הסרט התיעודי "מכתב לדוד", זוכה פרס אופיר 2025 בקטגוריית הדוקו ואולי גם בדרך למועמדות לאוסקר, יקבל באופן מאוד לא שגרתי אך משמח סצנת סיום חדשה שתתווסף אליו בעקבות חזרתם הביתה של החטופים דוד ואריאל קוניו, כך הכריז הבמאי תום שובל בריאיון ל-Deadline.

סרטו של שובל הוא יצירה דוקומנטרית מורכבת שמנוסחת כמכתב לדוד קוניו ובנויה מקטעי ארכיון של סרט הביכורים המוערך שלו מ-2013, "הנוער", בו מככבים דוד קוניו ואחיו איתן (שניצל מהטבח בניר עוז ולא נחטף) כצמד אחים שחוטפים אישה למטרות כופר אחרי שמשפחתם נקלעת למצוקה כלכלית. הטוויסט האכזרי של הגורל שהפך את החוטפים לחטופים לא נתן מנוח לשובל ("הרגשתי אשם אחרי שבעה באוקטובר, מה לעזאזל עשיתי כשהמצאתי סיפור שבו דוד חוטף מישהי?"), והוא החל לעבוד על הסרט בתיאום עם משפחתו של קוניו, מבלי לדעת כיצד יסתיים.

"הבטחתי לאיתן כשהתחלנו לעבוד על הסרט שבכל נקודה שבה הם יחזרו, לא משנה באיזה שלב הסרט יהיה, אני אפתח אותו ואוסיף סיום חדש, הסיום שמגיע לו", אמר שובל ל"דדליין", "אז אני הולך לעשות את זה, אבל לא מיד, כי צריך לתת לדוד את הספייס להחלים מעט. הוא גם לא ראה את הסרט, שזה מצב מוזר, כי עשיתי עליו סרט בזמן שהוא היה בשבי. הצעד הבא יהיה לתת לו לראות את הסרט, כך שלי ולו יהיה את הקלוז'ר הזה, ואחר כך אצלם איתו סיום חדש ומיוחד לסרט".

זאת לא תהיה הפעם הראשונה שבה שובל משנה את הסיום של הסרט: אחרי הקרנת הבכורה של "מכתב לדוד" בפסטיבל ברלין כבר שינה שובל את הסיום של הסרט מספר פעמים, כשהוסיף לסצנת הסיום עם תמונותיהם של חטופי ניר עוז עדכון על מצבם לאחר עסקת החטופים הראשונה והשנייה. "שיניתי את הכתוביות עבור החטופים ששוחררו מ'עדיין בשבי' ל'שוחררו'", אומר שובל, "ואז החזירו את גופתה של שירי ביבס והייתי צריך לשנות גם את זה, מה שהיה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי אי פעם. זה הגיע עם ההבנה שזהו זה. זה הגיע גם עם הפחד שיום אחד אצטרך לעשות את אותו הדבר עם דוד ואריאל. זאת הייתה אימה".

• המסך
• שבעה באוקטובר
• תום שובל
• דוקומנטרי
• פרס אופיר

>> תום שובל הוא תסריטאי ובמאי קולנוע וטלוויזיה ("הנוער", "הסירו דאגה מלבכם", "הד קולך"), מהכישרונות הבולטים של הדור החדש לקולנועני ישראל. בימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע וב-HOT8 סרטו "מכתב לדויד" על החטוף דוד קוניו ששיחק באחד מסרטיו. שובל ייקח חלק גם בפסטיבל בכורות, פרויקט האמנות הרב תחומי הגדול של בתי הספר לאמנויות בירושלים, שחוזר בשנתו השנייה לקמפוס ירושלים לאמנויות, שם יוקרן בטרום בכורה סרטו החדש "חיים ללא כיסוי" (15.7, 20:00, פרטים וכרטיסים כאן). בתום ההקרנה תתקיים שיחה איתו ועם השחקנית הראשית בסרט דאנה איבגי.

