>> רעות עג׳מי (כדאי שתעקבו) היא שחקנית וסטודנטית לקולנוע, גרה על שוק לוינסקי בתל אביב עם מיליון שותפים (שלושה), עובדת עם ילדים מהממים על הרצף, לשעבר אלופת ישראל בג'ודוו. בימים אלה היא משחקת בהצגה"מכתבים לחייל בחזית"מאת מאיה ערד יסעור ובבימוי צבי סהר, מנהלו האמנותי ובמאי הבית של אנסמבל עיתים. ההצגה תעלה בפסטיבל תמונע שיתקיים בסוף החודש (29.11 21:00 // 30.11 19:00) ואתם בטח רוצים להיות שם.פרטים וכרטיסים כאן.

>> הבר הכי יפה בעיר ומפגש עם משורר של מזון // העיר של גלעד כהנא
>> קסם של פארקים ותחושת מרחבים מופלאה // העיר של קימל-אשכולות
>> פסגת תהילה ברחוב קטנטן ומסעדה שהיא בית // העיר של איתי לב

1. שוק לוינסקי

ידוע שהמקום שהכי טוב לעשות בו קניות זה המקרר של אמא, מה שמאפשר לעשות השלמות ולבלות בשוק הכי טוב בעיר הלוא הוא שוק לוינסקי. אני אתחיל מלופו, מעדניה פצפונת שקיימת למעלה מ-50 שנה. בסמטה ממש ממול פיצה לילה, מסתתרת פנינה שפתחה לי את החיך לחצילים ודגים מעושנים ששווים את הריח! והמוכרים שם הם הדבר הכי אדיב שתפגשו.
לופו // מרחביה 6 תל אביב

2. המוציא לחם

מאפייה מתוקה של שתי נשים מדהימות שמפיצות אהבה וקבלה. אין אושר גדול יותר מלהיכנס לשם בבוקר – המקום מוצף בריח של לחם ושוקולד חם.
לוינסקי 40

3. חנויות יד שנייה

אני קונה בעיקר בגדי וינטג' ויד שנייה ובשוק יש מבחר עצום של חנויות. תמיד אפשר למצוא מציאות ב-Triangle בעד ארבעים שקלות וממש ליד Segunda עם פיסים מגניבים במחירים שפויים, והמוכרים תמיד יפנקו במיני קולה, שאני בתכלס באה בשביל זה…
טריאנגל /סגונדה /לוינסקי 35 תל אביב

4. המבצר

הוא מקום די חדש והאמת שאני לא כל כך יודעת איך להגדיר אותו, בית קפה, בר של שתי קומות בלילה, חלל אמנות, הקרנות סרטים הופעות ומסיבות. כשנכנסתי לשם בפעם הראשונה החלל העצום הזה, מלא הנרות, ריגש אותי ממש ומצאתי את עצמי ממליצה עליו לכל מי שרק פגשתי. נראה לי מגניב להגיע אליו.לא הרבה יודעים עליו בינתיים. אז תשמרו בינינו 😉
משה מאור 3 תל אביב

5. החניון

גם זה מקום חדש, גם אותו אני לא כל כך יודעת איך להגדיר (מבינה דרככם שאוהבת חיות לא מזוהות), אז אקרא לו חניון רב תרבותי, זה נשמע טוב. כשנכנסתי לשם בפעם הראשונה ידעתי שזה המקום שאחגוג בו יומולדת 30 (מחפשת כבר הרבה זמן מקום). החלל גדול ופתוח, עושים שם אירועים, שווקים של בגדים, אוכל, יש שם בר מגוון ודי.ג'יים מדהימים, מושלם למסיבות ויש מישהי שעושה קעקועים, אז כזה הכל מהכל.
הרבי מבכרך 7 תל אביב (פלורנטין)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

בניייה בנייה בנייה.
בונים לי חמישה מטרים מהחלון… בניין יפהפה ,אבל אני מתעוררת מקדיחות כבר שלוש שנים ב-7 לפנות בוקר.

ריח השתן ברחובות פלורנטין.
רק כשיוצאים מהעיר או מהאזור מבינים את גודל הבעיה.

