשרי חברות על בנות המוצאות נחמה והרפתקה על מיטת המבורגר (23-24.11בתיאטרון הבית) – או בשבועות שאחרי בתיאטרון הקאמרי, שם היא תשחק גם בחלק א' וחלק ב' של "מלאכים באמריקה", וגם בהצגה החדשה "צ'ילבות" לצד מרים זוהר, ובדרך יש עוד בכורה למופע מחול-פרופורמנס שיצרה יחד עם נבו רומנו בשם "צרכים קדושים", שיעלה גם הוא בתיאטרון הבית. אין לכם לאן לברוח.

>> העיר של יובל שילר: בר שכונתי מאירופה ומקום שמציע תקווה
>> העיר של יערה יעקב: ארמון הברקת של תל אביב ועוד זיכרונות

1. הצוק בין יפו לבת ים

פיסת הטבע הבתולית-פראית האחרונה שנשארה בעיר המסודרת והמאוכלסת, שרק נשאר להתרגש בה מפרחי אספלט הנראים בין חריצי המדרכה. על הצוק אני מבעירה מדורה, ומחממת קפה מקינטה. אם אני בשקט ללא תזוזה אז פוגשת את התנים הזריזים, ששרים את הזעקה והנחמה של הטבע האחרון בעיר ללא מקום מסתור עם בטון מוחלק.

2. בתה וגריגה

אני חושבת שהבתה וגריגה זה אחד המקומות הכי אולד סקול בעירנו. כשמגיעים לשם יש תחושה של פיסת ציוויליזציה במדבר במערב הפרוע. כבר שנים שאני שם, מאז 2015, אז מילצרתי בג'וז ולוז יהודה הלוי, ועלמה ואורית נהלו גם את המסעדה וגם את קפה בתה וגריגה. הייתי הולכת מהמסעדה לקפה ולמסעדה, להביא קרח או לחם, ומגישה מלפוף לרונית אלקבץ האגדה שהלכה מהעולם הזה. עד היום אני מוצאת עצמי שם במסיבות מחתרתיות שגורמות לריקוד צפוף, מתחכך ומיוחד בתוך הבר. אני חושבת כמה פנינות נסגרו מאז שאני מסתובבת בבקרים ובלילות, וישנה בצהריים – קורדרוי, סודה בר, שסק, מרסנד, בלוק, לוסיה, קפה תמר, באצ'ו, קפה שלג, אלפאבית. הבתה הוא מצב צבירה של זמן קפוא מאי שם. אפשר לשבת, לשתות קפה או גזוז ,לאכול טוסט, לכתוב שיר במחברת ולתת כמה שקלים לסימה בתמורה לעצות מבריקות על מתמטיקה.
לבונטין 2

3. כדורגל קל

התמזל מזלי להבין את מראדונה, שהיה סוג של הבאבא סאלי אצלי במשפחה בזכות אבא שלי מרסלו, הקמע שלי שעלה מארגנטינה לישראל ולצערי לא חווה את הניצחון המרגש במונדיאל האחרון, כי ירד לספסל העולם הבא. חוג כדורגל-קל מעורב בנות ובנים נעימים הנעים בין כל הרמות והגילאים, מתאסף בשכונת התקווה במרכז אורים בימי ראשון, שלישי ורביעי. על מגרש דשא סינטטי ואורות בוהקים של איצטדיון, שני מאמנים שמגיעים מתחום האמנות והמוזיקה משרים על הקבוצה אנרגיה של פורקן ילדי, והופכים את התחרותיות והכוח לרכות והתגברות על חוסר ביטחון ופחד מכישלון. אור רימר, בן זוגי שיחייה, ורפי בלבירסקי. צרו איתם קשר, ובואו לתת גול. זה סיפוק שלא הכרתי עד היום.