>>.השווארמה הכי טעימה וכיכר שהיא בית שני // העיר של עילאי גרין
>> מציאות על הרצפה ומסלול עירוני כיפי // העיר של נעמה בצלאל

1. בית עלמין טרומפלדור

יש ימים כאלה שמתמצים בשוטטות. ימים שאין בהם אחיזה – אין סדר יום, אין משימה. בימים האלה אני מוצא את עצמי, לא פעם, משוטט אל עבר בית העלמין טרומפלדור. אני נע באיטיות בין המצבות הצפופות עד שכמעט אין מקום לצעוד, וככה במעין ריקוד פלגמטי אני מדלג בין הנחים והנחות, אושיות מיתולוגיות כמו ביאליק, ברנר וארלוזרוב לאנונימים מוחלטים.

על אף שניחוח מורבידי אמור לעלות מהטיולים האלה אני דווקא מרגיש תחושה הפוכה, את החיים במלוא עוצמתם. בית העלמין קטן וצפוף והוא מעין מגרש משחקים של גילוי וחריזות של מחשבות על מקומו של האדם ועל טיבם של הדברים החולפים. אם תשהו בו אפילו שעה קלה, כדאי בעיתם של זריחות או שקיעות, תחושו שהמצבות והלבנים המסותתות הם למעשה רפלקציה של שאר רוח ויצירתיות והעובדה שהם צמודות אחת לשנייה גורמת ללב להתפקע. השותקים והשותקות מתחת למצבות האבן, הם איגוד של שאיפה רומנטית של הדורות קודמים לחלקת ארץ שתהווה מצבור תרבותי, אומנותי, חסר מגבלות. אוטופיה בתוך הלבנט. העיר שהם צבעו בלובן דמיונם. ללכת ביניהם ולהיות במחיצתם ממלאת אותי בהשראה ותהיה.
טרומפלדור 19 תל אביב

2. שתי רקדניות // הציור של דגה במוזיאון תל אביב

אני מעריץ גדול של הצייר אדגר דגה ושל היכולת הבלתי מוסברת שהוא אחז בה, לתפוס חיים ותנועה באופן כה נונשלנטי ועם זאת ריאליסטי כל כך. בחירת הצבעים שלו ומשיכות המכחול מביאות אותי לדמעות. אני נוהג לבקר את הציור שלו שתלוי באכסדרת אוסף הקבע של המוזיאון – שבעיני זה פלא שהוא כאן בתל אביב, זמין לכל אחת ואחד. העובדה ששתי הרקדניות האלה עמידות בפני הזמן, לעד קלילות, מנידות השתחוויה קלה, מביטות אל דבר מה שמחוץ לפריים שחומק מאיתנו, אולי זו חברה ששבה אל חדר החזרות, או הקשבה למורה, אולי ראו רגע פרוזאי מהחיים שתפס את מבטם. לעד חתימת פניהם הסקרנית לא תשתנה, ההיקסמות הזו, התמימות. המבט הזה ששולח גיצים של צהוב וכחול כמו שמלותיהן וממלא את הרקע. המבט הזה הוא החיים עצמם.

המבט הזה. "שתי רקדניות", אדגר דגה, אוסף הקבע של מוזיאון תל אביב לאמנות

3. פלאפל ג'וני בנין

מוסד לתפארת. אני חובב פלאפל גדול ואוכל רחוב בכלל. את המקום הזה גילה לי חברי הטוב יונתן אברהמי שלקח אותי לקצה רחוב טשרניחובסקי, כשעוד גרנו יחד כשותפים לדירה בתחילתם של שנות האלפיים, וקנה את עולמי לחלוטין. אחד הדברים המדהימים בג'וני שהביס ההוא שלקחתי אז עם יונתן – זהה לזה שאני אקח היום. אין ולא יהיה פלאפל כמו זה של ג'וני. הוא מושלם. הכי טוב בעולם. גומחה קטנה שבה מתרקם שיא קולינרי כל דקה שבה לוקח להכין את המנה.