והתחנה המרכזית החדשה.
מקום עם כל כך הרבה פוטנציאל. בגלל זה כל כך קשה להיכנס אליו. הוא עומד דומם, כאילו הזמן עמד מלכת, אבל ממשיך לזהם את הסביבה. לא פעם הלכתי שם לאיבוד ובשביל למצוא אוטובוס צריך להגיע לפחות 20 דקות מראש ואני גם ככה מאחרת לכל מקום וזה מספיק מלחיץ.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"רק לביקור" סרט קצר של עידן ארגוב שגם שיחק את התפקיד הראשי בכישרון רב לצד ריקי חיות הנפלאה והרגישה כל כך. דרמה קומית מטורפת ומצחיקה עד דמעות. אמנם ליהקתי את הסרט, אבל ראיתי אותו פעם ראשונה על מסך גדול יחד עם הקהל בסינמטק ואני חושבת שבחיים לא הייתי עדה לצחוקים כל כך קולניים,
ובטח לא בסינמטק. סרט שפותח את הלב וגורם לכם להתקשר לאמא להגיד לה כמה אתם אוהבים אותה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה בזמן המלחמה?
"שום דבר לא בסדר" של רני סער. ניסיתי להתחמק מלצפות בסרט הזה ששודר בכאן 11 כי ידעתי שהוא יהיה לי קשה. ואז ממש במקרה ישבתי לדרינק עם חבר בקולנוע יפו (עוד מקום שאני מאוד אוהבת) כשפתאום אנשים קראו לנו להיכנס לסרט. לא ידעתי במה מדובר. הסרט עצמו קשה לצפייה, אבל מעצים כל כך. יצאתי גמורה ובוכיה אך מלאת תקווה. הסרט עוקב אחרי נוגה פרידמן, אלמנת מלחמה שאיבדה ב-7.10 את אהובה ואב שלושת ילדיהם, עידו רוזנטל. אנחנו נחשפים לאישה כל כך חזקה, אמנית מיוחדת ואמיצה שמגדירה את עצמה מחדש מול הנורמות המצופות מאלמנות בישראל.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל עמותה של חיות – היצורים הכי טובים שמקיפים אותנו. ו"עומדים ביחד",תנועה חשובה שפועלת לשיוויון אמיתי, לצדק ולמילה שהפכה כבר לגנאי – שלום. למרות שהרבה יחלקו עלי, אני חושבת שזה הארגון שהכי שמר עלינו ועל מצפוננו במלחמה הזאת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה?
הייתי רוצה לפרגן לכל מי שממשיך ללכת להפגנות של החטופים.
ולרעות ענבר– אני עוקבת אחריה והיא עושה עבודה כל כך חשובה. הסרטונים שלה סופר מעניינים. היא נותנת לי תקווה ונותנת מילים לרגשות והתהיות שלי על המצב, והכל בצורה כל כך נגישה וקולחת. יצא לי לפרסם כמה פעמים פוסטים שלה ואנשים התבלבלו וחשבו שאני היא והברכות שאני קיבלתי… אני מורידה בפניה את הכובע רק על ההתמודדות.

מה יהיה?
אני אופטימית מטבעי למרות שאובייקטיבית המצב לא טוב. מקווה שנצליח לשקם את עצמנו. לגבי אמון במערכת, בפוליטיקאים והשיח המפלג, אני חושבת שאנחנו די אבודים בחלל. מקווה שנוכיח לעצמנו אחרת. אני רוצה להאמין שזה תלוי בנו, ויום יבוא ונוכל ללכת בגאווה בעולם, אבל תשאלו אותי עוד פעם אחרי הבחירות…

• העיר שלי
• תיאטרון
• תיאטרון תמונע
• שוק לוינסקי
• המבצר
• החניון
• בגדי וינטג'
• יד שנייה