4. סשן פילאטיס אצל נטע אטלסוביץ'

בנווה צדק הפריזאית, בבית החלומי של נטע מעל קפה דלאל, ישנו סטודיו פילאטיס שבו אני רוקדת בשכיבה על מיטת רפורמר ומריחה מאפים תופחים מהחלון. כמה זה מפנק להתאמן בשכיבה, ככה זה מתגמל. לפעמים אני מרגישה שאני יכולה לעוף תוך כדי. שעתיים בשבוע כל הקולות מתרכזים באיברים, אני מותחת ומרווחת את החוליות שלי, משחררת כאבים מכוח הכבידה ופוגשת מתחים מהחיים שנתקעו בשכמות או בירכיים הפנימיות. נטע דומה לשמש וגם משוררת, כשאני עוצמת עיניים היא מתארת לי בדימוי את התנועה וככה אנחנו מתעלות את הייאוש שיכול להיות בהתעמלות לכדי התעלות – פירוק וחיבור מחדש לגוף.

5. הספסל ליד מינימרקט מלצ'ט (המכולת של רותם עם העובד המצטיין בני)

עשו אותי במלצ'ט, והספסל הזה הוא מול החלון של החדר שלי. אני נושמת נשימה גדולה כשאני מנסה לתאר מה קרה בו כשספסלתי עליו, אולי אפילו קראתי לו ספסלנדסמן. כמה טלפונים, כמה ריבים, כמה כן, כמה לא, כמה במבה, כמה ביסלי, כמה ניפופים לשלום, כמה כסף למאיר שצועק "תהייי בריאה", כמה סיגריות, כמה בקרים של אחרי מסיבה עם משקפי שמש ותפילה שאף שכנה לא תיראה אותי שבורה (אבל שוקו בשקית ולחמניה חובה), כמה בקרים של לקנות את העיתון הראשון שאני מופיעה בו, כמה לשכוח מפתח ולחכות לאמא שלי שתחזור ותפתח, כמה מזמוזים, כמה מחכה למונית, כמה מחכה לשליח פיצה בחוץ כדי שאמא שלי לא תראה, ואז אני אשים את המגש על אדן החלון, אכנס הביתה עם "פריכיות וקוטג'" שקניתי אצל בני, ואלך לחדרי להעביר את הגלוטן בין הסורגים (אמא אני אוהבת אותך תודה שבראת אותי).

בפעמים שלא הייתי יושבת על הספסל, רק עוברת לידו, בני המוכר האייקוני עם קצב דיבור נמתח וקול מְאוּנְפָּף בהפסקת סיגריה היה שואל אותי "מה איתך? את משחקת איפהשהו עכשיו? לא רואים אותך… נועה קולר היתה פה, מכירה אותה?". ואני לא מאמינה שבני הוא הקול הזה בראש שלי שאומר לי שאני לא רלוונטית יותר. בגיל 28, כשסוף סוף יצאתי מהקן ועברתי לגור לבד ביפו, נסעתי באוטובוס לקאמרי להצגה ומי איתי באוטובוס? בני !!!!!! מסתבר שהוא גר מולי, והוא בדרך למכולת. רודף אותי, הקול שבראש, בדמות בני.
מלצ'ט 5

מקום לא אהוב בעיר

מרכז שוסטר.כשהייתי בתיכון מין ערסית צעצוע, לא הבנתי כמה זה מגניב לגור במרכז תל אביב. הייתי מתלהבת בעיקר מצפונבונים גולשים מרמת אביב. באמצע היום הייתי מבריזה מעירוני א' ונוסעת באוטובוס לשוסטר כדי לחזר אחרי בלונדינים עם שיער ארוך. באובססיביות כנה הייתי אומרת להם "אני אוהבת אותך" והם לא התלהבו ממני בחזרה. רופא השיניים שלי עדיין שם, אז ללכת לגלות שיש דם בחניכיים ולהיזכר ברגעים מאכזבים ומנפצי פנטזיה זה לא ממש כיף.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הגעתי לגלריית ארטפורט להתבונן בתערוכה הקבוצתית "נונפיניטו" של סיום הרזידנסי, ובהיתי ביצירותיו של חברי הטוב האמן אורי זמיר, "Firefighters" ו"Act One". אורי יצר מתלה המדמה אחורי קלעים, ועליו תלויים אביזרי במה ותלבושות סוריאליסטיות שפיסל. יכולתי שעות לחשוב מאיזה מחזה נלקח כל אובייקט, למשל הגרזן, שבמקום הלהב שלו מסתתר פרצוף חייתי וקורץ, שלח אותי לצאת מהפעולה הסטנדרטית של הכלי ולדמיין איך הוא מבקש סליחה כשהוא חוצב ומפריד בין החומר. מי השחקן מתחת למסיכה המצחקקת שנראת מפרווה אבל עשויה מגבס, והאם השחקן מאוד עצוב בתוכה? כשנעמדתי מול התחריט שבו נראים שלושה בחורים משתינים למדורה, חשבתי שאולי הם אלו שנטשו את התחפושות שלהם. או שתכף הם יפגשו אותה לראשונה? לעולם לא נדע.
העמל 8,התערוכה מציגה עד 7.12

