>> אתי ציקו (תעקבו דחוף) היא במאית, תסריטאית ומרצה לקולנוע, זוכת פרס אופיר 2025 לבימוי על סרט הביכורים היפהפה שלה "נאנדאורי" (שזכה גם בקטגוריות השחקנית הראשית, הצילום, עיצוב התלבושות והאיפור), והוא מוקרן בבתי הקולנוע בימים אלה. תעשו לעצמכם טובה ולכו לצפות בו על המסך הכי גדול שתמצאו.

>> מסעדה שהפכה לבית ומטע פקאנים לרקוד בו // העיר של זוהר בנאי
>> וייב שכונתי אינטימי וכלבים במקום בר // העיר של עלמה קרבט שמש
>> המקום הכי חו"ל בעיר ופיצה צפונית קטנה // העיר של סיסיליה סיוון

1. גשר יהודית

אין דבר שאני אוהבת יותר מלרכוב את העיר באופניים. הבריזה בתלתלים שמקררת מהלחות והחום, הקלות שבה אפשר לחצות את העיר מקצה לקצה, העצירות הספונטניות לשיחות חולין עם מכרים ברחוב. תל אביב היא פשוט עיר שנועדה לרכיבה באופניים.מאז שעברנו למזרח העיר, גשר יהודית – שמחבר בין ביתנו בביצרון למרכז תל אביב – הפך לשער שלי בין שני עולמות. המעבר עליו הוא לא רק פיזי אלא גם סימבולי: מצד אחד שכונת ביצרון – שקטה, קטנה וקהילתית, מלאה בבתי קרקע צפופים עם חצרות עצי פרי, ילדים שמתרוצצים ביניהם ודלתות פתוחות שמאפשרות חיי קיבוץ נדירים בתוך העיר. ובצדו השני של הגשר, תל אביב שוקקת החיים, דחוסה, רועשת, מטונפת, הלב הפועם של מרכז העיר.אני אוהבת לעצור לפעמים באמצע הגשר, להביט מעלה אל קו הרקיע ומטה אל האוטוסטרדה של איילון, וכשהגשר רועד תחתיי – להרגיש את שאון העיר.

2. הפנסיה

לפני כשנה נפתח בר הפנסיה בלוינסקי פינת אלנבי, ומאז הוא ניצב שם בטופ על תקן בר הבית שלי. מקום שהבעלים שלו הם גם קולנוענים וגם להטב"ים – שילוב מושלם שהפך אותו מיד למוקד עליה לרגל של כל אנשי התרבות והרוח המקומיים. מעבר לשם המדליק ולעיצוב השיקי מלא העץ שנעשה כולו בעבודת יד, המקום מצליח לאסוף אליו תמהיל נדיר של אנשים טובים ומחויכים, וייבים מושלמים לשיחות עומק ויין משובח ונגיש לכל כיס לסיים אתו את היום. זה מקום של מפלט ונחמה, עם אוכל טעים טעים (ממליצה על הכרישה בתנור ובמצב שכרות מתקדם יותר על הנקניקייה). הכי כיף לשבת מקדימה בחלק שפונה לרחוב או לצאת לסיבוב דאווין בחצר האחורית הנדירה, כשהוורמוט עולה קצת לראש.
לבונטין 2 תל אביב

3. שוק התקווה

לפני שעברנו למזרח העיר גרנו ממש מעל שוק הכרמל, ואני מתגעגעת לימים שבהם הייתי יוצאת מהבית ונבלעת מיד בריחות, בטעמים ובקולות של השוק. להסתובב בסמטאות, לחזור עם שקיות עמוסות, זה תמיד החזיר אותי לילדות באשקלון, לימי חמישי עם אימא בשוק שלימדה אותי איך לבחור פירות וירקות, למה קודם בודקים את כל הדוכנים ורק אחר כך קונים, שחייבים להתמקח, ושתמיד נשאר סימן אדום בידיים מהשקיות.

במזרח העיר הייתי חייבת למצוא לי תחליף, וככה גיליתי את שוק התקווה – שוק חי, תוסס ומשפחתי, שקונים בו כמעט רק במזומן, ממש כמו פעם. עוד לא פיצחתי אותו עד הסוף, לפצח דופק של שוק לוקח חיים שלמים. אבל בימי שישי אני אוהבת לפדל לשם, לקנות פרחים, פירות וירקות וחלה מתוקה לשבת – ורק שיכאב שוב מהשקיות.חובת עצירה במעדניית אמיגה– איפה שהרצפה דביקה, הגבינות משובחות והמוכרים יודעים איך לגרום לאישה להרגיש יפה. ולקנח במרק בשר תימני אלוהי אצלהאחים בועז, אוקובה תרנגולשלמות של יהודה. במיוחד קובה חמו הצהובה, עם נגיעה של פלפל שחור מעל. תודו לי אחר כך.
מעדני אמיגה / נוריאל 8 תל אביב // האחים בועז / אצ"ל 47 תל אביב // קובה התרנגול / אצ"ל 64 תל אביב (שכונת התקווה)

4. ארכיון הסרטים בבי"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש

בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב הוא המקום שבו אני מבלה מחצית מחיי. על הדשא המיתולוגי ועל המבנה הברוטליסטי שבו התחנכתי והתאהבתי בקולנוע כבר נכתב רבות, אבל עבורי זה עדיין מקור השראה מתמשך, מפגש בין ההיסטוריה המפוארת ודורות של יוצרים מיתולוגים שעיצבו את פני הקולנוע והטלוויזיה בישראל כיום, לבין דור העתיד שעוד מחכה להתגלות.