שיא קולינרי. פלאפל בנין (צילום: פייסבוק/פלאפל ג'וני בנין)

הפיתה, כיס עדין, רך ודק שמחזיק באופן שקשה להסביר מדעית את קציצות החומוס הפריכות והעוקצניות, טחינה ועמבה פאנקיים וחמוצים קצוצים דק. על הדלפקים הצרים מונחים צלוחיות עם חתיכות לפת חמוץ אלוהי וגולת הכותרת היא הצ'יפס, שמונח בפיתה לאחר כבוד, מעין ענן קראנצ'י שמתפזר בפה אבל מגיע עד החלומות. כמו הפלפאלים בפיתה גם הלקוחות מצטופפים בלשון הקטנה שפולשת עד לקצה המדרכה כבר עשרות שנים. לקוחות ותיקים וחדשים, מבוגרים וצעירים – ג'וני הוא לכולם. מפגש אוטופי ואנושי מעין כמוהו. אם יש גן עדן לג'וני יש שם סניף.
טשרניחובסקי 4 תל אביב

4. ספריית סינמטק תל אביב

סינמטק תל אביב תמיד היה לי כמו בית שני. מאז שאני מכיר את עצמי אני סינפיל מושבע או "עכבר סרטים" כמו שהיו מכנים את זה אז. הביקורים שלי בספרייה התחילו כמקום שבו אני יכול להעביר את הזמן בין הקרנות סרטים ושם התאהבתי. מרחב מלא וגדוש בספרים על קולנוע, ארכיונים של תסריטים ופוסטרים וספריית סרטים עצומה. יש עמדות קטנות וצנועות ששם אתה יכול להקרין לעצמך סרט נדיר שכנראה אפשר למצוא רק שם. בשלב מסוים הקרנות הסרטים הפכו להיות תירוץ ללכת לספרייה ואז כמה שנים אחרי, גם התחלתי לעבוד שם כספרן מן המניין.

אני חייב למקום הזה המון בחינוך הקולנועי שלי. בספרייה עובד במשך שנים דרור יזהר, ספרן מיתולוגי ואיש עם ידע עצום ולב רחב ונדיב. אם היה איזה ספר הדרכה לסינפיל הישראלי המתחיל, הספרייה של הסינמטק הייתה פרק גדול וחשוב בו. אז אם אתם לא מפסיקים לראות סרטים, לקרוא עליהם ולחשוב עליהם, לבקר בספרייה זה הדבר הבא לעשות.
הארבעה 5 תל אביב

5. רחוב בוגרשוב 5

בעליית הגג של בניין 5 א' ברחוב בוגרשוב הייתה גרה רחל בלובשטיין הלוא היא רחל המשוררת. שלט צנוע בחזית הבניין מעיד על כך. מארג הבניינים והמדרכה שלשפתו השתנו כבר עם השנים הרבות שחלפו ועדיין, להיעמד שם מתחת למה שהיה חלונה ולחשוב שנכנסת לפריים מבטה האפשרי של רחל זו עמדה מרגשת ומצמררת כאחת, במיוחד מתוך ההבנה שאת מירב יצירתה היא יצרה כשזה הנוף הכמעט יחידי שניבט אל עיניה. בימים אלה אני עובד על סרט על חייה של המשוררת ואני מוצא את עצמי נעמד בנקודה הזו לא מעט.
בוגרשוב 5 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