אורי זמיר, מתוך "נונפיניטו" (צילום באדיבות גלריה ארטפורט)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "הדונם של סבתא" מאת ירמי שיק בלום ואלעד אורנשטיין שערך דניאל ריב ומשחק בו האבא האגדי של ירמי. זה פשוט טרללה טרלול הטרלה הרעלה מרוב צחוק, פאדיחות ושיקוף על האדמה המטורללת הזאת דרך דוקו פיקשן שחוצה גבולות (ליטרלי). ישבתי בקולנוע וזה דגדג אותי. צרחתי מצחוק והתמלאתי ביופי ונחת והלכתי הביתה והמשכתי לכתוב במרץ.הנה לינק לכל ההקרנות הקרובות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?

"בית של סולידריות". ארגון לעזרה הדדית מבורך ומלא בנצנוצי אור המקרין על הצד האפל של העולם הזה, נברא על ידי עלמה בק ודניאל קנטור שמפתחות קהילה מרהיבה של מתנדבים, מרצים ואמנים שמתפעלים מקום הנע בין אמנות, פעולות אקטיביסטיות במרחב הציבורי, תרבות שוליים, תקשורת אלטרנטיבית ונדיבות אין קץ. במהלך היום עשרות מתנדבים ומתנדבות משנעים את מערך סלי המזון למשפחות נזקקות מדי שבוע ובערב המקום הופך לחלל אירועים וכל ההכנסות נתרמות לסלי המזון.
דרך יפו 9

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עכשיו צריך להרים לכולן ולכולם! כל מי שקורא קוראת עכשיו, אני מרימה לך. ואם צריכה לבחור אז עולה לי ללב גיל דיקמן, בן דוד של כרמל גת שנחטפה ונרצחה בשבי. תודה גיל שעצרת את החיים שלך כדי לצעוק למען הצדק. אני מצטערת כל כך שאחרי כל הכוחות שהוצאת כרמל לא חזרה. אני מצטערת, סליחה בשמי,
כי האשמים לא מרכינים ראש. אז עוד פעם סליחה, סליחה, את כל הסליחות שהיית צריך לקבל מהם אני אגיד לך. אתה הגיבור אתה הצודק. עסקה עכשיו! הפסקת אש עכשיו! שלום עכשיו!

בגלל ריבוי האנושות שצריך להרים לה אני מבקשת להרים לעוד אוצר. לחברי התאום שי טרא ליטמן שהסתבך עם קול המשתיקים, אני מחבקת אותו בהזדהות ומפזרת עליו ביטחון, השראה והרשאה להמשיך לעשות מוזיקה מהלב ולהגיד כל מה שבא לו. ומי שלא טוב לו יום טוב לו.

5. מה יהיה?
כאשר נסכים להסתכל הכי עמוק, הכי לחושך, ולא נפחד לפגוש את האמת הכואבת, להציף את החרא ולנקות אותו בתהליך החלמה – אז הרנסאנס רק מחכה להגיע. במידה ונמשיך את הלופ של העיוורון והשקר נפגוש עוד ועוד את מערבולות הדם והטראומה. אמן אינשאללה שנהיה אמיצים לשנות את השיטה.