>> איתי דורון וארז מעין שלו הם המנהלים האמנותיים של פסטיבל תמונע, שיתקיים בתיאטרון תמונע לקראת סוף החודש (30.11-23.11). תחת הכותרת "והארץ הייתה" יתרחש שפסטיבל רב תחומי של יצירות המביאות רוחות של שינוי, התנגדות, חיים ותקווה בתום מלחמה בתחומי התיאטרון, פרפורמנס, מחול, דראג ומוזיקה, ובשורה של מופעי בכורה ממיטב יצירת הבמה העצמאית בישראל.עוד פרטים באתר תמונע

>> משהו גדול וטוב: שובו של אינדינגב הוא תמונת ניצחון של שפיות
>> אין רגע דל: 10 פסטיבלים שלא כדאי לפספס בחודש נובמבר

"מה התפקיד שלנו בתוך כל זה?"
זו השאלה מה שאנחנו מקפידים לשאול את עצמנו בתחילתה של כל פגישת עבודה כמנהלים אמנותיים שותפים יחד עם נאוה צוקרמן בתיאטרון תמונע. ובכלל זאת נראית לנו כמו שאלה ראויה להישאל על ידי כל אדם בתפקיד ניהולי בכלל ובעולם התרבות והאמנות בפרט. אנחנו שואלים את עצמנו את השאלה הזו גם ב"ימי שגרה" (אם יש כאלו בכלל בארץ שלנו) – אבל מאז אוקטובר 2023 השאלה הזו הפכה דחופה יותר וברורה פחות.

דמיינו רגע…

רגע לפני, בספטמבר 2023, יצאנו לעולם עם פסטיבל "דמיינו רגע"– שבו הזמנו יוצרים ויוצרות ממגוון תחומים לדמיין יצירת אמנות ללא מגבלות (של תקציב, זמן, מיקום ואפילו ללא מגבלות פיזיקליות) – הרגשנו אז שהתפקיד שלנו היה לנסות להחזיר ליוצרים וליוצרות (וגם לקהל) את ההתרגשות מהפוטנציאל הרדיקלי של מעשה האמנות. פוטנציאל שבדרך כלל אנחנו לא מעיזים לחשוב עליו כי המציאות מצנזרת לנו אותו: הפכנו עם השנים לכל כך מודעים למגבלות המציאות שאפילו המחשבה שלנו לא מעיזה להפר אותם יותר.

והיה מצוין. היה רדיקלי ומעורר מחשבה, מצחיק ומשונה (בקטע טוב). סיימנו את הפסטיבל הזה בתחושה ש-וואוו אפשר רגע לדמיין שוב.
ואז אוקטובר 2023.

המציאות עולה על כל בדיון

מה עושים עכשיו? מתכנסים. רגע ללקק את הפצעים, לבכות ביחד, להתעצבן, לפחד, לחשוב על ההווה ועל המקום. בפגישות השבועיות שלנו הבנו עכשיו שאין טעם באסקפיזם, במפלט מהמציאות, אלא שצריך לרגע להתרכז במציאות עצמה. כך התחילה להתגבש עונה לתיאטרון והשם שעלה היה:"הַמְּצִיאוּת באמת עוֹלָה עַל כֹּל בִּדְיוֹן"– העונה התיעודית בתיאטרון תמונע.

המציאות היתה (ועדיין) כל כך אינטנסיבית, שמפה לשם יצאו לנו השנים הכי פוריות בתיאטרון מזה הרבה שנים. הצגנו, בין היתר, הצגות מקור כמו"שׁוּרָה: מלאכת זיהוי חיים"מאת ובבימוי רועי יוסף (שעלה בבכורה בפסטיבל ישראל 2024) העוסקת בחוויות המילואים של רועי במלאכת זיהוי החללים במחנה שורה אחרי ה-7 באוקטובר ו-?Can you beat the KGBשל דניאל כהן-לוי שהפך את סיפורו של מתנגד המשטר הרוסי אלכסיי נבלני למשחק שולחן פרפורמטיבי בהשתתפות הקהל, ששואל שאלות גם על התנגדות כאן במקום המוזר הזה שהוא הבית שלנו. היו גם שני פסטיבלים דוקומנטריים – פסטיבל"ועדת חקירה"שהזמין יוצרות ויוצרים להקים ועדות חקירה אמנותית על המציאות סביבנו ו"ממנטו"– הסדרה התיעודית בפסטיבל תמונע, שאבי גיבסון בראל ועינת ויצמן ניהלו אמנותית, והתרכז בתיאטרון דוקומנטרי אקטיביסטי.

