בית הספר תלמה ילין ברחוב יגאל אלון

תל אביב מתחילה עבורי בתלמה ילין – בית הספר לאומנויות על גדתו המזרחית של האיילון שמוכן היה לקבל תלמיד עם תעודה של "בלתי מספיק" מרעננה. כל בוקר, במשך ארבע שנים הייתי מהגר יומי ממציאות של בית בין פרדסים ברעננה אל העיר הגדולה. יורד מהאוטובוס בתחנת רכבת צפון, ומשם ברגל אל עבר בית הספר. נתיבי איילון היו אז רק רעיון על הנייר והאיילון – נחל אכזב, יבש בקיץ ובחורף נחצה על גשרים שבנינו מקרשים שנערמו על גדותיו. בבית הספר פגשתי את בני גילי רוויי התרבות שהעניקה להם העיר והבנתי מייד שזהו מקומי. תל אביב פתחה בפני את הדלת ואני נכנסתי בשער.

צבי שפירא 19

את נועה פגשתי לקראת סוף השירות הצבאי שלי. היא הייתה חיילת שהתגוררה בבית קטן ברחוב צבי שפירא 19. ואני, בתוך שבועיים מיום היכרותנו עברתי להתגורר ביחד איתה. הבית הזה היה בתינו הראשון, בית ילדותו של אביה, שם למדנו אחד את השנייה, את הקושי ואת התענוג של לחלוק חיים, זמן ומקום יחד. במקום הזה נעצתי את סיכת המחוגה שלי וסביבו שרטטתי מעגלים דמיוניים דרך מסעותיי בגילוייה של העיר. ביתנו היה פתוח לכל חברינו באירוע בלתי פוסק של שיחות, שירה, הרבה צחוק ולעתים גם עצב. הבית הקטן נהרס לפני שנים, במקומו הוקם בית קומות. כשאני עובר לידו אני יכול להריח בדמיוני את ריח הביוב הממוסך בבליל ריחות הצמחים ששתל שם סבא של נועה לפני שנים.

כיכר התרבות

בילדותי, כשהיינו נוסעים בפורד אנגליה לדוד של אמא בתל אביב, היה אבא מחנה את המכונית בכיכר התרבות. לא מתחתיה, אלא במרכזה. בתחילת שנות האלפיים, התגוררנו בפריז, שם עבדה נועה עם אביה, הפסל דני קרוון. כיכר התרבות ניצבת הייתה כמודל על שולחן בסטודיו בשעה שדני חג סביבה, גורע, מוסיף, מתקן, בוחן ובסופו של דבר חותם. הכיכר אותה עיצב הפכה למקום מעצב. מקום שמגדל ילדים, מפגיש אנשים. משמש במה לקולות מחאה ולמוזיקה. מקום שהינו לב פועם של עיר חיה ותוססת. היום מאוימת הכיכר בידי מתכנני המטרו והיא מיועדת להפוך לעיי חורבות – שטח התארגנות בדומה למה שהפכה להיות כיכר רבין זה מכבר. בתום העבודות, שמועדן אינו ברור, מתוכננות להיווסף לכיכר יציאות של תחנת המטרו, תוספות שללא ספק יפרו את שלמותה של הכיכר כפי שאני מכיר ואוהב אותה.

יסוד / מיכה אולמן

מעט לפני סופן של שדרות רוטשילד בואכה כיכר התרבות, מקועקעת האדמה בצורת בטון רבועה מחולקת לארבעה חלקים שווים המדמים את קווי המתאר של דירה בת ארבעה חדרים. העבודה גלויה וסמויה מהעין באותה עת, בולטת בלחישתה אל מול העיר הרועשת והזקורה סביבה. עבורי זהו מקום של גילוי מתמיד. האומן הנפלא מיכה אולמן, יצר חידה שמצליחה לשמר את ההפתעה שבגילויה בכל פעם מחדש. זהו מקום שבו עולה חיוך של הסכמה אצל נועה ואצלי, הסכמה על קיומו של נהר תת קרקעי של יצירתיות, של אנשים אהובים שחיים ויוצרים במקום הזה אל מול התגברותם של קולות המאיימים על המשך קיומו.

