בספריית התוכן המעמיקה של דיסני+ יש המון פנטזיות קסומות שישאבו אתכם לכמה מהעולמות הדמיוניים המעניינים ביותר שנוצרו על ידי האדם. זו לא רשימה כזו. ז'אנר הדוקומנטרי מתעסק במה שיש, לא במה שצריך להמציא, ומתעד את המציאות כפי שהיא – לפעמים בזמן אמת עם מצלמה חטטנית, לפעמים בדיעבד עם סקרנות תהומית. בדיסני+ ישנם לא מעט סדרות תיעודיות שמספרות על המציאות המעניינת שסביבנו, וסרטים תיעודיים שחושפים עוד טפח מהעולם הקיים. פה לא מתעסקים בפיקציה, כי המציאות מספיק מעניין.

1. סטן לי (2023)

שיתוף הפעולה ההדוק בין מארוול לדיסני+ הוביל ליצירת הסרט הדוקומנטרי הכה מתבקש הזה, על האבא של כל גיבורי העל, יוצר הקומיקס המיתולוגי סטן לי. הדוקומנטרי הזה, בבימויו של דייוויד גלב, מגולל את סיפור חייו ויצירתו של סטן לי (או ליבר, בשם שנולד בו), הפעולות שעשה כדי להגדיל את החברה, האופן שבו בנה את המותג של מארוול ושיטות העבודה של הגאון. אמנם מתחמקים פה מהתכתשויות ושערוריות קלות לאורך הקריירה, אבל התוצאה היא סרט אוהב ויפה על יוצר מהפכני.

2. אור & קסם (2022)

הזדמנות לצלול אל הקסם של אולפני Lucasfilm, שהביאו לעולם את "מלחמת הכוכבים", "אינדיאנה ג'ונס" ו"גרפיטי אמריקאי". סדרת הדוקו עוקבת אחרי המחלוקות שהפכו את הדמיון הפרוע של ג'ורג' לוקאס למציאות, ואחרי הדרך שבה יצרו את האפקטים ששינו את תעשיית הקולנוע. אם אתם אוהבים את סרטי "מלחמת הכוכבים", זוהי מתקפת נוסטלגיה מובטחת, שלוקחת את הצופים לתקופה שבה לא היה CGI, ומכניסה אותם למוחות של האנשים היצירתיים ביותר בהוליווד.

3. המוזיקה של ג׳ון ויליאמס (2024)

מלחיני סרטים הם לרוב חלק נסתר בתעשיית הקולנוע, לכן הדוקומנטרי הנדיר הזה על מלחין סרטים שיצר כל כך הרבה רגעים מוזיקלים מבריקים בכל כך הרבה סרטים אייקונים – "אי. טי", "מלחמת הכוכבים", "פארק היורה", "רשימת שינדלר", "סופרמן", סרטי "הארי פוטר" והרשימה עוד נמשכת – הוא מחווה חשובה לאדם שמעמדו בתרבות לא משתווה להשפעתו האמיתית. סיפור חייו, מלווה בריאיונות עם אנשים שעבדו איתו ויוצרים שהושפעו מיצירתו (היי כריס מרטין), תיעוד חשוב לאדם חשוב.

4. כשהמדינה הורגת (2022)

תכניות דוקומנטריות נפתחות לא פעם במקרה קטן שהולך וגודל לממדים עצומים. כך גם במיני-סדרת הדוקו (3 פרקים) של קולין קאפרניק, אקטיביסט חברתי שכרע ברך בזמן ההמנון ואיבד את קריירת הפוטבול שלו. "כשהמדינה הורגת" מתחילה מרצח בעיירה בייקרספילד בשיקגו. הסדרה עוקבת אחר משפחת רמירז, שבעקבות הירי מגלה את השחיתות בעיר שבה הם גרים ובמערכת אכיפת החוק של ארה"ב, וחושפת איך אותן מערכות שאמורות להגן על האזרח פועלות למעשה לרעתו, מאחר והן בנויות על תשתיות של גזענות ואפליה. זוהי לא סדרה מושלמת, אבל אפשר ללמוד ממנה המון.

5. החיה המסוכנת מכולן (2020)

כולם אוהבים את רוצח הזודיאק. מכל הרוצחים הסדרתיים שחובבי הדוקו-פשע מהללים, אין ספק שרוצח הזודיאק הוא הבולט מכולם. מדובר באדם שזהותו לא נחשפה עד היום, וחלק מכתבי הצופן שהשאיר אחריו עדיין לא נפתרו. גם כשהיה חשוד מרכזי, הוא מת לפני שהספיק לעמוד מול חבר המושבעים. בשנת 2020 FX שבבעלות דיסני השיקה סדרה שעוקבת אחר אדם שחושד שאביו שנטש אותו – הוא רוצח הזודיאק. היוצרים קיף דייווידסון ורוס מ. דינרשטיין נשארים נאמנים לאמת לאורך כל הסרט ובודקים את כל העובדות, מה שמייצר חוויה מותחת ומרתקת מלאה בטוויסטים ותגליות חדשות.