אז מהעכשיוהתפקיד שלנו בתוך כל זה?

כעת, כשאנחנו בתוך מסע של בירור זהותי מקומי מאוד, אנחנו שואלים את עצמנו שוב "מה התפקיד שלנו בתוך כל זה".פסטיבל תמונעהקרוב הוא הצעד הראשון שלנו בניסוח של תגובה אפשרית:מסעות מקומיים. בשלה השעה לחזור למסורת הרומנטית משהו של לצאת מהסטודיו, מהעיר ומהמוכר אל עבר מחוזות אחרים. כמו שצ'כוב גמע את ערבות רוסיה כדי לנסות להבין משהו על הנפש הרוסית (ואם יש דבר כזה בכלל), או גרוסמן ועוז שחצו את הארץ בניסיון נואש לתקשר עם ואת המקום הזה. גם אנחנו מרגישים את הצורך לתקשר עם מה שדמיינו פעם שהוא, עם מה שהוא באמת היה ועם מה שהוא עכשיו, ואולי אולי, בזהירות גדולה יותר מבעבר, לדמיין שוב את מה שהוא יכול להיות.

פסטיבל הוא תמיד מכשיר. אמצעי להתנסח. פלטפורמה להציע שאלה או רעיון או פרספקטיבה. אז קראנו לפסטיבל השנה "והארץ היתה", וניסינו לאתר את הרוחות שמנשבות פה ואמנים שמנסים לספר את הסיפור הזה של פה. עשינו את זה בכמה דרכים:

יזמנו אתהסדרה הרבתחומית, בה קראנו ליוצרים ויוצרות לבחור נקודה על מפת הארץ, לנסוע אליה, לגלות אותה, לדבר באנשים שחיים בה וליצור יצירה קצרה חדשה על הקשר והמבט שלהם על המקום. התוצאה היא שתי תכניות של רצף יצירות קצרות שחושבות מקומות אחרים, למשל אופקים, כפר ריינה, ירושלים, אכזיב, הגדה המערבית, אילת, מין טיול רבתחומי מרתק בין נופים וסיפורים וצלילים ואפילו טעמים.

אנחנו משיקיםהוצאה לאור של מחזות. הרבה פעמים אנחנו קצת מקנאים (בקטע טוב) בספרות או בקולנוע או באמנות הפלסטית – לא בהם ממש – אלא בנצחיות הפוטנציאלית שלהם. הם לא רק למי שעכשיו נוכח אלא הם חוצים את הזמן. התיאטרון נוכח רק בכאן ועכשיו, וזה גם הקסם שלו, אבל יש דרך לאפשר למחזות לגעת בנצח: בבניית הפוטנציאל להעלאה מחודשת. יחד עם דניאל כהן לוי ועם הוצאת פרדס ובתמיכה נדיבה של עיריית תל אביב וגופים נוספים, פתחנו את"ת:מ – תמונע מחזות", והשנה יצאו 5 מחזות חדשים לאור, במה שאנחנו מקווים שיהפוך לסדרה שתימשך לאורך שנים.

יצרנובמה ליוצרות ויוצרים חדשים. טיילנו והסתובבנו ברחבי הארץ בין בתי הספר הגבוהים ליצירה ובחרנו את אלו שאנחנו חושבים שהם הכי מעניינים, ובפסטיבל יהיו שתי תכניות שיציגו יצירות בכורה שלהם: "כרגע" הרב-תחומי – עם יצירות של בוגרי מוסררה, בצלאל, יורם לוינשטיין ובית הספר לתיאטרון חזותי; ו"הצגת בכורה" התיאטרוני עם בוגרי בימוי מסמינר הקיבוצים. הזדמנות נדירה לראות את הכוחות שעוד שניה מובילים פה את השדה.