כיום אני עובדת ומלמדת שם קולנוע, ובשנה האחרונה גם חזרתי להיות סטודנטית בתואר השני המעשי לכתיבת סדרות. במסדרונות הקומה מינוס אחת, ליד המשרד שלי, ויש שיאמרו שגם רוחו של פרלוב משוטטת שם בלילות – מסתתרת פנינה אמיתית: ארכיון הקולנוע ע"ש אנדה והנרי זימנד, שיוסד ונוהל במשך שנים במסירות ובתשוקה עזה בידי ליביו כרמלי.טובי היוצרים, המרצים והחוקרים עברו שם במרוצת השנים, אבל הדבר המופלא באמת הוא האפשרות לצפות שם בכל סרט ישראלי וזר – עלילתי, דוקומנטרי, סרט סטודנטים או סדרת טלוויזיה שנוצרו אי פעם. פשוט נכנסים לתא צפייה קטן, שמים אוזניות, משחילים פנימה את הקלטת, לוחצים פליי- ונותנים לעולם שבחוץ להיעלם לכמה שעות.

5. האיזקאיה

המקום ה-מושלם לדייט רומנטי, קליל כיפי ולא מחייב. לבוא מוקדם, לשבת על הבר, לצפות ברחוב הסואן של טוקיו על מסך הטלוויזיה, להשתכר מסאקי טוב ולנשנש גיוזה בטן חזיר. מה צריך יותר מזה.
נחלת בנימין 57 תל אביב (כן, זה הזה של מנטנטן)

מקום לא אהוב בעיר:

הרכבת פינת מנחם בגין.בפנייה ממנחם בגין למחלף לה גווארדיה, הווייז לפעמים מציע לקצר דרך רחובות השרון, השפלה, הנגב והגליל. התחושה היא של ירידה אל השאול: אזור של הזנחה קשה, בתי בושת, מכורים שמזריקים ברחוב, א-נשים בזנות וניידות משטרה שמפטרלות מבלי לשנות דבר. כל שתי הדקות של הנסיעה שם מרגישות כמו סרט אימה אחד גדול ואי אפשר שלא לחוש עצב עמוק ובעיקר אשמה וכישלון על המציאות הבלתי נתפסת של האנשים שחיים כל כך קרוב אלינו בגיהינום מעברו השני של הכביש.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "פאקינג מן" בתיאטרון המשולש. במילה אחת: ואו. בשתי מילים: רוצו לראות.עשרה מפגשים מיניים של גברים במעגל חיפוש אחר קשר, אינטימיות ושייכות. וכן גם סקס. ומהכול עולה תחושת בדידות תהומית גולמית שכל כך מוכרת בחוויה האנושית של כולנו במאה ה-21. זו הצגה ששמטה לי את הלסת והרגישה כמו אגרוף שורף בבטן, עם קאסט שחקנים משובח, בימוי אמיץ ורטוב, יצרי ומעורר חושים וטקסטים לא מתחנפים. משהו טוב קורה בתיאטרון המשולש. זה בדיוק מסוג התיאטרון שאני רוצה לראות יותר ממנו בתל אביב. ובעיקר זו הצגה שגרמה לי לרצות לחזור מיד הביתה ולהתיישב לכתוב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
סרט הביכורים היפהפה והאמיץ של אלה ארמוני, "ספק ילדה ספק אישה"י שמחץ לי את הלב והצליח לנגוע בעצב הכי חשוף ובנושא הכי אהוב עליי: יחסי אימהות ובנות הפגומים מיסודם ובה בעת מכמירי לב גם יחד. וחוץ מזה, דפנה ארמוני היא אייקון והשירים שלה עוטפים את הסרט בנוסטלגיה מתוקה לתקופה שבה נולדתי וגדלתי – לאייטיז ולנייניטז. ואין כמו שיר אייטיז טוב לגרום לרגש להתפרץ החוצה.