6. פריקניק: הסיפור שלא סופר על המסיבה הכי פרועה (2024)

אם הכותרת לבדה לא מפתה אתכם לראות את הסרט הדוקומנטרי הזה, אז אולי העובדה שהוא מסביר לכם – פחות או יותר – מאיפה מגיע כל הראפ הדרומי המלוכלך ששלט בעולם בעשור פלוס האחרונים. אבל גם את פאקינג אאוטקאסט. הסיפור על מסיבת הסטודנטים מאטלנטה שיצאה מכלל שליטה והפכה לפסטיבל מפואר של סקס, סמים ורוק'נ- סליחה, וראפ מלוכלך. דקומנטרי כיף שאחריו גם תקבלו פלייליסט עמוס במוזיקה מנענעת תחת, וגם תוכלו להגיד שהשכלתם.

7. האפיפיור: תשובות (2023)

עשרה צעירים יושבים לשוחח עם האפיפיור פרנציסקוס בכדי להביע בפניו את דאגות הדור. השיחות מרתקות, הצעירים מעלים בעיות אמיתיות ולא מפחדים לגעת בנושאים רגישים – וגם להתמודד עם התשובות. אורך הסרט הוא פחות משעה וחצי, אבל הוא מציג מפגש נדיר בין דור חדש שמחפש דרכים להתבטא לבין הדור הישן והשמרן. זוהי הזדמנות לחוות הידברות אמיתית וניסיון להבין אחד את השני, בניגוד למה שהולך אצלנו בארץ.

8. סליי חי (2025)

חייו של מוזיקאי הפ'אנק סליי סטון הם כמעט אבטיפוס לסיפור "עלייתו ונפילתו". כוכב ענק בסבנטיז, כזה שפרץ גבולות בין גזעיים, השפיעה עמוקות על הסאונד של התקופה, יצר קלאסיקות ואז נעלם והתרסק לעולם שכולו סמים. לכן קווסטלאב המוכשר, שיצר את הסרט הזה, לא מספק רק בסיפורו המלא של האדם מאחורי "סליי אנד דה פמילי סטון", אלא מעלה שאלה מעניינת על המחיר שאמנים שחורים – כן, ספציפית שחורים – צריכים לשלם בעבור ההצלחה שלהם. דוקומנטרי מקפיץ ומחכים כאחד.

9. הסיפור של אלוהים עם מורגן פרימן (2019)

בסדרת הדוקו הזאת מורגן פרימן חוקר את המשמעויות של החיים, של אלוהים ושאלות גדולות נוספות שחוקרות את האופן שבו הדת התפתחה ועיצבה את חיי האדם המודרני. כל פרק בסדרה מתמקד בנושא אחר כמו "מיהו אלוהים?", "בריאה" או "החיים שלאחר המוות" דרך מקומות שונים בעולם כמו הפירמידות במצרים, המקדשים המאיינים בגואטמלה ואפילו ירושלים מככבת שם. בדיוק כמו מורגן, ייתכן שתמצאו תשובות לחלק מהשאלות שלכם על דת ואמונה, אך יכול להיות שתצאו עם יותר שאלות מאשר בתחילת הסדרה, לאחר שקולו המרגיע של פרימן ליווה אתכם בטיול מסביב לעולם.

10. אמא יקרה (2022)

דוקומנטריים רבים נוצרו על חייו ומותו של הראפר האייקוני טופאק, אבל אף אחד מהם לא צלל עמוק וקרוב כמו הסדרה הזו של אלן היוז ("המתריסים"), שמצליח לפרק ולבאר את דמותו הסתורה בעזרת החלק החסר – אפאני שאקור, אימו של טופאק. הבימאי, שעבד עם טופאק בראשית ימיו (ואף חטף ממנו בערוב ימיו), מצליח להציג את העולם המשגע של הגנגסטר-ראפר בצורה חמלתית ומקיפה, קרובה ורחבה, וכנראה שזו הסדרה הכי משמעותית על דמותו, ובוודאות הכי מרגשת.

11. קיץ של נשמה (2021)

סרטו זוכה האוסקר של קווסטלאב (מה, לא זוכרים? אולי כי הזכיה הוכרזה על ידי כריס רוק בעודו מתאושש מסטירה) מספר על פסטיבל מוזיקה שהתרחש בשנת 1969 בהארלם שחגג מוזיקה ותרבות אפריקאית ואיך הפסטיבל קידם גאווה שחורה ואחדות. הסרט של המוזיקאי המצליח נותן הצצה לקדרה הגועשת שהארלם הייתה בשלהי שנות השישים עם ביצועים מוזיקליים מדהימים ואפילו תיעוד מרהיב של סטיבי וונדר. אבל הסרט לא רק עוסק במוזיקה, אלא גם בפוליטיקה, היסטוריה ותרבות ומסביר למה הפסטיבל הזה היה כל כך חשוב ולמה הוא כל כך חשוב עכשיו.