• העיר שלי
• מיה לנדסמן
• קופה ראשית
• תיאטרון הבית
• הקאמרי
• בתה וגריגה
• שכונת התקווה
• פילאטיס
• מכולת

רות דולורס וייס, מנסיכות האינדי האהובות של תל אביב, תופיע השבוע המופע "בשותף" עם אלה רונן ויהוא ירון בפסטיבל מנופים הירושלמי שנפתח היום וייערך עד שבת (13.7-9.7). ההופעה תתקיים ביום שישי (12.7, 18:00) על הגג של סדנאות האמנים.תוכניית הפסטיבל המלאה וכרטיסים כאן. לאחרונה הוציאה את ספרה "מתוך מחברות ישנות"

>> העיר שלנו: 8 המלצות מיוחדות שקיבלנו על תל אביב השבוע
>> לבד בחושך: 7 דברים שיכולים להרים את חיי הלילה של תל אביב

1. לבונטין 7 רבתי

כי יש את לבונטין 7 המועדון, שקטונתי מלכנוס את הווייתו/משמעותו/מתארו ברקמת האורגניזם התלאביבי, בשר, תרבות, דם והחזקה של סולם ערכים שהבסיס שלו, הקומות שלו, המרפסות שלו והתב"ע העתידית שלו הן קדושת החיים כשותפות ביצירתם. יש את לבונטין 7 החומוס, שהוא החומוס הכי I Am What I Am אחותי שלום, לצד הפיצה הטבעונית החלוצית שלא איבדה את זה. יש לבונטין 7 היקום הנסתר שקורה מתחת לקומות וביניהן, מרחב שלגמרי קיים אבל לא מופיע בשום מפה. הוא פשוט נמצא כשצריך אותו. ואחרון חביב ויקר-יקר יש את לבונטין 7 הסטודיו הביתי של יהוא (ירון) צח (דרורי) ויובל (אין לי מושג מה שם המשפחה של יובל). זה בית. זה מפלט. זה בואי, כמו שאת. אנחנו בעדך. זה בסיס-אם, זה בסיס אח ואחות, וקן תפילותי הנידחות. בהן צדק התפילות שלי הנידחות קיננו שם למכביר ויש שעודן מקננות (שעל זה נאמר: טוב ציפור אחת בים משתיים על האש).

2. פיצוחי מה עוד

הפיצוחים הכי טובים בעולם נמצאים במקום שהכי קל לחלוף בלי לראות. הפרונט של "מה עוד" כל כך קומפקטי שמספיק שמצמצת – וזהו, עברת אותו מזמן, פפפייי, מה-זה מזמן, ואפילו לא היה לך שמץ-רמץ מושג איזו מערת אוצר, איזה מכרה זהב גרעיני פספסת. אלא אם את יודעת מה עוד, שאז חישבת מסלול מראש אל גן העדן החבוי הזה – בדיוק הדבר הנבון לעשות אם את אוהבת גרעין שחור שאין בו נפילות ובוטן שאף פעם לא יתקיל אותך בשרוף או ל"ע מעופש, ברררר.
מי שמפצח.ת בקבוע יודע.ת על מה אני מדברת כשאני אומרת מה שאני אומרת. המצב הזה של להיות ברצף שוצף של פיצוח ואז – אאוט אוף דה כלום – לקלוט את זה, שמה שקיבלת כרגע לפה שלך, שבדיוק ממש כרגע נמצא בפעילות שיא כן? עובד במלוא העזוז, באמון שלם, ללא מצרים – לקלוט שמה שהעזוז הזה מעבד לתוכך כרגע הוא הפתעה פח גרעין מעופש – זה לא כיף. לא כיף ולא נעים וקצת משאיר טעם מר בפה, מרירות כזו של אמון שנסדק, ביטחון שאיכשהו עלבו בו.
עכשיו, זה לא שאין לנו פרופורציות. ברור לכולנו שלמותר לציין שידענו גם ידענו התמודדויות קשות מאלו. צירי לחץ, נגיד, לדוגמא. או הפאקן תודעה של היות שבויים, והבלתי ניתן לכיול של איך זה שאנחנו לא מרוחים כולנו בדם. כרגע. ממש. ותכלס צירי לחץ נראים כמו תפנוקי תענוג של אור אהבה וחיים כששמים אותם ליד מצבת הרקבון המחליא, המטרף, של המלחמה הזו. הנפשות היקרות, יקרות, שאבדו לנו, שעברו – ועוברות,עודן – תופת, תוהו, עינויים, זה בלתי ניתן למחשבה, זה הדעת לא יכולה לשאת, כל הסרחון שעולה מההפקרה הזו מגיע לשמיים ,אבל ברוני השחיטה המתמשכת שלנו עדיין מפליצים בכנסת ולא בכלא.
אבל אם נחזור רגע לפיצוחי "מה עוד". הביטחון הזה, שאפשר לשים היד בשקית, אפשר לשים את הפיצוח בפה, ולדעת שלפחות בזה אתה יכול להיות בראש שקט שלא תישאר עם טעם רע בפה – זה, מבחינתי, מזין ברמה פאראתרפויטית.האצ"ל 62