שירי אייטיז וניינטיז אייקונים משובצים גם בספרה המסעיר והעוצמתי של מגי אוצרי "היפומאניה". מאז פרוץ המלחמה חזרתי לקרוא ספרים וזה ספר שגמעתי תוך כמה ימים ולא הצלחתי להניח. בעמוד האחרון פתאום פרצתי בבכי כמו תינוקת. מגי אוצרי, סופרת מוכשרת כשד ממוצא גאורגי, כותבת על עולמות שמוכרים לי עד כאב ועל מרחבים רגשיים ונוסטלגיים שהם גם פצע וגם בית.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לדרי הרחוב. החורף כאן ויותר ויותר אנשים חיים ומתים ברחוב, שקופים לגמרי, נעדרים כל רשת תמיכה. הם מושיטים אלינו יד לעזרה – אנשים כמוני וכמוך שפשוט נלחמים מלחמה יום יומית כדי לשרוד. מאז הקורונה החלטתי עם עצמי לא להפנות את המבט, לפתוח את הלב, ולאפשר לאנושיות להפציע. זה לא תמיד קל לעמוד בהבטחה, בין היתר כי אף אחד לא מסתובב כיום יותר עם מזומן. לפני כמה ימים דרת רחוב ביקשה ממני כמה שקלים כדי "לצבוע את השיער, שארגיש קצת אישה שוב". זה שבר לי את הלב. זה לא דורש מאתנו הרבה – רק לשמור על צלם אנוש.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נדב רוזנברג – נורת'רן סטאר.
אני מלווה את נדב ואת מותג האופנה המופלא שלו Northern Star עוד מקולקציית הביכורים הראשונה שלו, ויש לי אוסף פריטים ארכיוני כמעט מכל עונה. לראות מותג אופנה ישראלי צומח, מתבסס והופך להצלחה בזכות כישרון כל כך מובהק כמו של נדב – זה מעורר השראה.לנדב יש יכולת נדירה לעצב פריטים שהם גם יוקרתיים וגם יומיומיים, גם “בגבוה” וגם קז’ואל, והוא המעצב הראשון שאני פונה אליו תמיד בכל אירוע משמעותי. בתקופה כלכלית כל כך רעועה של פוסט מלחמה, התמיכה במעצבים ישראלים היא לא רק בחירה אופנתית מבחינתי אלא גם פעולה ערכית.

מה יהיה?
יהיה טוב. אני אופטימית חסרת תקנה.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• גשר יהודית
• פנסיה
• שוק התקווה
• אוניברסיטת תל אביב
• מנטנטן
• תיאטרון המשולש

>> ישי בן משה הוא שחקן תיאטרון עם רזומה מפואר שכולל הצגות בהבימה, הקאמרי, החאן, האופרה הישראלית ועוד (אם אתם דבוקים לטלוויזיה אז אולי ראיתם אותו בעונה השנייה של "פמת"א" בכאן 11), ובימים אלה הוא מככב בתפקיד כפול בהצגה החדשה "פאקינג מן", עיבוד עכשווי לקלאסיקה "המעגל" מאת ארתור שניצלר שנכתב על ידי המחזאי האמריקאי זוכה פרס הטוני, ג'ו דיפייטרו, ועולה כעת בבכורה ישראלית בתיאטרון המשולש. דווקא עכשיו בתקופה פוליטית סוערת שבה מתגברות המגמות השמרניות בארץ ובעולם וההקצנה הדתית-פוליטית – המחזה מציג התבוננות מקורית, נועזת ועמוקה בחיי המין של גברים הומואים בעיר הגדולה בחיפושם אחר שייכות ועומק רגשי. הפרמיירה תתקיים בשבוע הבא במרכז הגאה (רביעי 23.7)וכל הפרטים כאן.

1. הפסל "יסוד" // שדרות רוטשילד

אני אוהב את הנסתרות שלו. אתה חולף על פניו בלי לשים לב, כאילו הוא שקוע בתוך האדמה, חבוי מעין. מי שמרשה לעצמו לעצור ולהתבונן מגלה תפיסה תלת-ממדית מורכבת שמאלצת אותך להסתכל פנימה והחוצה בו-זמנית. בעיניי, זה פסל שדורש ממך לא רק ראייה אלא מחשבה. בתוך היומיום הרועש של העיר, טוב שיש משהו שמזמין להתעכב, להטיל ספק, ולתהות מה נמצא מתחת לפני השטח. בתוך תל אביב שכל הזמן בונה, רצה קדימה, מתחדשת, יש משמעות עמוקה לנוכחות של פסל שמונח מתחת לפני האדמה. הוא מזכיר שהעיר לא מורכבת רק מקומות בילוי, מבנים גבוהים ורעש מתמיד, אלא גם מהיסודות הסמויים שלה.

2. הגן הבוטני

עוד מקום נסתר, פנינה ירוקה שלא הרבה מכירים בדרום תל אביב המפוייחת. אתה הולך בתוך הסביבה העירונית הכי לא ירוקה שיש, ואז פתאום נפתח שביל ואתה מוצא את עצמך בתוך טבע. יש שם אגמים קטנים, עצים ממינים שונים, פינות ישיבה שלא הרבה יודעים שהן שם, וסוגי ציפורים שמזכירים לך שהטבע לא נעלם, רק צריך לתת לו מקום. הגן הזה לא עושה רעש. הוא לא "טרנדי", אין בו שיווק או אירועים (הערת המערכת: אממממ…), ובדיוק בגלל זה הוא כל כך יחודי. הוא רגע של שקט. נשימה אמיתית. בתוך דרום תל אביב של היום, צפופה ומאובקת, הגן הבוטני הוא מעין תזכורת למה עוד אפשר לשמר, ואיך טבע יכול להתקיים גם בלב העיר.
לבון 6/הרצל 155 תל אביב

3. עלמה ביץ'