12. סולו חופשי (2018)

אלכס הונולד, מטפס סולו חופשי, מגשים חלום לטפס ללא חבל על המונולית "אל קפיטן" ביוסימיטי פארק, וכמובן שנשיונל ג'אוגרפיק דאגו לצוות צילום שיצלם את החוויה. התוצאה היא סרט דוקו זוכה אוסקר שמצליח להיות מותח גם מבלי לדבר על רוצחים סדרתיים. כל צעד במסע של אלכס הוא עניין של חיים ומוות, דבקות במטרה, נחישות ומאבקים פנימיים. אין הרבה סרטי דוקו-ספורט שמצליחים לעצור לצופה את הנשימה, אבל "סולו חופשי" מציע חוויה מותחת וחשובה שמדגימה את המשמעות האמיתית של לא לוותר.

13. הביטלס:Get Backי(2021)

סדרת הדוקו של פיטר ג'קסון מציגה תיעוד נדיר של חברי הלהקה עובדים ביחד ומפרקת את התהליך היצירתי של הקבוצה. תיעוד כזה באיכות כזאת הוא לא מובן מאליו, ולמרות שאין אקשן מטורף – מרתק לראות את התקשורת בין האנשים ששינו את פני המוזיקה. את הפירוק ואת רגעי המשבר האמיתיים של הלהקה לא זוכים לראות כאן, אבל כן אפשר להרגיש איך כל אחד בלהקה מנסה למשוך קצת לכיוון שלו, ולרגעים אף לחתוך את המתח בסכין. אבל בסופו של דבר, אלה הם ארבעה חברים שמנסים ליצור מוזיקה ביחד. ויש משהו מיוחד בלראות את זה.

14. ברוכים הבאים לרקסהאם (2022)

מכירים את זה שאתם יושבים עם חברים ועולה ההצעה לפתוח בר ביחד? אז זו הגרסה המולטי-מיליונרית של זה. רוב מקלהני וריאן ריינולדס מחליטים לרכוש ביחד את קבוצת הכדורגל הכושלת של רקסהאם, קבוצה וולשית קטנה שמחזיקה באצטדיון הפעיל הוותיק ביותר במדינה. הדבר המדהים הוא שגם אנשים שכדורגל מעניין להם את התחת יוכלו להנות מהסדרה הזאת, כי היא לא רק על כדורגל. היא עוסקת בתחושת המשפחתיות, ברצון לנצח, ברעב להצלחה ובהשלמה. הסיפור הוא לפעמים קורע מצחוק (טוב מה אפשר לצפות מריאן ריינולדס) ולפעמים פשוט מרגש לראות אנשים פשוטים נהנים ממשחק.

15. אש האהבה (2022)

סרט סוחף, מסעיר ומרהיב עין עד מאוד על זוגיות חד פעמית ועל תופעת טבע שאין שני לה: קטיה ומוריס קראפט נועדו זה לזו. אהבתם להרי געש חיברה ביניהם ובמשך 25 שנים צמד הוולקנולוגים התרוצצו בכל היבשות, חקרו התפרצויות, צילמו סרטים וכתבו ספרים. במהלך השנים הם איבדו עמיתים שנספו בהתפרצויות הרים שונים, ולכן ידעו איך להיזהר. ההרים האפורים מסוכנים יותר מהאדומים, מסביר מוריס, שהשתוקק לצלם את עצמו גולש על לבה אדומה. סרטה של שרה דוסה, המלווה בקריינות של מירנדה ג'וליי, משחזר את סיפורם באמצעות הסרטים שומטי הלסתות שצילמו הכי מקרוב שאפשר, ושלל ראיונות שנתנו לטלוויזיה הצרפתית.

• המסך
• דיסני+
• דוקומנטרי
• תיעודי

בערב טבח שבעה באוקטובר עמדנו נבוכים עם מצלמות ביד. הדחף הדוקומנטרי דחק בנו לצאת ולתעד, אך כיצד אפשר לכוון מצלמה אל פני מי שזה עתה יצאו מן התופת? איך לחשוב על זוויות צילום, על הקלטה ובימוי, ולחשוף אנשים באסונם? כבר ב-8 באוקטובר נפגשנו בזום קבוצת אנשי תיעוד, והחלטנו לאמץ את גישתו של פרופ' דורי לאוב, פסיכיאטר ושורד שואה, שהיה הראשון לתעד בווידאו שורדי שואה כמותו עוד בסוף שנות השבעים. לאוב הבין מעט מאוד בצילום ובהסרטה, אך כן הבין כי למצלמה יש כוח לייצר הקשבה אינטימית, ולהעניק לשורדים מקום לשתף חוויות שמעולם לא נאמרו – לא לאחרים, ולעיתים אף לא לעצמם. הוא דרש מהמראיינים להמעיט בשאלות ובמקום זאת להקשיב, מתוך מה שכינה “ערבות טוטאלית” – כדי להיות שותפים של העדים לטראומה ולמסע שלתפיסתו, השורדים אינם יכולים לשוב ממנו לבדם.
>>שנתיים שבורות: איך אפשר להיות בפוסט טראומה כשהטראומה עוד כאן