וגם להשיב רוח

כשחשבנו על השם של הפסטיבל חזרנו לבראשית. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אז למרות הפסקת האש, הארץ עדיין תוהו ובוהו, ונראה לנו שהתפקיד שלנו הוא לנסותלשפוך אור בחֹשֶׁךְ, לאלתר סולם מהתהום,להציג הצעות לסדר בכל התוהו ובוהו הזה, ובעיקר להשיב רוח מכל מני סוגים:קצת רוחות נגדיות, קצת רוחות התנגדות, קצת רוח חיים, קצת אורך רוח, קצת רוח טובה. אז ליקטנו לפסטיבל גם אסופת מופעים נוספים, שיש בהם רוח מיוחדת – תיאטרון, מחול, פרפורמנס, מוזיקה, דראג, אירועי ספרות, מפגשים מקצועים, והמון שאר רוח. תסתכלו רגע על התוכניה ותבינו. ובואו, אנחנו נהיה שם כל הזמן.
>> פסטיבל תמונע 2025, 30.11-23.11, תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב.תוכניה, פרטים וכרטיסים באתר

• יוצרים כותבים
• תיאטרון תמונע
• מלחמת שבעה באוקטובר
• תיאטרון
• פרינג'
• פרפורמנס

סיפור ההצגה "ארבעה משלים ומלכה" מתחיל אי שם בסוף שנות השמונים של המאה 20, בארצות הברית, לשם עברתי כילדה עם הורי. השנה היא 1989, ואני בחורה צעירה בת 22, בדרך לתואר ראשון בתיאטרון, כאשר מאחורי כבר לימודי מחול קלאסי ומודרני בבת דור תל אביב, ולימודי פנטומימה קלאסית באוהיו, ארה"ב. רציתי ליצור הצגה נודדת לקהל תלמידים.
>>

שילבתי את האהבה שלי לאגדות ומשלים, ליהקתי שחקן שלמד איתי באוניברסיטה ויצרתי הצגה המשלבת מילים (הוא), פנטומימה (אני), תפאורה קטנה, ויצאנו לדרך. ההצגה The Living Story Book התקבלה מעולה, ואיתה חרשנו את מיאמי במשך שנתיים עד שדיגדג לי מאד לנסוע לפריז, ללמוד עוד.
בפריז התוודעתי לעבודה של המאסטר אטיין דקרו, יוצר תיאטרון פיזי והמורה של ניסן נתיב לפני שנים רבות. מאז ועד היום כל יצירה שלי מושפעת מארבעה תחומי האומנות – תיאטרון טקסטואלי, מחול, פנטומימה, ותיאטרון פיזי – הבאים לידי ביטוי בכל הבעה שלי בתיאטרון ועל המסך.

כעבור כמה שנים חזרתי ארצה, כדי לחיות וליצור כאן. לפני זמן מה הרגשתי שנושא המשלים אצלי לא מוצה. במקביל, עלתה ברוחי גם דמות של מלכה מגלומנית, זועפת, לא מרוצה, קומית, אבסורדית. אני מוצאת שאני עוסקת באבסורד כל חיי. החיים על הקצה, הדמויות הגדולות, הכאב המבעבע מול ההומור המתגלגל. ההבעה המילולית נתמכת בהבעה פיזית מדויקת כמו בסרטים מצוירים: לוני טונס, פיקסר וחברים. מממ… מלכה? אז כמובן שהמלכה בהצגה קיבלה חיזוקים ממלכת הלבבות הפרועה, וגם מהדוכסית ההפכפכה בספר "עליזה בארץ הפלאות".

אוקי. נשלב משלים ומלכה. נהדר! החלטתי להתמקד בארבעה משלים שאפשר יהיה להציגם במילים ובפנטומימה באופן שיהיה ברור לקהל. לא כל משל היה עובד בטכניקה הזו. ידעתי גם שאני רוצה ליצור הצגה לקהל ילדים מגיל 6 ועד 120 אשר מכירים מעט את המשלים. כדי לחבר בין המשלים השונים, נתתי למלכה להיות גם שופטת ביער, אליה מגיעות החיות כדי שתעזור להם עם הבעיות שצצו בינן. למלכה יש גם משל משל עצמה: מדוע נעלמי פניה, בכל פעם שהיא מביטה במראה?