חוף שהוא גבול בין תל אביב ליפו, ובדיוק בגלל זה יש בו משהו אחר. הוא קצת פחות מסודר, קצת פחות מתוכנן וזה כל היופי. אני אוהב את הפראיות שבו. קהילה מעורבת של אנשים יפים שבאים לתפוס קצת שמש, רגע של שקט, להישטף מהחום או מהיום שהיה. הוא גובל ביפו ומשהו באופי שלו מרגיש גם יפואי וגם תל אביבי. מגוון, משוחרר, לא מתאמץ. אפשר להביא לשם כלבים וזה תמיד מוסיף לחוויה. כולם שם לאותה מטרה, לתפוס רגע שקט, לראות קצת ים, להתאוורר. זה מקום שהוא גם פונקציונלי וגם נעים לרבוץ, לשחות, לשבת עם חברים, או להיות רגע לבד.

4. קולנוע לב

אני מאוד אוהב ללכת לקולנוע, חוויה שקצת הולכת ונעלמת בעידן הסטרימינג. קולנוע לב הוא מהבודדים שנשארו, ושומר על חוויית צפייה איכותית וקרובה. אני אוהב שזה מקום שמתייחס לקולנוע כאל אמנות ולא רק כאל מוצר. האפשרות לתפוס הצגה יומית, לצלול לסרט באמצע היום, לצאת עם מבט אחר על המציאות, בלי רעש או גימיקים. פשוט מסך, חושך וקהל שבא באמת לראות.
דיזנגוף סנטר תל אביב

5. המרכז הגאה

המרכז הגאה המחודש הוא מרחב עירוני חשוב. לתרבות, ליצירה ולפעילות קהילתית. מעבר לזה שהוא משופץ ונעים הוא גם מתפקד כחלל עבודה, חזרות, מפגש, הצגות, ומשמש פלטפורמה חשובה לתוכן להט"בי בעיר. המיקום שלו בתוך גן מאיר יוצר שילוב מיוחד, ירוק, פתוח, עם בית קפה פעיל שמחבר בין קהילה לקהל מזדמן. בקרוב תעלה שם ההצגה שאני משתתף בה, "פאקינג מן", בבימוי רום רזניק וקאסט מוכשר בהפקת תיאטרון המשולש. מרגש אותי לחזור ולהציג במרכז אחרי שכבר הופעתי בו לא מעט כשעוד היה במבנה הישן.
טשרניחובסקי 22א' תל אביב (גן מאיר)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

כל אתרי הבנייה שפזורים בתל אביב. הרגשה שכל העיר הפכה לאתר אחד גדול. לא משנה באיזו שכונה אתה, תמיד יש רעש של קידוחים, מדרכה שחסומה או כביש שנסגר פתאום בלי אזהרה. כל יום קם פרוייקט חדש והניווט בעיר הופך לבלתי אפשרי לפעמים. תמ"א, פינוי-בינוי, רכבת קלה, עבודות תשתית… אתר בנייה שלא נגמר. העומסים הופכים לבלתי נסבלים, התחבורה ציבורית נתקעת והולכי הרגל נדחקים לשוליים. ברור שצריך לפתח, לבנות ולחדש, אבל נדמה שתל אביב בולעת את עצמה, בלי מחשבה על הקצב שבו התושבים אמורים להמשיך לחיות כאן.

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
במהלך המלחמה סיימתי את"פלטפורמה" של מישל וולבק. אני מאוד אוהב לקרוא, אבל בגלל עומס החיים לא סיימתי אותו והנחתי אותו בצד. דווקא בזמן המלחמה, בזמן של חרדה, שיתוק ואי-ודאות, חזרתי לסיים אותו. וולבק כותב על עולם שמאבד קשר, בין בני אדם, בין עמים, בין תרבות למסחר, ובתוך כל זה מציע רגעים מפתיעים של אנושיות. הספר מתרחש בעולם שנע בין ציניות לאובדן ומתוך זה נולדים רגעים של קרבה, אינטימיות, ואפילו תקווה אנושית. נושאים כמו תיירות, מיניות, בדידות וגלובליזציה מעלים שאלות של זהות, משמעות ורצון בקשר. זה לא ספר אופטימי, אבל הוא כן מזכיר שיש יופי בלהתבונן עמוק, גם בעצמך וגם בעולם. זה ספר שלא מבקש לעודד או לנחם, אבל כן נותן תחושת בהירות מסוימת, כאילו יש מקום שבו מותר לראות את הדברים כמו שהם.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
למטה המאבק להשבת החטופים והחטופות. קשה לעכל שהזמן עובר והם עדיין שם, וזה לא אמור להיות מצב שאפשר להתרגל אליו. זה כבר לא רק מאבק פרטי של משפחות, זה מאבק מוסרי של מדינה שלמה. המטה לא מפסיק להזכיר לנו מה קורה, ואסור לנו לשכוח או להתרגל לעובדה שהם שם, גם כשיש תחושה שהמציאות מנסה לטשטש. הפורום עושה עבודה עקבית, ומעוררת הערכה. מול התקשורת, מול המערכת הפוליטית ומול הציבור. הם מזכירים לכולנו שהמאבק עוד לא נגמר. לא בשבילם, ולא בשבילנו. בעיניי זה אחד הגופים היחידים שמחזיקים בתוקף אנושי פשוט – דרישה ברורה וצודקת להחזיר את כולם הביתה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אריאל וולף.יוצר שפועל כבר שנים בתל אביב, עם שפה בימתית ייחודית, חזון ברור ואומץ לעבוד מחוץ למיינסטרים בלי להתפשר. הייתה לי הזכות לעבור איתו דרך ולעבוד איתו בכמה פרוייקטים ותמיד הרגשתי שהוא מזמין אותך לא רק לשחק אלא לחשוב, להתנסות ולקחת סיכונים. במהלך אחת ההפקות שעשינו, הכרתי את רום רזניק, שהיה אז עוזר במאי, והיום אני משחק בהצגה שהוא מביים, "פאקינג מן" בתיאטרון המשולש. ההיכרות ההיא הייתה התחלה של המשך טבעי. מישהו צעיר, מוכשר, שמביא איתו קול אמיץ וחזון משלו. רום, יחד עם יובל קורן ונמרוד דנישמן, מובילים את תיאטרון המשולש עם קול עצמאי חי, שנולד מתוך ההווה אבל יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד.