התוועדתי לגישתו של לאוב לפני יותר מעשור, כאשר ביקשתי להבין כיצד ניתן לתעד אנשים המתמודדים עם משבר או עם זיכרונות טראומטיים מבלי לפגוע בהם. האם יכולנו לדמיין שגישה זו שנוסחה בעקבות השואה, תידרש לנו בתיעודה של טראומה בת זמננו? המפגש עם לאוב הוביל ליצירתו של "המקשיב" – סרט תיעודי שבו ליווינו אותו, מיכה ליבנה ואני, במהלך ארבע השנים האחרונות בחייו וניסינו לפענח את סודה של אמנות ההקשבה. היכולת להקשיב באמת, בריכוז, מתוך אכפתיות ואמפטיה, היא מיומנות יסודית ביצירה ובהוראה של תקשורת וקולנוע – וכך הפכה גישתו של לאוב לאבן יסוד בהוראת הסטודנטים שלי במכללת אורנים.

אלא שפרופ' לאוב תיעד עשרות שנים אחרי השואה. ואילו אנחנו,בעדות 710, נאספנו בזום ובווטסאפ בעוד הקרבות בעיצומם, כשקהילות שלמות עדיין נמלטות. האם זה לא מוקדם מדי? האם לא דרוש עוד זמן ומרחק? בעידן שבו עדויות מופיעות בזמן אמת ברשתות החברתיות, המאבק על התודעה מתרחש בתוך האירוע עצמו. זעקות הנפגעים המשודרות ברשתות עלולות להדהד בחלל ריק, או להיתקל בתגובות מפקפקות ומבטלות. עבורנו זו הייתה קריאה לפעולה: להתייצב כממשיכי דרכו של לאוב, להקשיב בריכוז מלא, עם מעט שאלות – וכך לשאת את הפצע עם השורדים, ולהוליד מתוכו הכרה ודרישה לצדק.

שנים של ניסיון ביצירה, מחקר והוראה של קולנוע תיעודי ומיזמי עדות לא הכינו אותי לאתגר, לגודל האחריות ולעוצמות הטלטלה אליה נחשפתי בעדות 710. האם משהו יכול להכין אותך לסיפורה של אם הנאבקת על ידית דלת הממ"ד מול מחבלי החמאס, בזמן שהיא שרה שירי ערש לשלושת ילדיה ומחכה לאות חיים מבן זוגה – לוחם כיתת הכוננות? איך ניתן להכיל את היגון של שורד בן למעלה מ-80, שאיבד בהתקפה את אישתו, חתנו ושניים מנכדיו? כיצד מנווטים ראיון והקשבה להורים, שעדויותיהם לרצח בנם בנובה כל כך שונות אחת מהשניה? האם הרגישה מיד שהבן איננו, והאב נסע לנסות לחלץ אותו ונאבק עד היום עם הכאב על שלא הצליח.

לעיתים הרגשתי שכל המיומנויות שלי כמראיין קורסות. למשל כשהקשבתי לעדותם של סבים שאיבדו את נכדתם, בנם וביתם. עדותם נעה בין אובדן וגעגוע לבין זוגיות אוהבת ושמחת חיים והומור, ששום קושי וצער לא יכלו לעצור. בשיאה של עדות בה שתקתי מרותק במשך שעה וחצי ולא יכולתי לעצור את הדמעות – העדים עצרו, חייכו והביטו בי המקשיב, בחמלה.

כבר מהרגע שבו הצבנו מצלמות ידענו שיש צורך לאסוף ולהפקיד את הסיפורים, האנחות והדמעות שנמסרו בידינו במאגר מתקדם, בטוח ומקוטלג. המאגר היה זמין מיד לעורכות ועורכים של וידאו וטקסט, שיצרו עוד מעגלי הקשבה, תהליכי עיבוד, קיצור ותיווך של כל עדות בשתי גרסאות שונות. גרסה אחת של העדות במלואה, בניקוי הפרעות ואמירות שהעדים ביקשו להשמיט. גרסה שנייה של העדות בתמצית קצרה של כחמש דקות, המזמינה את הקהל הרחב למפגש ראשוני עם העדים ועדותם. כל עדות שמתפרסמת, עמלו עליה 8 ולפעמים 10 ו-12 אנשים במסגרת עשרות שעות עבודה. כך לקחנו על עצמינו את הציווי להביא כל עדות בפני קהלי נמענים, קרוב ככל הניתן לזמן שבו תועדה.

פרופ' דנה אמיר, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, מתארת טראומה ככוח מאיין ומעכל, המאיים לא רק על הנפגע אלא גם על סביבתו., לדבריה פרויקט חייו היה למצוא דרך להקשיב לעדויות כאלה מבלי שהניצול יקרוס לתוכן. מבחינתו, מפעל העדויות פעל כמאבק נגד לכידת השורדים בגורל קורבני – מאבק המאפשר החצנה והיסטוריזציה של האירוע. ואכן, תהליך העדות, כפי שניסח לאוב, לא פעל רק כריפוי אישי, אלא גם כפעולה היסטורית וחברתית. בכך שאפשר לשורדים לתעד את עדותם, הוא מיקם את חוויותיהם האישיות – סוד ההישרדות, ההתנגדות והצהרת החיים – בלב ההיסטוריה. העדות אינה מסתכמת בעובדות אמפיריות, אלא מעניקה לכל מי שנפגע מההיסטוריה מקום מרכזי בעיצוב הזיכרון והזהות.