חוף פרישמן

במרחק של 12 דקות הליכה מהבית בגינת רות פוגשת העיר את הים בחוף פרישמן. שם גם אני פוגש אותו בבקרים. בבגד ים וכפכפים אני חוצה את דיזינגוף לאורכו של רחוב פרישמן עד אשר נגלה האופק מבן יהודה. ברחוב הירקון כבר אפשר לאמוד את גובה הגלים. כאני מוחץ את הכפכפים בין עמודי הגדר שסביב סוכת המציל, אני כבר יודע כמה פלסטיק יורק הים בחזרה בפניה של העיר כפוית הטובה. ההליכה על החול שנוגע במים מגדירה את גבולות הבועה השבירה שבה אני חי. האופק מאפשר לנשום ולחלום על מה שנמצא מעברו השני. אני מסיים את ההליכה בחזרה מהחוף שהיה הדולפינריום, מודה לים שהגיע לפגישה ומטפס בחזרה אל העיר, נזהר שלא לגעת בדופן הבועה, שלא תתפוצץ.

יזהר כהן הוא המאייר של הספר "דני קרוון–האיש שגרם למקומות לדבר", שכתבה גיא עד. הספר יצא בהוצאת אסיהועמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות,65 עמ', 74 ש"ח. את הספר ניתן לרכושרכישה ישירה במחיר הנחה בלינק הזהוניתן לרכישה גם בחנויות הספרים העצמאיות וברשתות ברחבי הארץ.

• העיר שלי
• דני קרוון
• מיכה אולמן
• שדרות רוטשילד
• חוף פרישמן
• היכל התרבות
• תלמה ילין

• Facebook
• Twitter
• Email

כשקיבלתי בגיל 13 תשובה שלילית מתיכון תלמה ילין, זאת היתה אכזבה ענקית בשבילי. הדלת לעולם הקסום שדמיינתי לעצמי שאני עומדת להיות חלק ממנו – בית ספר שמערכת השעות שלו כוללת שיעורי משחק, תנועה, ופיתוח קול, נטרקה לי בפנים. הרגשתי שזהו. זאת היתה ההזדמנות שלי ופספסתי אותה.

אבל אז קיבלתי הזדמנות נוספת להיבחן. ניסיתי שוב, והפעם התשובה היתה ׳כן׳. הדלת אל החיים שדמיינתי נפתחה מחדש. השנים שבהן למדתי בתלמה ילין היו מיוחדות, מהנות, מלמדות ומלאות. כל מה שלמדתי על תיאטרון ומשחק מאז, בכל מסגרת שהיא, נלמד בהשוואה למה שלימדו אותי אז המורים במגמת התיאטרון. זה הבסיס האמנותי שלי עד היום.

מה היה קורה אילו לא הייתי מנסה שוב, ולא הייתי לומדת בתלמה ילין? איך זה היה משפיע על מהלך החיים שלי? מה היה שונה בדרך שהלכתי בה, ואילו דברים היו בכל זאת מוצאים את דרכם אליי או אני אליהם?

אלה השאלות שהרהרתי בהן כשכתבתי את ״ספליט״, מיני-סדרה על עולמות מקבילים, גורל ובחירה. הסדרה מספרת על סאמי, שמקבלת החלטה גורלית בגיל צעיר (כן, בעקבות אודישן למגמת תיאטרון) שמפצלת את חייה לשניים, ויוצרת עבורה עולמות מקבילים. באחד, היא גדלה להיות סמנתה, עוזרת במאית ביישנית שחיה חיים של שיגרה עם בן הזוג שלה, מתיו. ובמקביל, בעולם אחר, היא סאם, שחקנית עם ביטחון עצמי מופרז, במערכת יחסים סוערת עם בת הזוג שלה, אמה. הסדרה עוקבת אחרי שתיהן ונעה הלוך וחזור בין שני העולמות.