מה יהיה?
קודם כל, שהחטופים יחזרו. זו נקודת ההתחלה לפני כל שיחה על הלאה. ולסיים את המלחמה. מעבר לזה, קשה לדעת. וגם קשה להאמין למי שאומר שכן. אחרי זה לאט לאט אולי נוכל גם להתחיל לחשוב איך מחברים מחדש את מה שהתפרק כאן. אמון, תקווה… ובין לבין, להמשיך ליצור. לא מתוך בריחה, אלא מתוך עקשנות לחיות.

• העיר שלי
• תיאטרון המשולש
• המרכז הגאה
• קולנוע לב
• עלמה ביץ'
• הגן הבוטני
• מיכה אולמן
• שדרות רוטשילד

>> שיר פופוביץ׳ היא שחקנית ויוצרת תוכן שחיה ופועלת בתל אביב ואם אתם לא עוקבים אין לכם מושג. בימים אלה – כלומר בימים שאין בהם מטחים של טילים איראנים – היא מפציצה סרטונים בטיקטוק ומככבת בהצגה"פותחות" של תיאטרון המשולש, קומדיה סקסית ולסבית למדי שכדאי לכם לראות ברגע שדברים פה יתחילו להסתדר (הם יתחילו להסתדר, נכון?)

>> חנות של חתיכים ושכונה שהיא תגלית השנה // העיר של מור קורל
>> לחם שהוא חוויה רוחנית וחנות גת סודית // העיר של יואב וינפלד

1. מלכה

בתור שומרת כשרות (טפו השם ישמור;), אני מתקשה למצוא בעיר מקום שבו יכולה לאכול הכל הכל וברמה גבוהה, והמלכה של אייל שנינותנת לי את הכל, פלוס אווירה אדירה, צוות מלצרים שבסוף הארוחה הופך לחברים, ושף בשם מוויסה שיש לו ידי זהב. פעם ראשונה בחיים שלא הייתי צריכה להוסיף מלח לכלום. בימי רביעי וחמישי יש אווירה חשמל על גבול מסיבה, ממליצה לשבת על הבר ברמות עם הנאדי באדי.
דרך בגין 146 תל אביב

2. ⁠אוטו בלי אוטו

ליין מסיבות גאוני של נטעלי וולנסקי. בכל שלישי מיטב הדיג'ייאים של העיר גורמים לנו לרקוד לשירים שאתה בדרך כלל צורח באוטו, בין היתר "מבול" של קרן פלס ושירי פסטיגלים וטלנובלות. זאת מסיבה שפשוט מצליחה להרים את כולם על הרגליים ולהרחיב את הלב, אין כיף ומשחרר מזה.

3. תיאטרון המשולש

המקום שקצת הפך לבית שלי. תיאטרון המשולש בניצוחם של יובל קורן, רום רזניק ונמרוד דנישמן המדהימים שאין דברים כאלה, צעירים ומוכשרים שהקימו תיאטרון גאה ובועט. אנחנו מציגים שם את ההצגה ״פותחות״ שהיא באמת קורעת וצבעונית במיוחד, ובערבים של ההצגה המבנה (היפהפה) של המרכז הגאה בגן מאיר לובש חג. לבוא להצגה שם זה לבוא לאירוע ממש. והיי, יש גם 30 אחוז הנחה בקפה עלמה המהמם שצמוד לתאטרון על האלכוהול (שמותר להיכנס איתו להצגה). אין מושלם מזה.
טשרניחובסקי 22א' (גן מאיר) תל אביב