3. איכילוב

מה לעשות, נקשרתי למקום הזה ולעבודה הבלתי נלאית שקורית בו להציל ולקיים חיים. ספציפית בפינת-הנקודה-המאוד-מאוד-פרטית-אישית, אהוב עלי במיוחד שיח הפיטנגו באזור המעשנים התחתון.

4. רצועת החוף

אני אוהבת את הים, אני אוהבת את החוף, אני אוהבת את הטיילת, אני אוהבת את זה שאני לוקחת את אגאתה הברומבטון החרושה שלי, לרכוב מהבית לצומת לה-גרדיה לרחוב הרכבת לפארק המסילה וזהו, אני במאנטה ריי, משם להדרים ליפו או – כמו שלרוב במקרה שלי – להצפין רכיבה עד חוף תל ברוך. ולכל חוף לאורך הדרך הזו יש לי חיבה, אבל אם ממש הייתי צריכה לבחור את הכוכב הפרטי שלי זה כנראה יהיה אזור בריכות הסלעים הרדודות מדרום לתל ברוך. להיות שם בשקט הזה, הגב על הקטיפה של האצות, ולהיספג אל העומק של הריח החם, המזין שלהן, ולתת לנצנוץ של השמש על המים להכנס לעינים דרך הריסים – הה. כשזה מצליח, כשזה קורה – זה עדן. זה דבר שאין באמת דרך להעביר במילים. זה כמו לנשום אהבה.

5. אולפני מצלול ופנתר הכנף השחור ששוכן בם

אולפני מצלול (aka סוניק) הם מעוז של חוכמה, נתינה, עמל, יצירה ושפיות שלא הולכת לאיבוד, גם לא בסופות הכי כבדות והכי משסעות קרביים. ככה זה כשאתה מוסד שהדי.אן.איי שלו הוא קובי פרחי, אחד האנשים העתירים שהכרתי בחיי. העובדה שאני חוזרת בימים אלו לנגן וליצור אמנם לא עומדת על כתפי קובי לבדו, אבל המקום שלו בזה לגמרי מכריע. עם האפשרות שהוענקה לי להסתופף שוב ושוב תחת כנפו של הפסנתר המדהים של עדי רנרט, בייבי כנף חם ויפהפה, עם נשמה משל עצמו, הסטנוואי הכי פרסונל-סינגולרי שנתקלתי בו מעודי. פנתר כנף שחור.