את הסדרה יצרתי והפקתי בניו יורק ביחד עם חבורה של קולנועניות מוכשרות. כשחקנית, את בדרך כלל מצטרפת לפרויקטים כשהם כבר כתובים ומוכנים להפקה. ברוב המקרים אין לך השפעה על התוכן של הסיפור שאת עוזרת לספר, או על מיהם אנשי הצוות שלצידם תעבדי. כיוצרת ומפיקה שותפה, ביחד עם המפיקה האנה הנקוק רובינסקי, היה חשוב לנו מי הדמויות שיש להן ייצוג בסיפור, וממי מורכב הצוות שנעסיק כדי לעזור לנו לספר אותו. בכתיבת התסריטים ובליהוק השחקנים שאפתי לייצוג מאוזן מבחינת מגדר, ייצוג של דמויות להטב״קיות וגם של דמויות ממוצאים שונים. על הסט, הצוות היה מורכב כולו מנשים ומבעלי מגדר לא-קונפורמי.

כהפקה עצמאית לגמרי עם תקציב מוגבל, תכנון לו״ז הצילומים היה פאזל מאתגר. אני דווקא אוהבת פאזלים, אבל אפילו אני הגעתי למצבים של תסכול גדול בשלב הזה בתהליך. לשמחתי הימים עצמם על הסט עברו בצורה חלקה. הצוות שהרכבנו היה לא רק מוכשר, מקצועי ויצירתי, אלא גם נעים ומפרגן. בזמן הצילומים, יכולתי להתרכז בלהיות שחקנית ולתת לשאר הצוות, במיוחד להאנה, לדאוג לשאר ההיבטים של ההפקה.

כשהצילומים הסתיימו, ערכתי את הסדרה בניו יורק ואחי, גיא שביט, עיצב את פס הקול והלחין מוזיקה מקורית מהסטודיו שלו בתל אביב. כשהגיע הזמן לעשות סאונד מיקס, טסתי לארץ כדי לעבוד יחד עם גיא. בימים עבדנו בסטודיו שלו ובלילות ישנתי בו על מזרון אוויר על הרצפה.

היה תענוג גדול לצפות בספליט על המסך הגדול כשהסדרה התחילה להתקבל לפסטיבלים. אין תחליף להזדמנות שניתנה לנו לראות, לשמוע ולהרגיש את התגובות של הקהל בזמן שהוא צופה במה שיצרנו. אני והבמאית, מולי מקגהי, נסענו להקרנות בניו יורק, לוס אנג׳לס, טורונטו ושיקגו. לא פעם היה ניגש אלינו מישהו אחרי הקרנה כדי לשתף אותנו ב״רגע הספליט״ שלו – רגע מהחיים שלו שבו הוא יכול היה לקבל החלטה שתשנה לחלוטין את נתיב החיים שלו. למרות שהסיפור של כל אחד היה שונה, הרגשתי שיש לי חוויה משותפת עם כולם.

אחרי 12 פסטיבלים, רצינו לשתף את הסדרה עם קהל רחב יותר, באמצעות סטרימינג. לפני כשנה ספליט עלתה לצפייה באמזון פריים בארה״ב ואנגליה, וממש לאחרונה הסדרה זמינה לצפייה גם באתר אינדיפליקס – בעולם כולו. סוף סוף אני יכולה לשתף את היצירה שלי עם קהל ישראלי, עם אנשים מהבית. אני מדמיינת שחקן או במאית שמתגעגעים לתיאטרון בימים אלה צופים בסדרה. או מישהו בסגר שמתגעגע לניו יורק. אני מדמיינת מישהי שחושבת שאולי היא מתעניינת בנשים, אבל לא לגמרי בטוחה עדיין, צופה בסדרה. אני מדמיינת מורה או חברה שהכירו אותי אז, כשהייתי בתיכון, צופה בסדרה שכתבתי, בהנאה.

לצפייה בסדרה ספליט

• טור אישי
• המסך
• סדרות
• סטרימינג
• תלמה ילין

• Facebook
• Twitter
• Email

מקום מפגש:אבן גבירול פינת השופטים, 16:30

אילנה, איפה אנחנו?

"פה אני גרה, בהמשך הרחוב, כבר ארבע שנים, אבל תמיד הייתי בחלק הזה של מרכז העיר. יש פה בית חולים, מוזיאון, בית משפט".

כל מה שבן אדם צריך.

"כל מה שבן אדם צריך. כל הרשויות מרוכזות סביבי".