תחנה מרכזית היא מקום מופלא מבחינת החיים שמתנקזים אליו. וגם הרפתקאת הבטון הארכיטקטונית הלבירינטית שהיא, פוערת פה כל פעם מחדש. אבל באמת יש להכיר, והאמת היא שבשנים האחרונות היא הפכה למפגע סביבתי וזיהומי ופינוייה יפתח את העיר למגוון של אפשרויות. המאבק על פינויה ממשיך וזה מאבק חשוב, צודק ומלא תקווה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
צפיתי ב"הנשים האבודות מטרויה" הצגה מאת חנוך לוין בבימויה של דנה מודן עם הסטודנטים למשחק של סמינר הקיבוצים, ומעבר לבימוי המפתיע נצמתתי מהרלבנטיות של המחזה ומהעובדה שהזעקה שלו עדין חורכת. כשהמציאות היא פארודיה אכזרית התיאטרון של הטרגדיה מנצנץ.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בשנה וחצי האלה הייתי בעבודה על סרט דוקומנטרי שנקרא "מכתב לדויד" והוא מכתב קולנועי שיצרתי לדוד קוניו, שהוא ואחיו אריאל ועוד 51 אחרים חטופים בעזה. דוד ואיתן אחיו התאום שיחקו בסרט הראשון באורך מלא שיצרתי, "הנוער" שבמרכז סיפורו עומדת חטיפה והם מגלמים את החוטפים. השניות הבלתי נתפסת בין המציאות לקולנוע התווספה לי לטלטלה הגדולה של חיינו סביב השבעה באוקטובר והייתה עוד אינדיקציה לעובדה שאבדנו שליטה על המציאות בצל מלחמה נוראית ואיומה. אני רוצה גם להמליץ על הממואר של דרור משעני בעקבות השבעה באוקטובר –"התמונה הקטנה"– שהצליח לשקף בשבילי באופן דחוס ובפרוזה עוצמתית את היום יום של הכאן ועכשיו, יום יום שנדמה שבלתי אפשרי לתאר.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליץ לתרום לכל ארגון שעוזר למשפחות החטופים שהם האחים והאחיות שלנו והם לא יכולים להיות לבד בסבל. כל ארגון שמספק תמיכה ומושיט יד, כל ארגון שפועל להחזרת החטופים והפסקת המלחמה הוא ארגון שצריך את עזרתנו. אני רוצה לציין את חברתיפראג בנבנישתישמהשבעה באוקטובר פועלת ללא לאות ובדבקות וסולידריות שלא ראיתי כמותה. הלוואי והאנרגיה שלה הייתה מדבקת רפואית.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
איתמר שמשוני הוא אומן מבריק, אבל גם איש רב עשייה ויזם חברתי שמצליח לשלב את החברתי עם האומנות וההפך. כל דבר שעובר אותו יכול להפוך למעשה אומנות. התקווה שהוא מייצר בפעולות האלה היא אנרגיה כל כך חשובה. בימים אלה הוא עומל עלפרויקט אפי שנקרא עיר מפעלואפשר להעביר להם צעצועים ישנים וכל דבר שרוצים לזרוק בעקרון, ובסדנא שאיתמר הקים הוא יוצר יחד עם צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות וכל אחד, מכל קצוות הארץ, יצירות אומנות מרגשות מהחומרים האבודים הללו. איתמר שמשוני יכול לראות בכל שקית נטושה עם זבל הזדמנות ובכך הוא מנכיח את התובנה העמוקה והחשובה ביותר, שיופי נמצא בכל מקום ויופי ואסתטיקה הם הדשן לחיבור האנושי.

מה יהיה?
השאלה לא מה יהיה, אלא מה נעשה כדי שיהיה. להחזיר את החטופים ולעצור את המלחמה. לפני זה אין על מה לתהות בכלל.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• תום שובל
• בית הקברות טרומפלדור
• מוזיאון תל אביב
• פלאפל
• סינמטק תל אביב
• בוגרשוב

בעלה המיליארדר של אלמה (ברניס בז'ו מ"הארטיסט") נהרג בתאונה ומותיר אותה עם ממון רב. איננו יודעים כמה זמן הספיקה להיות נשואה לו, אבל אלמה צעירה והוא היה זקן ונראה שאלה היו נישואים קצרים. אלמה, אישה צרפתייה בארץ ישראל, מתקשה לישון בלילות ומרגישה שכל הכסף הזה לא מגיע לה, מה גם שהיא מחויבת למשמעות של שמה – בלטינית "מזין ומשרה ברכה", ובספרדית "נשמה". בהחלטה ספונטנית היא מזמינה הומלסית עם בתה ובן זוגה להתגורר בביתה הענקי בקיסריה, וממשיכה משם להקים מאהל על החוף הסמוך, בו מתקבצים הומלסים שמקבלים מיטות וארוחות חמות. כמה זמן היא מתכוונת להמשיך בכך? האם היא בכלל חושבת קדימה? לא ברור, אבל זה נראה שזה עושה לה טוב, כי היא סוף סוף מצליחה להירדם על המזרונים באוהל. אלא שההומלסים כפויי הטובה אינם מסתפקים בשינה על החוף ומבקשים שתכניס אותם לביתה. ויש גם כאלה שמתפרנסים על גבם של ההומלסים, ולא אוהבים את זה שאלמה פוגעת להם בהכנסות. וכך הנתינה הטוטאלית חושפת את אלמה למערכת של אינטרסים, ניצול ואלימות, המאיימת על האוטופיה שניסתה ליצור.