מקום לא אהוב בעיר

לצד עשייה מלאת חמלה של עיריית תל אביב-יפו עבור מפונים מהצפון והדרום ועבור משפחות החטופים, גילינו בשנה האחרונה עד כמה הליברליות של תל אביב מתכרסמת ונפגעת בחלונות הכי גבוהים. גילינו שהיא אינה מוגנת ואינה מובנת מאליה. העובדה שמועצת העיר וראש העיר לא השכילו להקים כאן קואליצייה ליברלית חזקה והם מאפשרים לאנשי המועצה להוביל פגיעה מתמשכת בתל אביב ובתושביה – מצערים אותי, מדאיגים אותי ומפריעים לי מאוד.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי לאחרונה בהופעה נפלאה של להקת נקמת הטקרטור, שבה מופיעים גם חבריי האהובים אבי בללי וגליה חי. נקמת הטרקטור נתנו כהרגלם הופעה אישית, מכל הלב, כאילו הם ישבו אצל כל אחד מאיתנו בסלון והופיעו רק עבורו או עבורה. בהדרן אבי, סולן הלהקה, סיפר את הסיפור מאחורי כתיבת השיר "זכות הצעקה". הוא סיפר שמקורו של המשפט בדבריו של הסופר י.ח. ברנר שהגיע בחיפה לועידת ההסתדרות. כשרצה לדבר, נאמר לו שאינו ציר ולכן אין לו את רשות הדיבור. על כך ענה, "רשות הדיבור אין לי, אבל את זכות הצעקה יש לי". כשהרב כהנא החל להתפרסם עם משנתו ההרסנית, חברי נקמת הטקרטור כתבו שיר מחאה עם משפטו של ברנר. ואני מקווה שכל אזרח יזכור בימים קשים אלה את זכות הצעקה שלו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה אני שומעת בלופ את Walls Tumbling Down של רוקי דאווני Rocky Dawuni. השיר הזה מגיע ממרחב אחר, לכאורה, מסיטואציה פוליטית אחרת, ממצוקות אחרות של תרבות אחרת, אבל המרחק, השוני, ההבדל, הנפרדות – שאין לי שום כוונה רצון סיבה או יומרה להתכחש להם – לא משנים את הרלוונטיות שקושרת עורק הזנה שבשבילי הוא מאוד מאוד מוחש: השיר הזה, שמקונן תוך שהוא מחזיק קורא, מאיר ומעיר ומעורר תקווה באין תקווה – מדבר את קול.ה של כל מי שהוא/היא בבחינת אנשי.נשות שלום, חפצי וחפצות חיים. מבקשי.ות שלום ורודפיו, רודפותיו, שעבודת השם עבורן.ם אחת היא עם קדושת החיים. תאוות הרצח, תאבי השררה, מחזיקים את כולנו בני ובנות ערובה. זה לא אומר שאנחנו הולכות להתייאש. יש לנו ילדים.ות שהבאנו לעולם הזה, יאוש? זה לא בשבילנו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל התנדבות טובה בעיניי. אפשר להכין סירי אוכל למטה משפחות החטופים, יש יוזמה יפה של נקיון בתים בעוטף ואני מאמינה שכל בחירה היא טובה ולא ניתן לטעות. אם עליי לבחור באחד, אבחר בהתנדבות שאינה תלויית מלחמה והיא בעמותת "עמך", שם התנדבתי שנים. מתנדבי העמותה מבקרים פעם בשבוע ובאופן קבוע, קשיש ניצול שואה. המלחמה הזו והאיום על הבית לא פשוטים למי שעבר את המלחמה ההיא. עבורי חברה מתוקנת היא זו שדואגת לקשישים שבה ורואה אותם. והרי כולנו, אם יהיה לנו מזל, נהיה כאלה ביום מן הימים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל התל אביבים שיוצאים לרחובות להפגנות, תומכים במשפחות החטופים ועוד מוצאים זמן לפקוח עין על הנעשה במועצת העיר. הם עושים זאת מיואשים, עייפים, על חשבון דברים אחרים, משלמים מחירים, ועדיין הם בחוץ נלחמים על הבית של כולנו.

מה יהיה?
מה שנעשה מזה.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• לבונטין 7
• שכונת התקווה
• עיריית תל אביב
• חופים בתל אביב
• איכילוב