אילנה ברנשטיין (59) מתבדחת, כמובן. היא לא מרגישה במרכז. היא סופרת ותיקה, פורה ומוערכת שפרסמה 11 ספרים מאז 1991 ובאה ממשפחה עם שתי אחיות מכובדות לא פחות – העיתונאית אורלי אזולאי והאקדמאית והבמאית ד"ר אריאלה אזולאי. אבל כל שפת הגוף של ברנשטיין – אישה לא גבוהה, רזה מאוד, עם שיער ג'ינג'י שופע – היא שפת התחמקות. היא מציתה הרבה סיגריות, זזה בעדינות ומקפידה לעמוד בצל. היא זזה קצת כמו ספרה החדש, "ימי ראשית": הרבה קרעי זיכרונות, חזיונות, מעברי זמן (אין הרבה תכלית לתת תקציר לעלילה שלו. זה ספר שקוראים או שלא קוראים, וקוראים אותו בשביל לחוות אותו, לא בשביל להתעדכן בנעשה כלשהו).

"למדתי בתלמה ילין ציור ופיסול. זה נשמע היום כמו משהו שמתקשר לאנשים צעירים, אבל אני סיימתי את הלימודים שלי במחזור השני אחרי שהוא אוחד עם בית ספר רננים. בכל אופן, אני בתל אביב מגיל 13 אבל גרה בה מגיל 19".

לאן עברת בהתחלה?

"ז'אן ז'ורס פינת דיזנגוף. הגעתי לדיזנגוף בקצה של המיתולוגיה, בשנת 1977. עוד היה קיים המושג 'מזדנגף'. אנשים היו עושים את זה בימי שישי".

גם את?

"כן, אבל כבוגרי תלמה ילין רצינו לבדל את עצמנו, להיות שונים ומיוחדים ומקוריים. הלכנו לשם בעיקר בשביל לעשות סטוקינג למשוררים. אלה היו אז מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, יונה וולך. הייתי מאוהבת בסתר ביאיר הורביץ. הם היו צעירים ויפים".

הוא כבר היה אז עם הזקן הענקי הזה?

"חלק מהזמן, כן. הוא היה ג'ינג'י, נראה אירי־סקוטי כזה. הייתי מאוהבת בו בכל מובן. הוא כמובן לא ידע את זה".

אז איך עושים סטוקינג למשוררים?

"ידענו איפה הם נמצאים והיינו רודפים אחריהם, הכרנו את בתי הקפה שלהם, שם ישבו ממליכי המשוררים. הם היו פותחים שולחן וכל מיני פרחי משוררים היו מעזים להראות את מה שהם כתבו. אני עשיתי את זה גם, כשהייתי בת 16, לגבריאל מוקד, וקיבלתי ממנו תגובה
מאוד פושרת. בהליכות והנימוסים של היום אנשים לא משיבים כלל, אבל הוא טרח ואמר משהו כמו 'יש בזה משהו' אך לא פרסם שום דבר. טוב, זה היה באמת יומרני וזה גם לא באמת היה טוב. אז עוד ציירתי וזו הייתה רק דרך להתבגר. בדור שלי אי אפשר היה להתבגר בלי לכתוב שירים".

בגינה מאחורי סניף לאביט בהיכל התרבות, 16:45

ברנשטיין מוליכה אותנו לגב הסניף של בית הקפה, דרך מעבר אחורי של היכל התרבות ולא דרך שדרות תרס"ט. כשהולכים אליו בדרך הזאת אפשר לחשוב שנפלת על מקום סודי, שלא נמצא מרחק מטר מהנקודות הכי מרכזיות בעיר. ברנשטיין משוטטת בגינה שאליה נשפך בית הקפה.

זה מקום סמוי מאוד, בדרכו.

"בגלל זה אני אוהבת לבוא לפה. בבוקר שומם, אפשר לשבת ולכתוב ולראות את הגן היפה הזה. היה פה פעם סטימצקי, הוא הפך לסניף של ספרי אמנות ואחר כך נסגר בכלל. אני אוהבת אותו, לעומת בתי הקפה הראוותניים שיש ברחבה של כיכר הבימה. איפה שאני גרה יש שני בתי קפה, ממש במרחק מטר זה מזה, של שני קהלים שונים שלא יתערבבו לעולם. זה מרתק".