בעדות 710 למדנו שהשורדים מצפים להשפעה מיידית של עדותם. לכן פיתחנו מערכות עריכה ופרסום המחזקות את הפעולה האתית. באתר אנו מציגים מאות עדויות, בהן נראים הרגעים בהם השורדים מזדקפים מול המצלמה ותובעים צדק. העדות הופכת ממסמך אישי למאבק ציבורי, כחלק מהקרב על התודעה ההיסטורית והפוליטית. רוב העדים מבקשים במפורש שנשתף ונפיץ את דבריהם – דרישה שמבטאת את הצורך לשבור את הבדידות ולדרוש הכרה.

הצופים, בבחירתם להקשיב, הופכים לשותפים פעילים בתהליך ריפוי היוצא מן האישי אל הקהילתי והחברתי. העדויות מזמנות תקשורת רגישה ואחראית, המפרקת סיסמאות של שנאה ומדגישה אחווה, סולידריות ואהבת אדם. בכך הן מציעות נוגדן מוסרי ותרבותי מול האלימות המשתקפת בתקשורת ומאפשרות מרחב של תיקון.

זהו הצורך להמשיך ולהרחיב את פועלנו: לשתף פעולה עם חוקרים, תלמידים וקהלים רחבים – באמצעות הארכיון הדיגיטלי, מערכות תצוגה נרטיביות מורכבות ומיזמי עדות קהילתיים. בדרך זו מתרחבים גם מעגלי ההקשבה ונוצרת נמענות פעילה – של למידה, מחקר, הוראה ויצירה. היא מעניקה לעדות כוח מאחה ברמה הציבורית, החינוכית וההיסטורית – וכאמצעי חיוני במאבק בהדחקה, בהתעלמות, בהכחשה ובשנאה. כך תיעוד ושימור החוויות והסיפורים האישיים של השורדים נעשה מתוך הכרה בערך ההיסטורי של הקולות הללו – כמאגר שישמש לזיכרון, לחינוך ולריפוי אישי וקולקטיבי, למענן כולנו ולמען הדורות הבאים.
הקולנוען והמרצה ד"ר אוהד אופז הוא מיוצרי הסרט התיעודי "המקשיב" וממייסדיעדות 710– הארגון האזרחי המוביל לתיעוד דיגיטלי של אירועי שבעה באוקטובר.בימים אלו פתח הארגון בקמפיין תמיכהבאמצעות פלטפורמתgivebackלמימון המונים כדי להמשיך לתפעל ולפתח את פעילותו החשובה באמצעים נוספים.

• טור אישי
• שבעה באוקטובר
• תיעודי

>> פורם לראשונה ב-23.9.25 // עדכון אחרון: 6.10.25
בעלי זיכרון קצר אולי לא שמים לב, מקורבי ממשלה מכחישים ובעלי הממון מתעלמים מאינטרס כלכלי, אבל מצב תעשיית הטלוויזיה הישראלית בכי רע. התעשייה גם כך עייפה מקרבות ארוכים מול יוטיוב וטיקטוק, וקצב הסדרות הישראליות פחת עוד יותר בעקבות הקורונה. עכשיו תוסיפו לכך מלחמה מתמשכת, ערוצים בחסות הממשלה, איומים ממשיים לסגור את השידור הציבורי וניסיונות מביכים של שר תקשורת פופוליסט להבעיר אסמיםברפורמת תקשורת הרסנית.

לפני כמעט 20 שנה, עת "בטיפול" פרצה את הגבולות לעבר השוק הבינלאומי, האופטימיות שטפה את הטלוויזיה הישראלית, ואת אדוותיה אנחנו מרגישים עד היום. אבל צינור החמצן הבינלאומי נחנק בדריסת רגל גסה על ידי מדיניות הממשלה והפעולות בעזה, וגם אם עוד לא מרגישים ישירות את הצימאון, קשה להאמין שהחרמות הבינלאומיים והרתיעה מישראלים – שלא לדבר על אנטישמיות אמיתית – יאפשרו לזרם היוצרים הישראלי לנוע לבינלאומי באותה קלות של העשור האחרון. בואו נגיד כך – אם "פאודה" הייתה יוצאת היום, מישהו באמת מאמין שהיא הייתה מגיעה עד לנטפליקס?

אך ישנו אגף אחד בו היצירה הישראלית עוד פועמת, רלוונטית, מתריסה ומחכימה – היצירה הדוקומנטרית. הסוגה התיעודית בארץ התפתחה באופן מעורר השראה לכזו שלא מביישת את דומותיה בעולם, ובעת המשבר הגיבה נהדר מכל החזיתות. יוצרי דוקו ליוו סיפורים אנושיים שנעו בין משפחות חטופים וחטופים שחזרו ועד לקצינות נפגעים ומשפחות שכולות. הם גם סקרו את ההיסטוריה האזורית כדי לספק לנו קונטקסט, עבדו ברמה עיתונאית לחשיפת עוולות הממשלה בעזה ואלימות מתנחלים באיו"ש, ציירו תמונה מקיפה של האירועים שהתרחשו בנובה, חיטטו בפצעים היסטוריים וחשפו מכאובי הווה. וכל זה רק דוקומנטרים שנולדו מה-7 באוקטובר.