4. היכל התרבות

בהיכל התרבות אני מציגה יחד עם נגני הפילהרמונית ויונתן רוזן/דני לשמן את ההצגה "הנס כריסטיאן אנדרסון" בבימוי יוסי גוז (מחזה של עודד אהרליך והדס קלדרון) ,יחד עם המנצח גיא פדר ובשיתוף התיאטרון הארצי. המקום הזה שהוא פיסת היסטוריה תל אביבית הוקם ב-1957 ולבוא אליו באמת נותן מין תחושה של להיות חלק ממשהו גדול. על הקירות תמונות של כל האמנים הכי גדולים במדינת ישראל וזה כבוד וזכות להיות חלק מההיסטוריה הזאת.
הוברמן 1 תל אביב

5. יורם לוינשטיין

ה-בית הרשמי שלי. המקום שהכיר לי את תל אביב בו למדתי כסטודנטית צעירה למשחק, לב לב שכונת התקווה וגם בית חנה רובינא. שם, באמת בתוך שכונת התקווה לצד שוק הבשר, נרקמים חלומות של סטודנטים ובמאים צעירים בזכות יורם לוינשטיין ולילך סגל. מקום שבעיניי הוא פאר היצירה והאומנות.
מבשר 22 שכונת התקווה תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

דיזנגוף סנטר. קודם כל ,חשוב לומר שהמקום הזה נגדי. יש בי חיבה למקום שהוא קפסולת זמן של תל אביב של שנות ה-90, אבל אני גם חשה סלידה עמוקה וחרדה אמיתית עם כל כניסה לשם. ממה אתחיל? אם זה המדרגות שבאמת נבנו בהשראת המדרגות של הוגוורטס ואני נשבעת שמשהו זז שם כל שניה כשאני מנסה להגיע לארומה, או אם זה העניין שבלילה יש כניסה אחת לחניון והכל חשוך ומפחיד. מקום חרדה ממש.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האירוע שפותח את הלב שלי כל פעם מחדש הוא הצגה שבה אני משתתפת, "טוק טוק" של התאטרון הארצי מיסודו של סמי לוי, עם איציק כהן, יפית אסולין, גיא לואל, יובל סגל, דנה סמו, מיכל זיס ואבי גרייניק. אנחנו כבר מעל 300 הצגות של הטרפה הזאת והקהל לא מפסיק לשאוג מצחוק, בזכות דניאל רבינוביץ ואיתי ברלינר ואודי גוטשלק שבאמת ליהקו חבורה של אנשים מוטרפים שאוהבים אחד את השני.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לא נעים לי לומר, אבל "חברים". אמא'לה התמכרתי מחדש. צפיתי בלי הפסקה ועזר לי לנשום.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
האמת שאני רוצה להפנות זרקור למשהו שהוא לא עמותה. הייתי מבקשת שתפתחו את העיניים וכשיש "הותר לפרסום" שמפלח לנו את הלב תקומו ולכו לתת כבוד אחרון לאנשים האלה שהקריבו את עצמם למעננו. אני משתדלת ללכת ללוויות של אלו שנתנו הכל למעננו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ענת ניר, רעות נגר ואדם כהן אבני שדואגים שהעיר שלנו תהיה יותר טובה יותר יפה ויותר תרבותית.

מה יהיה?
אני אדם מאמין ואני מאמינה שבאמת אנחנו עם מאוד חזק עם לב טוב ושיהיה טוב. מאחלת שהחטופים יחזרו כבר ונוכל להתחיל לאחות את הדברים ולהיבנות כעם.

• העיר שלי
• תיאטרון המשולש
• מלכה
• מסיבות בתל אביב
• היכל התרבות
• סטודיו יורם לוינשטיין
• דיזנגוף סנטר

>>ירדן בר-אל, יוצר ושחקן, כתב יחד עם המחזאית והבמאית גילי נוימן את ההצגה "אין הומואיות רעות" שמשתתפת בפסטיבל דרמה קווין #4 – ארבעה ימים של תרבות להט"בית, שנפתח היום (4.6) ויימשך עד מוצ"ש (7.6) ומוציא לדרך את אירועי חודש הגאווה של עיריית תל אביב-יפו. ההצגה תעלה בתיאטרון המשולש במרכז הגאה, יצירה נוקבת ואינטימית, המתבוננת לעומק בקהילה הלהט"בית מבפנים ומעלה שאלות על שייכות, זהות, אינטימיות וגבולות. המחזה נולד מתוך חוויותיו האישיות של בר-אל כחבר בקאסט של הפקת הענק הנוצצת של תיאטרון הבימה "פריסילה מלכת המדבר". ההצגה תעלה במסגרת המופע "קוויקי", שכולל ארבע הצגות קצרות ומקוריות שנכתבו במיוחד לפסטיבל על ידי יוצרות ויוצרים מהקהילה הגאה בישראל.כרטיסים, אם תזדרזו, כאן.

>> עכשיו זה רשמי: מצעד הגאווה חוזר לפורמט האהוב שלו
>> אנדרטה מעוררת עצב ומגדל של זכרונות // העיר של עופר ספיר

כשהייתי קטן, לפני גן חובה, אהבתי להתחבא בארון הבגדים של אמא. מצחיק, זה נשמע סימבולי משהו. אבל אני לא חושב שבחיים שבחוץ זה אי פעם עבד לי יותר מדי, הקונספט הזה של ארון. אולי חוץ מכמה חברות טובות שהתאהבו בי בחטיבת הביניים והיו עיוורות לעובדה ש"הוא פשוט לא בקטע שלך". אני נוטה להאמין שזה כי הייתי הבן היחיד שראה בהן את האדם שמאחורי השדיים, ורוב הזמן גם התעלם מהשדיים לחלוטין מפאת חוסר עניין.