היום, כעורכת ספרותית, את יושבת בבית קפה ומקבלת את ההחלטות שגבריאל מוקד קיבל פעם בעניינך.

"אבל היום הכל במיילים או ברשתות החברתיות. לי יש יחסים מעורבים עם זה. אני כל הזמן רוצה לצאת מהפייסבוק".

כמה זמן את כבר מבלה שם שזה מפריע לך?

"זה מקום מדכא. הוא מציג עולם שאני לא חלק ממנו, עולם שיש בו כל הזמן ילדים נורא יפים ונכדים נורא יפים וארוחות נורא טובות והם נוסעים לנסיעות נורא מהנות ולבתי מלון נורא יפים. וכמובן פוליטיקה. היו שנים שפרסמתי רשימות פוליטיות באתר העוקץ והייתי משחררת אותן לפייסבוק. אבל ילדים, מסעדות, טיולים? זה רק גורם לי להרגיש לבד בעולם מרוב שזה מקום חברתי".

אבל את הרי יודעת שזה שטויות.

"זה נוח להגיע ל־4,000 אנשים בשנייה, אבל גם שם יש נימוסי שולחן. אם אתה לא מספיק חביב לאחרים, נגיד. יש איזה תן וקח. אני רואה את זה, בימים שהאצבע שלי מתעייפת מרוב לייקים אז גם שלהם מתעייפת. זו מערכת כלכלית".

רגע, לא הסברת לי איך עשית סטוקינג למשוררים.

"די, נו".

היית טובה בזה?

"רעה מאוד. חברים שלי היו עושים את העבודה ואני הייתי רצה אחריהם. הייתי ילדה מאוד ביישנית. לא הייתי עושה מזה כותרת, מהסטוקינג הזה". ואז היא מציעה לשתות משהו.

נחמה וחצי, 17:15

"פעמיים בחיים שלי גרתי בארצות הברית", נזכרת ברנשטיין, "פעם כסטודנטית ופעם כאימא צעירה לשתי בנות (היום הן בשנות ה־30 לחייהן; לברנשטיין יש גם בן זקונים בן 18 – ע"ק). כשחזרתי בפעם השנייה חיפשתי עבודה, הייתי בת 30 וגרושה טרייה (בן זוגה לשעבר הוא המפיק אריק ברנשטיין – ע"ק), אז נהייתי קופירייטרית. הלכתי לראיונות וכל הזמן לא קיבלו אותי. אמרו לי שאני לא חיית פרסום. בסוף נפלתי על משרד של איש אחד עם שני לקוחות. אמרתי שאני אהיה מאוד חרוצה, הרמתי טלפונים, רציתי להעשיר את המשרד. בשעות הערב הייתי שוטפת חדרי מדרגות בבניינים ליד השוק הסיטונאי, ליד קרליבך, בשביל לממן את קריירת הפרסום שלי".

ונהיית פרסומאית?

"כן, 12 שנה".

איך היה?

"פרנסתי את הילדות שלי. זה מה שהיה". היא מזמינה סטולי עם קרח ולימון ומספרת ארוכות איך עזבה את הציור אחרי תערוכת יחיד בגיל 30 שהפכה למשבר.

מה היה הסגנון שלך?

"פיגורטיבי, חומרי מאוד".

אלה דברים שאת מזהה גם בכתיבה שלך גם?

"לא חשבתי על זה מעולם".

"ימי ראשית" הוא ספר כזה – פיגורטיבי.

"אני מנסה להפוך את השפה לעלילה. אני מחפשת את הנרטיב של השפה".

מאיפה ההחלטה הזאת נובעת?

"זה תהליך שנולד בהדרגה. פעם היה לי מאוד אכפת מעלילות. שנים ציירתי ולא יצא מזה כלום, ואז ישבתי וכתבתי רומן שפתח סדרה חדשה בעם עובד ("שארה כסותה עונתה" – ע"ק), וזה היה משמח מאוד. הכתיבה הגיעה במקרה: בפרסום כתבתי ג'ינגלים, והיה שם ג'ינגליסט שאהב את המילים שלי, הוא היה איש רציני. והוא רצה שאני אכתוב מילים לתקליט שהוא הפיק, אני לא זוכרת של מי. התיישבתי מול מכונת כתיבה, ובמקום שיר יצא לי סיפור. את הפזמונים ההם לא כתבתי מעולם, אבל התחלתי לכתוב סיפורים קצרים שגם אותם לא פרסמתי".