>>ועוד יותר רע: דירוג 20 הסדרות הישראליות הכי טובות של השנה
>>שנת הדעיכה: 17 סימנים משנת תשפ"ה שהתרבות הישראלית שוקעת

בניגוד לרוב התוכניות המתוסרטות, הדוקומנטרי הישראלי מבין את תפקידו בחברה – לשקף, לשמר, לחשוף ולקרב. יצירות כמו "נתתי לה חיי" על כוורת או עבודותיו של קובי פרג' דואגים לשמר את התרבות הישראלית, ומנסים לגזור ממנה רלוונטיות לחיינו ; "המושל", "הדונם של סבתא", "1948" ואפילו "איפה היית בהתנתקות" הפגום מספקים מבט מפכח על איך הגענו הלום, יש דוקו ביזאר (אל תפספסו את "איש הנחשים" החדש ב-Yes דוקו), ודוקו רצח, חשיפות חשובות ושרטוט חייהם של אנשי תרבות, ישיצירתיות וחדשנות, ולפעמים אפילו אומץ שמשתלם, כמו עם זוכה האוסקר "אין ארץ אחרת". יש פה את כל מה שנעדר מכל כך הרבה אגפי תרבות בראי המלחמה.

ישנו, כמובן, גם מכשולים גדולים שעומדים בפני התעשייה המוצלחת הזו: גורמי ימין ואנשי שלטון כבר עובדים קשה כדי לסכל הקרנות סרטים שלא מתיישרים עם הנראטיב הממשלתי, וכלי הרפורמה – אם ייושמו – יפגעו בעצמאות שנתונה ליוצרים. אבל זה הקטע, שעם כמה שהתעשייה נתמכת בקרנות ומימון ממשלתי, יש בי אמונה שהיא תוכל גם לעמוד בפני עצמה, גם בהיעדר תמיכה ממסדית ובמיוחד כהתנגדות לממשל. התקצוב יצטרך לעבור לאנשים עצמאיים, שכנראה לא יתמכו בו מאינטרס כלכלי, אבל כבר נועדנו לגלות שיש אנשים שמוכנים לשים גם את כספם לטובת אמנות חופשית.

וזה היתרון הגדול של הסוגה התיעודית – היא פועלת למען האנשים שמצולמים בה. לא כוכבי הדוקו, אלא האפיון של מושאי התיעוד – כולם. כולם מרוויחים מידע, וכולם מרווחים ממבט לא מפולטר שכזה. גם אם התקציבים יעלמו, דוקואים ישראלים יתועדו בסמארטפונים ויעלו ליוטיוב. זו טבעה של יצירה שרק רוצה לחשוף לעולם סיפור. ימשיכו לספר לנו על עצמנו, ולהישיר מבט אל מול המציאות. בימים בהם יש כל כך הרבה אנשים, רשתות, ממשלות וענקי טק שרוצים לטשטש לכם אותה, חשוב לשים לב איפה מציגים אותה ישירות.

• טור דעה
• המסך
• תיעודי
• דוקומנטרי

עבור ישראלים מועדון חשפנות הוא לא בדיוק מקום נוצץ, ובצדק – אבל באמריקה (ובאטלנטה במיוחד) תרבות מועדוני החשפנות היא המקום בו כולם נפגשים – מפוליטיקאים מקומיים, דרך כדורסלנים ידועים ועד ראפרים גדולים – מטופאק וביגי ועד שאקיל אוניל ומייקל ג'ורדן. "מגיק סיטי", מועדון חשפנות אייקוני באטלנטה, הוא דבר אפילו גדול מזה – מקום שפיתח גם קריירות של לא מעט אמני היפ הופ מצליחים, ביניהם מיגוס ופיוצ'ר. לרגל שנתו ה-40, ברשת Starz מצאו לנכון להרים דוקומנטרי אודותיו, ויצא להם משהו יותר מורכב משאלת "חשפנות – בעד או נגד".
>>מראה שחורה: הרגעים הכי טובים של השנה בטלוויזיה. היו כל כך מעט

חמשת פרקי הסדרה "Magic City: An American Fantasy" מלווים את ההיסטוריה המורכבת של המועדון דרך הסיפור של העיר אטלנטה, השינויים שהתרחשו בה, הקהילה השחורה שבה וכל התרבות שהתאספה סביבה. מכיוון שקולן של החשפניות הוא הבולט בסדרה, יש גם לא מעט מנקודת מבטן על המקצוע שלא בטוח שבתל אביב יסכימו איתה, אבל בטוח שתהנו לשמוע ולהבין איך מועדון חשפנות יכול להיות יותר מאשר רק המקום שבו נשים מוכרות את גופן. הוא גם, כמובן, וזה נורא – אבל התמונה המורכבת תמיד יותר מעניינת מהצד צדדית.