רציתי שזו תהייה הצגת יחיד כדי לאפשר לקהל לראות את אומנות הפנטומימה, העוסקת לרוב בהחלפת דמויות. זה מצריך החלפה מינימלית של תלבושות ואביזרים. בהצגה אני מגלמת 8 חיות (אריה, עכבר, צב, ארנב, שועל, עורב ושתי עיזים שונות) בתלבושת אחת ניטראלית, ומסתמכת על עבודת טקסט וגוף בלבד (אין אוזני חיה או זנב). המלכה, לעומת זאת, מקבלת שיער מרשים, כתר שובב ושמלה הדורה. התפאורה גם היא מינימליסטית, ובה הסוס של המלכה/שופטת הופך להיות הדוכן שלה ביער.

אל יצירת ההצגה הצטרפו חברים מוכשרים בהחלט. פנינה גרי זכרה לברכה נתנה יעוץ דרמטורגי; מיכל שגיא איתה יצרתי כמה הצגות עיצבה ויצרה את התלבושות היפיפיות המאפשרות ביטוי מלא של הדמות, וגם החלפה מהירה מאד; אלברטו שוורץ, שגם איתו שיתפתי פעולה לא פעם, הלחין מוזיקה משובחת שמתארת את הדמויות להפליא; יובל קדם בנה את דוכן-הסוס-פטנט המעולה; וארז שפריר נתן את קולו לכרוז בית המשפט, המנהל שיחות עם המלכה/שופטת ומכניס אותנו לעולם של ההצגה.

אחרי ההצגה אני מפנה את הבמה לקהל. ההצגה מעוררת שאלות רבות, וזו בעיני הצלחה ענקית. תמיד יש לצופים הצעירים והמבוגרים המון שאלות, איך? למה? כמה? אני רוצה שהקהל ייכנס לעולם של ההצגה ויצא ממנה מרוגש, מלא במחשבות, ואולי אף השראה ליצירה אישית מתוך ההצגה, ובכלל. ההצגה גם זכתה בספטמבר השנה בחמישה פרסים בטקס פרס הבמה להצגות ילדים ונוער, בקטגורית הצגות יחיד.
"ארבעה משלים ומלכה" תעלה לראשונה בתיאטרון תמונע (שונצינו 8, תל אביב) ביום שבת, ה-8.11, ב-11:00.לפרטים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• הצגות ילדים
• תיאטרון תמונע

נאמר שאם עושים משהו 10,000 שעות, אתה נהיה מקצוען. לא הגעתי עדין ל-10,000 אבל אני בהחלט יכול להעיד על עצמי שאני מטופל פסיכולוגי PRO. אני בטיפול און ואוף מגיל צעיר. החלפתי עשרות מטפלים ושיטות. עשיתי הרבה טיפול קליני, עשיתי CBT, שזה סוג של אילוף כלבים לבני אדם, EMDR, שזה טיפול בטראומות בעזרת חיווט מחדש של המוח (אם כי יש לציין שגיליתי שאני חסין לטיפול הזה, וגם שבעצם אין לי באמת טראומה). הגעתי לעובד סוציאלי קליני, כי הכרזתי על עצמי כמקרה של הרווחה.
>>אוגוסט חם על המסך: 17 סדרות שבטוח תרצו לראות החודש

ההתמקמות שלי בטיפול סיקרנה אותי, הקשר הזה עם המטפלים שלי, שהוא הקשר הכי דיסקרטי שיש. הם יודעים עלי יותר מכל אדם אחר בעולם, ומצד שני מכירים אותי רק בכובע של מטופל. הם לא ראו מי אני כשאני אוהב מישהי, איך אני נהיה קורבני מול ההורים שלי, איך אני כשאני בתחרות סמוייה עם קולגה. אני כל השבוע משתנה מול דמויות שונות בחיי, שמחלצות ממני משהו אחר בכוחות סותרים, ואז אורז להם את זה במשך 50 דקות כדי לנסות לפענח מי אני, מול אדם נוסף שאני משתנה גם מולו.