"ג'ונגל של מבטים. מבטים במסיבות ומבטים בים ומבטים ברחוב. ג'ונגל של מבטים מהסוג שרק הומואים מכירים. אותו מבט מקפיא ומחייה באותה עת. מבט של בא לי להקיא ותפסיקו להסתכל עליי כבר, אבל גם מבט של איזה כיף להרגיש בשר טרי וקחו אותי לשיחים"

בקיצור, לא היה צריך להיות מדען טילים כדי לראות שהילד הזה הומוסקסואל. אמא שלי מספרת שכשהייתי בן ארבע היא כתבה לי ולאחי מכתב שנפתח אותו כשנהיה בני שמונה עשרה, למקרה שהיא לא תהיה בסביבה (סיפור ארוך, היום היא בסדר, טפו חמסה). במכתב היא כתבה לי שלא משנה מה אני אבחר להיות, היא תאהב אותי כמו שאני. איזו מהממת, נכון? בכל אופן, כנראה שמעבר לאינטואיציה האימהית, משתמע שכבר בגיל ארבע לא היה קשה לנחש שהילד הביישן בארון הבגדים מתישהו גם ייצא ממנו. או כמו שחברה לסבית אמרה לי בכיתה י"א כשהגעתי למדורת ל"ג בעומר של איגי: "ירדן! סוף סוף!".

אבל זה לא סיפור על יציאה מהארון. זה סיפור על הארון עצמו. על ארון הבגדים. בארון ההוא לא היו לא מכשפה ולא אריה ולא שום דבר מאיים. רק בגדים. שורה צפופה, רכה ונעימה של שמלות ומעילים. והכל עוטף אותך במין בליל לא ברור של חושך ובדים אלמוניים. והכל עדין ורך, שקט ובטוח.

עדינות. זו המילה. מוזר שהזיכרון הראשון שעולה לי מעדינות מגיע דווקא מתוך ארון. ושדווקא היום כשאני מחוצה לו זה מרגיש לפעמים כמו ג'ונגל. כמו ג'ונגל של מסיבות. ג'ונגל של גריינדר. ג'ונגל של פורנו ואטרף וצ'אט רולט וספין צ'אט (למיטיבי לכת). ג'ונגל של דרעק וג'יז וקוקשוק ובלאקמילק. ג'ונגל של סמים וגופיות צמודות ופאוצ'ים. ג'ונגל של דיק פיקס וניידים וממוקמים ומה אוהב וכמה ס"מ ושלח כלי.

ג'ונגל של מבטים. מבטים במסיבות ומבטים בים ומבטים ברחוב. ג'ונגל של מבטים מהסוג שרק הומואים מכירים. אותו מבט מקפיא ומחייה באותה עת. מבט של בא לי להקיא ותפסיקו להסתכל עליי כבר, אבל גם מבט של איזה כיף להרגיש בשר טרי וקחו אותי לשיחים. ג'ונגל של מבטים שאומרים "אני יודע מי אתה ואתה יודע מי אני ואני יודעת שאתה יודע שאני יודעת שאנלא יודעת כלום". ג'ונגל של עולם שכולו בנים. רק בנים. בכל מקום – בנים.

ופתאום בלי לשים לב אני בן 17 באוויטה והחברות שלי לא שם. רק בנים. והכניסה היא מגיל 18, אבל אף אחד לא בודק לי תעודת זהות. ואני מזמין וודקה רדבול כי אני בן 17 ואנלא יודעת כלום. ואני יושב ליד בחורה ארגנטינאית שבחור סטרייט מתחיל איתה ואומר לה "איי הב א ביג דיק". עולם שכולו בנים. וחוצה אותי בחור. ואני מסתובב ואנחנו מחליפים את המבט. והוא חוזר והחברות שלי לא שם. והוא מתקרב ולוחש לי באוזן בקול של הומואית קשה "אתה חמוד". ואני לבד וסקרן רצח ונמאס לי מהצ'אטים והפורנו ואני רוצה להרגיש את הדבר האמיתי, ואנחנו מתנשקים את הנשיקה הראשונה והכי מגעילה שהייתה לי בחיים. איכס. נראה לי קראו לו ירון.

וואי סורי, מלא מושגים זרקתי שם למעלה. מושגים וקרעי זכרונות. אתם מוזמנים לקחת את הגיי התורן בקרבתכם שיעשה לכם סדר. סדר. כמה הייתי צריך שמישהו יעשה לי סדר. אבל במקום זה הכל בלאגן של שאלות. שאלות כמו "מי ידע שקוראים לזה כלי?" וכמו למה "זו בריטני, כלבה" ולא "זו בריטני, אחותי"? וכמו "אם כל החברות שלי בנות אז למה לעזאזל שאני אבחר בן זוג מהמין שאני לא מצליח לתקשר איתו?" וכמו "למה אני צריך להפוך את עצמי לחור תחת כדי להשתלב?" ו"מה הבעיה שלי בכלל עם להיות חור תחת?".