בביקורת שכתב אבישי סלעעל הסדרה הוא הדגיש כי "'מג'יק סיטי היא סדרה כיפית למדי. לצד רגעים יותר רציניים, היא מכילה בתוכה לא מעט הומור, סיפורים משעשעים, מרואיינים מדהימים וקצב גבוה. בדרכה, היא חוגגת את הקהילה השחורה של אטלנטה בג'ורג'יה על כל החלקים שלה; ראפרים מפעם ומהיום, כוכבי NBA מכל התקופות, וגם חשפניות מדורות שונים – מכאלה שבאות לעשות את הכסף וגמרנו, לאלה שניסו גם לשלב אמירה אמנותית. וגם אם הסאבטקסט הוא לפעמים בעייתי, בסוף כשאתה בתוך העולם הזה – אתה מצליח ליהנות".
"

• מה רואים הלילה
• סדרות
• תיעודי
• אמריקה

בתזמון מעניין, דווקא בסוף השבוע שבו מדינת ישראל ציינה 700 ימים למלחמה, תאגיד השידור הישראלי מפציע עם יצירה נפיצה במיוחד. הסרט "1948 – לזכור ולשכוח" של הבמאית נטע שושני, זוכה פרס תחקיר בפסטיבל דוקאביב 2023 ותפוח אדמה לוהט כבר תקופה ארוכה, התגלגל לפתחה של "כאן 11", שהחליטה בסופו של דבר לשדר אותו אמש (מוצ"ש).
>>מה ראינו בלילה: 6 סדרות לוהטות שהחזיקות אותנו ערות השבוע

כל זה לא קרה ללא מאבק. שר התקשורת שלמה קרעי איים בבריונות אופיינית על התאגיד שאם הסרט ישודר, ישללו תקציבים מהתאגיד. מדובר באקט פחדני נוסף של ממשלה שמתהדרת במילים כמו "עוצמה" ו"אומץ", אבל פועל חוששת מסרט תיעודי. מפחדים מהמצאיות. הסיבה לכך היא שהסרט, דווקא בתוך התקופה הסוערת הזאת, חוזר אל השורש – אל מלחמת העצמאות, שלפניה ובעקבותיה נוסדה מדינת ישראל. תחילה הוא היה אמור להיות משודר בשני חלקים (כל אחד בן שעה ורבע), אך בסופו של דבר הם אוחדו, והסרט שודר בשלמותו, מ-21:30 ועד חצות.

"1948 – לזכור ולשכוח" עובר בין כל חלקי המלחמה, אבל בין שני החלקים (אחד העונה לשם "לזכור", והשני "לשכוח") יש הבדלים משמעותיים. האחד הוא כרונולוגי – ומשתמש בעיקר בעדויות כתובות של אנשים משני צידי המלחמה. השני, ולטעמי גם המעניין יותר, נוגע לדו"ח שפירא של ועדת הבדיקה שהוקמה בדצמבר 1948 כדי לחקור חשד למעשים בלתי ראויים של חיילים במהלך המלחמה. הוא, בעיקר, מתאר כיצד הממסד הישראלי מסרב בעקשנות לפתוח את הדו"ח לציבור, מתוך חשש לפגיעה בביטחון המדינה.

כמה מפתיע – אותה ממשלת ישראל שנלחמת בשידור הסרט, היא גם זו שחוששת מפרסום הדו"ח הבעייתי – ובשניהם זה מאותו נימוק: רצון להדחיק את העבר. לשמור אותו קבור בקופסאות ובכספות, רק שלא נדע מה באמת קרה. עדיף לשמור על מרחב ההכחשה, להעמיד פנים שהדברים לא קרו. כמו ששרו כוורת פעם, "אנחנו בתוכנו, וכל מה שאצלנו, תמיד ניתן למחיקה". או לכל הפחות, התעלמות.

צורנית, "לזכור ולשכוח" מאוד מזכיר את האפוסים הגדולים שהתאגיד ידע להפיק על הטרגדיות הגדולות של חיינו – מ"לבנון", דרך "סינדרום עזה", ואפילו עד "איפה היית בהתנתקות" – הוא מקיף, ומכיל בתוכו יותר מזווית ראייה אחת, יש בו שימוש גדול בקריינות – כולל שחקנים משובחים כמו עזרא דגן וקובי פרג' – ויש בו מעט מאוד מרואיינים למצלמה. הם מגיעים בעיקר סביב דו"ח שפירא, אבל לטעמי מוסיפים המון. בעיקר יהודית יחזקאלי, שביטאה את רוח היישוב, וגם בני מוריס בחלק השני, כמי שניסה לחקור את מה שהיה באמת.