"הסירו דאגה מליבכם" נהגה כמין גרסה ישראלית של "וירידיאנה" (1961) עם קורט "נס במילאנו" (1951) מפוזר מעל. אלה שתי קלאסיקות סוריאליסטיות וחדורות אירוניה של הקולנוע האירופאי המודרניסטי, שמציגות את האביונים כאנשי ריב ומדון, קטנוניים ותאבי בצע, בניגוד לנטייה הרווחת לעשות רומנטיזציה של העוני. בעוד הסרטים של בונואל ודה סיקה מאוירים ברפרנסים נוצריים, סרטו של תום שובל מציע לכאורה את הנוסח היהודי, כולל סדר פסח בסצנת השיא. אבל דמותה של אלמה, שאינה דוברת עברית, נותרת נוצרית במהותה. למען האמת, היא אינה דמות, אלא סמל. וכמותה גם הסרט כולו הוא מטווה של רעיונות, רפרנסים תרבותיים וחיוויים סמליים לא מפותחים דיים, וזה מרדד את התוכן האנושי שלו וכל אמירה שהוא שואף לנסח לגבי מעשה החסד המזיק של אלמה.

תום שובל, שזה סרטו השני באורך מלא, הוא יוצר מאוד מוכשר. את סרטו הקצר "פתח תקווה", על אדם זקן שמתקשה להתמודד עם אובדן עבודתו בבית דפוס, נהגתי ללמד במסגרת שיעורי קולנוע כדוגמה נפלאה לסרט הומניסטי ועתיר ניואנסים אנושיים. אהבתי גם את "הנוער", מותחן בועט עם הדים חברתיים עזים, על שני אחים מתבגרים שאביהם איבד את עבודתו, וכדי לשלם את החובות הם חוטפים את בתו של איש עשיר בעבור כופר. בעוד הסרטים האלה ניחנו בתוכן אנושי ובסגנון ריאליסטי, "הסירו דאגה מלבכם" מנסה לעסוק במתחים חברתיים דומים בשפה קולנועית שונה. זה היה יכול להיות מעניין אלמלא התחושה שבפנייתו לעבר הסמלי התסריט ויתר על המרכיב החיוני של אמת אנושית בסיסית.

מניעיה של אלמה מנוסחים אך ורק ברמה הרעיונית (לפי הסיום נראה שהיא תמיד חייבת לטפל במישהו, ואולי בלי להתכוון לכך היא גורמת לנכות), אך היא עצמה אינה משכנעת כאדם. מפלשבק קצר אנחנו מבינים שאלמה טיפלה בבתו החולה של מי שהפך לבעלה, וכך ככל הנראה פגשה אותו. אבל לא ברור מדוע נדרשה אחות צרפתייה להגיע לישראל, מעבר לכך שזו דרך להצדיק את ליהוקה של הכוכבת ברניס בז'ו (הסרט הוא הפקה בינלאומית, ואחד המפיקים החתומים עליו הוא הבמאי המהולל אלחנדרו גונזלס איניאריטו). כזרה בישראל, נראה שאלמה לא מכירה אף אחד ואין לה עם מי לדבר. גם כשהיא מכניסה את אפים, מרינה ובתה קייסי לגור בביתה, לא נוצרת שם דינמיקה כלשהי. כשההומלסים על החוף, הדוברים בליל של שפות, מתריסים ושואלים למה אפים ומרינה זוכים לגור בבית, היא עונה שהם משפחה. אבל בשום שלב לא ראינו רמז למשפחתיות הזאת. גם אם הריקנות הזאת מכוונת, נוצרת תחושה שהסרט הוא חיווי ריק.

"הסירו דאגה מלבכם" מרשים מבחינה חזותית, בעיקר בשל הבית הגדול והבוהק בלובנו שמשמש כאתר ההתרחשות המרכזי. בין הבית והים הפתוח, שובל והצלמים דניאל מילר וזיו ברקוביץ' עיצבו כמה דימויים מרשימים. המוזיקה היפה של אשר גולדשמידט, שמנוגנת על צ'מבלו ונשמעת כמו שילוב בין ויוולדי לבאך, מעניקה לסרט טאץ' אירופאי נוצרי. אבל בשל המחסור ברובד האנושי, הסרט אינו מצטבר לחוויה קולנועית משמעותית.

3 כוכבים. בימוי: תום שובל. עם ברניס בז'ו, יובל מנדלוביץ'. ישראל 2021, 97 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע ישראלי
• תום שובל