מעניין אם מותר בכלל להגיד חור תחת ב"טיים אאוט".
מעניין גם אם אפשר בכלל להישאר מחוץ לארון אבל להמשיך להיות עטוף במעילים רכים ועדינות של אמא.
אני מקווה שכן. על שני הדברים.

• יוצרים כותבים
• שבוע הגאווה
• תיאטרון המשולש
• תיאטרון
• להט"ב
• המרכז הגאה

אירועי הגאווה של עיריית תל אביב-יפו צפויים להתפרש השנה על פני מרבית חודש יוני, כשבשיאם ייערך מצעד הגאווה ב-13.6 בטיילת, והסנוניות הראשונות כבר כאן. אמרנו סנונית? התכוונו טווס ורוד עם נצנצים בדמותו של פסטיבל דרמה קווין הרביעי, ארבעה ימים של תרבות להט"בית בניצוחו של תיאטרון המשולש במרכז הגאה. רשמו את התאריכים: רביעי עד שבת, 4.6 עד 7.6, וזה שבוע לפני המצעד אז אין לכם תירוצים.

>> דווקא עכשיו: אירוע משפחות להט"ב לציון 20 שנה לפסק הדין שאפשר את קיומן

הפסטיבל נוסד בידי תיאטרון "המשולש" ב-2021, והוא כולל יצירות להט״ביות מקוריות, חיות וקוויריות בתחומי התיאטרון, הקולנוע, הפרפורמנס, הדראג, המוזיקה, ריקודי הבול רום והאמנות החזותית. כך, למשל, תוצג במהלך הפסטיבל התערוכה הקווירית "מחדשות", שנאצרה במיוחד עבור הפסטיבל ובמרכזה עומדת הזהות הגאה כפעולה יצירתית, אישית ומשותפת. בתוך מציאות של מלחמה, אי־ודאות, עייפות מהמאבק והחרפה של להט"בופוביה גלובלית תחת צל כבד של איומים פוליטיים ותרבותיים, אמניות ואמנים מהקהילה הגאה בישראל מציבים מבט חד, ביקורתי, לעיתים משעשע ובעיקר מלא דמיון.

כמדי שנה, ייערך בפסטיבל גם המופע "קוויקי", שכולל ארבע הצגות קצרות ומקוריות שנכתבו במיוחד לפסטיבל על ידי יוצרות ויוצרים מהקהילה הגאה בישראל שמביאים לבמה סיפורים סוחפים, מצחיקים בטירוף וקורעי לב. בין ההצגות שיעלו השנה:"בסדר גמור",מחזה המציג את סיפורם של הומו ולסבית שמנסים להיכנס להריון; ההצגה"רעידת אדמה"המתארת מפגש לא צפוי עם השכן מהגריינדר בזמן רעידת אדמה שמוביל לסצנה רומנטית בלתי נשכחת; ההצגה"הפסקה"שעוסקת בשתי אימהות, שני מתבגרים וארוחה אחת שאף אחד לא ישכח, ו"אין הומואיות רעות"יצירה נוקבת שמתארת את המתרחש בחדר החזרות של המחזמר הכי נוצץ בתיאטרון הלאומי.

עוד היילייטס? בבקשה: המופע "החטא ועונשו 2025" יתשלט על היכל התרבות בתל אביב ויציג מופע אול-סטארס נוצץ של תחרות הדראג הפופולרית בהנחיית גיל רבי, אייונט שיפתח רשמית את אירועי הגאווה של תל אביב 2025, בשיתוף פרויקט דבק של העירייה ובשיתוף הגילה וננסי הנהדרות. האירוע יכלול קבלת פנים חגיגית עם דראגיסטיות מובילות, מוזיקה, קוקטיילים והפתעות נוספות. בנוסף, ישודר במהלך הפסטיבל פרק חי של הפודקאסט הצבעוני "המניפה", בו ידידיה ויטל יארח את הקומיקאית גיתית פישר לשיחה כנה ומצחיקה על החיים והקהילה. האירוע יתקיים בתיאטרון המשולש ויכלול דוכני יד שנייה, אמנות, דרינקים במחירים נגישים והפתעות נוספות.

תיאטרון המשולש מייסודו של המרכז הגאה בתל אביב הוקם בשנת 2021 על יד נמרוד דנישמן, יובל קורן ורום רזניק – שלושה יוצרי תיאטרון צעירים ולהט״בים. כשהתחילו את דרכם גילו שכמעט ואין תוכן להט״בי בתיאטרון הישראלי, והבינו שזה בדיוק מה שהן רוצות לעשות – תיאטרון שמדבר את הקהילה: את המאבקים שלה, הכאבים שלה, האהבות שלה, ההצלחות שלה, הצחוקים והשטויות – והכל בשפה גאה ומיוחדת.
>> פסטיבל דרמה קווין #4, 7.6-4.6,כל הפרטים והכרטיסים כאן

• שבוע הגאווה
• תיאטרון המשולש
• המרכז הגאה
• דראג קווין