יצרתי את ההצגה "מדעי הוודאות", שעוסקת בקשר המוזר הזה עם מטפל. זה סיפור על מטופל שכל חרדת הנטישה שלו מתפרצת כשהפסיכולוגית מעלה מחיר, והיא מצידה כבר לא לוקחת את המחיר הזה יותר, ובאמת מנסה לבוא לקראתו. הבנתי שאת דמות המטופל לא יכול לשחק בן אנוש, כי רציתי שהוא יהיה משל. אז יצרתי בובת בד רובוטית, מן יריעת בד לייקרה מחוברת ל-7 מנועים שיוצרים בובנאות מופשטת. בד שפועלים עליו כוחות סותרים ומנוגדים, ומפיחים בו חיים.

בשנה הראשונה בפרויקט עסקתי רק בלתכנת, לבנות, להלחים ולהזמין מעלי אקספרס. עבדתי עם הבובנאית המהוללת שחר אור, שהיא אדם לגנוב איתה סוסים. ראיתי את הפינאלה שלא בחזותי, והתרשמתי מהיכולת שלה ליצוק חיים לבובות שהיא בונה בעצמה. יחד איתה נכנסנו לעבודה קשה וסיזיפית של להקליט עם שתי ידיים 7 מנועים (יש לה רק שתי ידיים, אבל היא תמנון). זה לא להאמין כמה זה היה סיזיפי: 2 דקות של דיאלוג הוא לפעמים עבודת נמלים של שבוע. שחר עיצבה את הבובה והארט, וכמה שחשבתי שאני גיק של הנדסה ומכניקה, היא העבירה אותי כמה שיעורים.

מי שמשחקת את הפסיכולוגית בהצגה זאת קאיה וינצ'י, שלמדה עם שחר באותה כיתה בחזותי. קאיה היא פיגוע של כישרון ואנרגיה. היא פאנק, אבל גם חננה של תיאטרון באותו נשימה, וזה חומר מאוד נדיר. היא מצליחה מצד אחד להפיח חיים בדמות אסופה של פסיכולוגית שמתפלק לה טרלול בלי ששמה לב, ומצד שני נכנסת לנאמברים של שירה תוך כדי טוורק שלא מביישים את ביונסה. יחד נכנסו לטריפ הזה של שעות בחדר החזרות של הסדנה לאמנות בראשון לציון. יום שלם מתכנתים את הבובה כדי שתהיה מוכנה ליום למחרת לחזרה עם קאיה.

עבדתי עם שני מוזיקאים שאני מעריץ, נוף עברי וגיאגיא, כל אחד באמת גאון בתחומו. אני משחק בהצגה לפרקים את ז'אק לאקאן. נתקלתי בו באיזה פודקאסט, והחלטתי שאם היה מדבר עברית הוא היה נשמע כמו ג'רמי פוגל. המושגים שהוא עסק בהם – כמו "האחר הגדול", אותה שררה אין סופית שמלווה אותנו כל חיינו, שאנו מפנימים אותה על ידי שימוש צייתני בחוקי השפה, החברה והריבון – מאוד מעסיקים אותי. הם גרמו לי לשאול את עצמי – למי בעצם כל חיי אני דופק חשבון?

אורן עילםהוא אמן רחוב, משורר ומעצב תעשייתי ישראלי, שנוהג להטמיע את האמנות שלו בחפצי רחוב כמו שלטי תחנות אוטובוס, שלטי תנועה וגני שעשועים.ב-18.8 הוא יעלה את "מדעי הוודאות" בתיאטרון תמונע, מופע תיאטרון שהוא יצר ומשחק בו, המשלב טכנולוגיה ייחודית של בובנאות לצד שחקנים אנושיים ועוסק בקשר בין מטפל למטופל.כאן מתכרטסים וקוראים פרטים נוספים.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• בובות
• תיאטרון תמונע

>> את ההצגה "אסיר ציון: טייק טו", שעלתה בחממה של פסטיבל עכו ב-2023 ומוצגת מאז בתיאטרון תמונע, יצר הבמאי נדב בושם יחד עם הנון-אקטור לי פרלמן, והיא באה חשבון עם הציונות שסחפה אותו לארץ לפני 42 שנים. כמה ימים לפני פרוץ המלחמה עם איראן, הם נסעו להופיע איתה בפסטיבל לאמנות וזכויות אדם של תיאטרון DAH בבלגרד. אנחנו מביאים כאן את הרשמים שלו משם (ההצגה הבאה בתמונע: 11.8 20:00,פרטים וכרטיסים כאן).