עדיין יש לך אותם?

"כן, בוודאי".

ולא מעניין אותך לקרוא אותם?

"השתגעת? אני אהפוך לנציב מלח אם אסתכל לאחור. לא אתן להם מבט נוסף. בקיצור, הצטברו הסיפורים האלה ולא ידעתי מה לעשות איתם. גם הכתיבה אצלנו בבית הייתה תפוסה, כי אנחנו שלושתנו כותבות: אחותי הגדולה החליטה כבר בגיל 16 שהיא עיתונאית והשתלטה על 22 האותיות וזהו, אבל בגיל 30 אפשר כבר היה לחצות גבולות. ואז שמעתי על סדנת כתיבה באוניברסיטה הפתוחה אצל חיים באר, נרשמתי אליה, והיא הייתה אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי למעני. הוא הציע לי לעזוב את הסיפורים הקצרים ולכתוב רומן, אז הלכתי וכתבתי רומן".

פשוט ככה, הלכתי הביתה וכתבתי רומן.

"מן הסתם זה לקח תשעה חודשים. היו הילדות, היה משרד הפרסום, זו הייתה כתיבת לילה כזאת".

ולא ציירת מאז?

"עשיתי כל מיני עבודות ציור, אבל לא ציירתי".

מה ההבדל?

"ההבדל בין לצייר ללהיות צייר. אמנות זה לא. ציירתי כמו שמישהי סורגת".

אבל זה אצלך בראש. מי שמסתכל על התוצר לא יכול להבדיל.

"אני חושבת שכן. זה לא בא אצלי מהמקום הזה – אני שונאת את זה, שונאת את 'המקום הזה', זה נדבק לי. נדבקים לך כל מיני וירוסים כאלה ועכשיו הכל מרגיש ומרגיש לי", היא נוחרת בגועל. "אני רואה בכתיבה שלי משהו פרפורמטיבי. זה מושגים רולאן בארתיים כאלה, אבל בכתיבה אני רוצה ליילד את עצמי. אני לא ילדה קטנה, זו לא אידיאליזציה, אבל מאוד חשובים לי הזווית שבה אני ניגשת אל הטקסט והקול, המנטליות של הטקסט. אלה הדברים החשובים מבחינתי והם מעסיקים אותי. אני לא אשב לכתוב עד שלא יהיה לי הסולם הטונלי של הטקסט. ואני שומעת את זה".

מה למשל הסולם ב"ימי ראשית"? הפרגמנטריות שלו? מה גרם לך להרגיש שאוקיי, אפשר לצאת לדרך?

"אני פשוט צריכה לשמוע את זה. זה עניין תחבירי".

ברגע שאין לך עלילה את יכולה להרשות לעצמך להיות פחות מובנת. זה באמת משחרר את התחביר מ הפוקנציונליות שלו.

"אין לי שום כוונה להיות פחות מובנת. אני עושה הרבה מאמצים בשביל כן להיות מובנת. ועדיין, עם כל המאמצים שאעשה… תמיד אני, או אתה, או אנחנו נהיה לא מובנים. קשה לרדת לדעתו של אדם, ולכן כדאי להתאמץ להיות ברור. ודאי שאני רוצה להיות מובנת. משהו קורה לטקסטים בחמצון שלהם, ביציאה שלהם אל האור".

את נמצאת באינטראקציה עם קוראים?

"מעט מאוד, אני מחוץ לסצנה".

זה המשך מאוד הגיוני לכל מה שאמרת, להיות מחוץ לסצנה.

"אני לא יכולה אחרת".

להתמנגל תמיד אפשר.

"זה דורש כישורים אחרים מאלה שיש לי, בגלל זה הסכמתי לריאיון הזה. אמרו לי – את תראי את המקומות שלך בעיר. חשבתי, זה נחמד, אני אצא סוף סוף מהבית, אולי אני אגלה שיש לי מקומות בעיר. תמיד כשאני מחוץ לבית אני רק רוצה לחזור הביתה ולכתוב".