אני לא חסיד גדול של העיסוק בעבר. בעיניי זו דווקא השיטה של נתניהו – לגרום לנו להתווכח ארוכות על מה שהיה (ע"ע פרשת "המופתי"), במקום להתמקד בהווה ובעיקר בעתיד. אבל הסרט חשוב, גם למי שמחפש כמוני עתיד אחר בתוך המציאות האיומה שאנחנו חיים בה. כי הוא נוגע בשורש הבעיה – הפסאדה שהסכסוך החל ב-1967, שרבים גם במחנה שלי האמינו בה. מה שמלחמת ה-7.10, ואיתה גם ההפגנות והדה לגיטימציה מעידים, שזה לא קשור רק להתנחלויות (גם אם צריך לפרק אותן), אלא גם על 1948. שם נוצר הפצע, ואותו נצטרך לרפא מתישהו, אם נרצה פיתרון.

"לזכור ולשכוח" מציב מראה לא נעימה בפני הגרסה הרשמית של הציונות. לאורך שני החלקים מתוארות סצינות קשות, חלקן אפילו גרפיות, של מה נעשה ע"י חיילים ישראלים בתוך סערת הקרב. אבל בניגוד להכפשות עליו, הוא לא מגיע מתוך עמדה שנוגדת את הציונות. הנחת היסוד של "לזכור ולשכוח" היא שבניגוד לאכזריות של הצד השני, בתוך החברה הישראלית-יהודית עדיין יש את מי שמבקש לעמוד על נפשנו – לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן המוסרי. פעם, לכל הפחות, האמנו שזה ההבדל בינינו לבינם. שאנחנו יכולים גם לבדוק את עצמנו, גם לשאול שאלות מוסריות ואתיות, אפילו בתוך מלחמות קשות.

רק שבדיוק את העיקרון הזה מבקשת ממשלת ישראל להשכיח. ברדיפה שלה אחרי הסרט, ואחרי כל מי שמעז להביע התנגדות למצב הקיים, היא מבטאת את אותה תגובה ריאקציונרית שביטאו מחרחרי מלחמה כאליהו יוסיאן – שעל מנת לשרוד, אנחנו חייבים ליישר קו עם האויבים שלנו. להיות אכזריים, להיות קשי עורף, להיות אטומים לרגש ולמוסר. להסיר מאיתנו את כל הלבטים ואת כל הספקות, להאמין שבצד השני "אין בלתי מעורבים" ו"חרבו דרבו על הראש שלהם וואי וואי".

כציוני, אני מאמין אחרת – אני חושב שמדינה גאה ובטוחה בעצמה יכולה גם להכיר בצדדים האפלים שלה. ששום דבר רע לא יקרה אם נלמד על ההיסטוריה שלנו כפי שהיתה באמת – מלוכלכת, וקשה, ומסובכת ומורכבת. גם בתוך מלחמות צודקות נעשות עוולות, גם למען מטרה נעלה יכולים להיעשות דברים שפלים. אין מדינה בעולם שלא היו לה חלקים בעייתיים בהיסטוריה, וההכרה בחלקים האלה אינה בהכרח מכפישה את הציונות, אלא להפך – היא מאפשרת את ההבנה שהציונות יכולה גם לתקן ולשפר את עצמה.

אבל החברה הישראלית עוד לא מוכנה לדיון הזה. "לזכור ולשכוח", בעוד אבסורד ישראלי-קלאסי, עולה לשידור דווקא כשהחברה הישראלית זוכרת כדי לשכוח. ה-7.10 מחק לחלוטין בשיח הישראלי כל מה שקשור לאותו דיון הישן על עתיד השטחים והבעיה הפלסטינית. יאיר גולן, שנמצא היום בקצה השמאלי, מדבר לכל היותר על "היפרדות". הטראומה של המלחמה הרחיקה מאוד את האפשרות לפיתרון – או בכלל את היכולת לדבר על הפצעים, דבר שנצטרך יום אחד לרפא.

באותה מלחמה ממש, בנובמבר 1948, פרסם המשורר נתן אלתרמן את השיר "על זאת" – שיר כואב שבו הוא מתאר, עמוק בתוך המלחמה הקשה, את המקרה שבו חייל יורה למוות בזקן ובאישה. "על זאת" היה שיר נוקב, לא פשוט, שכמו הסרט נועד לספר את האמת כמו שהיא. ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הדפיס אותו באלפי עותקים וחילק אותו לחיילי צה"ל. היום, בן גביר היה כנראה פותח בחקירת שב"כ נגד אלתרמן.

מדינה שמפחדת מהאמת לא תוכל לשרוד. מדינה שמבקשת להדחיק את העבר שלה לא תפתור שום בעיה, אלא רק תנציח אותה. ובדיוק בגלל זה "לזכור ולשכוח" הוא סרט חשוב. הסרט, באופן צפוי למדי, לא זכה לרייטינג מרשים – רק 2.8% צפו בו. אבל עצם הנוכחות שלו היא גל-עד מוסרי שחייב להישאר. היא זו שתוכל, פעם, בשוך המלחמה (ואולי אחרי המלחמה שאחריה), להבין איפה הסדק התגלע. ומשם אולי ייוולד איזשהו עתיד אחר, בארץ של חלב, מרור ודבש.
"1948 – לזכור ולשכוח", כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• המסך
• תיעודי