בחודש שעבר נסענו אני ושותפי לי פרלמן עם ההצגה, "אסיר ציון: טייק טו", להופיע בפסטיבל תיאטרון בבלגרד סרביה. הדבר היחיד שידעתי על סרביה זה שפעם היא הייתה אזור מלחמה והיום גר שם שרוליק איינהורן. כשהתחלנו את ההתכתבות מול הפסטיבל שנה לפני, הייתי בטוח שמתישהו מישהו יגיד, לא מתאים אתם מישראל, וכל הסיפור יתבטל כלעומת שנקבע, אבל לא כך היה והאנטישמים האלו לא רק שלא ביטלו, אלא גם מימנו וקיבלו אותנו בזרועות פתוחות – פייר התאכזבתי.

פסטיבל תיאטרון וזכויות אדם (מה הקשר??? ישאל המנוי הממוצע לבית ליסין) ואף גרוע מזה – פסטיבל תיאטרון וזכויות אדם שהכותרת שלו היא "חושבים שלום" (Thinking peace) – השם ישמור! לחשוב שלום ועוד בזמן מלחמה??!!!

בקיצור לא פשוט בזמן מלחמה, או בזמן לא מלחמה, לקחת עבודת פרפורמנס אישית ומאוד מקומית שעוסקת במשבר של אחד, נון אקטור בשם לי פרלמן, עם הציונות שסחפה אותו והביאה אותו לכאן אי שם לפני ארבעים ושתיים שנים, ולעבד אותה לקהל אחר בשפה אחרת, ולנסות למצוא חוטים מקשרים בין כאן לשם מבלי לאבד את עצמנו בדרך.

והאמת – הצלחנו.החששות מאיך יקבלו אותנו והאם נצליח להעביר את הסיפור וליצור עניין ודיאלוג עם הקהל ה"עוין", והאם אצליח להתמודד עם האנגלית, ומה יקרה אם ואם ועם – כל אלו התבדו לחלוטין. הייתה לנו חוויה מופלאה, מלמדת, מרגשת. הצלחנו לגעת באנשים ולעורר דיון וחיוך והרבה מחשבה ואף להעלות דמעה או שתיים. אמנית רוסיה סיפרה לי שהיא מתביישת בדרכון שלה ובכתה – אין כמו סולידריות בין פליטים של משטרים אפלים, אבל למען הדיוק היא בכתה כמעט מכל דבר – גם מאזכור המילה בורשט.

מה שהדהים אותי זה שלקהל הבלגרדי לא היה מושג שיש הפגנות בארץ נגד השלטון ונגד המלחמה, ושהם לא הכירו את סיפור החטופים. מה שרואים משם בהחלט לא רואים מכאן וההיפך. ובגלל זה המפגש הזה היה כל כך חשוב וחיוני לשני הצדדים.

אינסידנט קטן הזכיר לי למה באנו לשם ואת מי ייצגנו: ביום שהגענו קיבלה מנהלת הפסטיבל טלפון כעוס מנספחת התרבות של שגרירות ישראל, למה לא קיבלה הזמנה למופע ואיך זה שלא שיתפו את השגרירות בכך שיש מופע מישראל בפסטיבל. תשובת המנהלת לכך הייתה שהאמנים לא מעוניינים בשיתוף או מעורבות של השגרירות – ואכן באנו כעצמאיים וייצגנו בכבוד וברגישות לא את ממשלת הדמים ופקידיה, אלא את השמאל הישראלי על גווניו המצטמקים ואת התיאטרון העצמאי בישראל נטול התקציבים, על היוצרות והיוצרים המוכשרים שפועלים בו.

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• תיאטרון
• טור אישי
• תיאטרון תמונע