גם עכשיו?

היא מתחמקת מהתשובה.

למחרת, SMS מאילנה ברנשטיין:

"בוקר טוב. אני רוצה, לאחר לבטים, להוסיף כמה מילים. אני לא מאמינה בנרטיב סדור, לכיד, שלם, הרמוני, עם התחלה, אמצע וסוף. זה משהו שקיים רק בספרות. הנרטיב, ודאי האישי, הביוגרפי, אינו יציב, ואותו אני מחפשת בכתיבה; והנרטיב הלא סדור מצריך שפה משלו שגם אותה אני מחפשת וגם מוצאת לעתים. לקרוא, לכתוב, לאהוב – אמרת שזה היפי. זאת בדיחה על כותרת הספר 'לאכול, להתפלל, לאהוב' מאת אליזבת גילברט. נעשה על פיו סרט גרוע עוד יותר מהספר. הרוחניות ממני והלאה. דבר נוסף – שאלתי את עצמי הבוקר אם הפייסבוק החליף את החלון? התשובה שלילית. כי החלון הוא פנימי ואנשים בו מעט. ואגב, את כל זה חשבתי בעודי משוטטת בחלל המטבח. תודה, אילנה".

• תלמה ילין
• גבריאל מוקד
• אילנה ברנשטיין
• מאיר ויזלטיר
• יאיר הורביץ
• ימי ראשית
• קופירייטינג
• ספרות
• תל אביב
• רחוב דיזנגוף
• פרסום
• יונה וולך
• נחמה וחצי
• אריק ברנשטיין
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

כל מה שמצחיק בעולם

הגאנגים של הסטנדאפ מתחילים לסחרר אותנו והגיע הזמן שמישהו ימתח קו בין האיסט לווסט (למרות שכולנו מאלנבי, רייט?). מסוחררים או לא, אלו רק צרות של מוצפים שעכשיו קיבלו את כל הסיבות הטובות לצאת מהבית – למשל ל"כל מה שמצחיק בעולם" של שבעת היהודים המופלאים עם השמות הכי יהודים (ומופלאים) אי פעם: ניב מג'ר, גלית חוגי, אסף קפלנסקי, ליאור אמסטרדמסקי, אריאל ויסמן, תומר פישמן וירמי שיק בלום.לפרטים נוספים

"אמני העתיד" של תלמה ילין

בשבילנו תלמה ילין הוא האפר איסט סייד/ הרצליה פיתוח/ הצפון הישן/הצפון החדש/ מגדלים/ יוקרה ועוד כל מני דברים שאינם בהישג ידינו ולעולם לא יהיו. בשביל אחרים הוא סתם עוד תיכון שצריך להעביר מהר. כך או כך, אף אחת מן הפרספקטיבות לא יכולה לסתור את העובדה שמשם יצא רוב מכריע שלאנשי תרבות. אם מתחשק לכם להתחכך או לסמן לפני כולם את מי שבעתיד יפציעו מכל עבר ויחטפו כל ג'וב, קונצרט תלמה ילין קורה גם השנה. "אמני העתיד" הם קוראים לעצמם, וכנראה שהם לא טועים.לפרטים נוספים

רם אוריון ורייסקינדר: לחוד ולא יחד

בצדו האחד של העיר: רם אוריון. באותו הרדיוס: רייסקינדר. המורה ותלמידו, שהתפצלו ללבונטין 7 ולרדיו EPGB, עושים את מה שהם יודעים הכי טוב בשתי רחבות שונות. אם זה היה תלוי בנו, היינו מוציאים תהלוכה שתמקד את כל העסק לנקודת האמצע – אבל זה לא תלוי בנו, ולכן הוטלה עלינו המשימה לבחור. תבחרו, נראה אתכם.לפרטים נוספיםעל רם,לפרטים נוספיםעל רייסקינדר

• מה עושים היום?
• ניב מג'ר
• כל מה שמצחיק בעולם
• אריאל ויסמן
• רם אוריון
• רייסקינדר
• הופעה
• סטנדאפ
• תלמה ילין