יש קונצנזוס: הכתם של נתניהו לא נמחק. הכובע החדש לא מסתיר אותו

כמו כל דבר בהיסטוריה המודרנית שלנו, גם "ארץ נהדרת" חוזרת. התוכנית שסיימה את העונה שלה לפני קצת פחות מחודשיים  חזרה לפרק פגרה במיוחד, כדי למלא את התפקיד שהיא ממלאת בדרך כלל ב-22 השנים האחרונות – הפילטר הלאומי. מי שבתוך סיטואציה מטורפת מצליחים לנקז אליהם את כל המתח שהצטבר ולהוציא ממנו קומדיה. איכשהו.

>> קול הרעם מנווה אילן: בקשת 12 אסור לשאול שאלות על המלחמה
>> כמו שהאולפנים הפתוחים נראים כבר עדיף לשדר את "האח הגדול"

המנהג שבו "ארץ" חוזרת לפרק פגרה במיוחד בעקבות אירוע חדשותי גדול אינו חדש. זכורים היטב הפרק המיוחד סביב המחאה החברתית, הפרק המצמרר סביב ההפיכה המשטרית וכמובן – הפרק ההוא שעלה אחרי 7.10 (והקדים את העונה הרשמית של "ארץ" בכמה שבועות). אבל למרות שעילת הפרקים דומה (מלחמה שיצאה לדרך), ההבדלים בין שני הפרקים הם שמיים וארץ. הפרק שעלה אחרי הטראומה ההיא גישש באפלה ובין הטיפות, אבל הפעם "ארץ" הרשתה לעצמה הרבה יותר. כנראה שזה שילוב בין כמות הנפגעים הנמוכה יחסית לתחושה שמצב הרוח הלאומי הממוצע הרבה יותר גבוה מאשר בנקודת השפל ההיא. אם אז היא באה להיות כתף מנחמת למדינה פצועה, הפעם התוכנית הרשתה לעצמה להתמודד עם המתח, אבל זכרה שהתפקיד שלה הוא גם להצחיק. במובן הטהור של המילה.

והפרק הזה של "ארץ" היה בעל איכות קומית מאוד גבוהה. ערן זרחוביץ' המשיך לקבע את עצמו כ-MVP של ממש (הקטר שסוחב אחריו את "ארץ נהדרת", במובנים רבים), יניב ביטון הבריק במערכון שבו חמינאי עושה פרפראזה ל"שבתות וחגים" של יהודית רביץ, ירון ברלד חזר עם הדמות של יעקב, טל פרידמן חזר (איזה כיף!) עם הדמות של רון חולדאי – "ארץ" שלפה את כל הכלים בארסנל ההומוריסטי שלה, וזה היה משחרר. אחרי שבוע די משוגע שבו עם שלם הסתובב כמו זומבי, והחרדה טיפסה – אפשר היה, סוף סוף לצחוק על זה כמו שצריך.

אבל לצד האיכויות ההומוריסטיות (שתמיד היו בידיים של "ארץ נהדרת" ממילא), שאלה מעניינת שאני הגעתי איתה לפרק היא עד כמה "ארץ" תרשה לעצמה להיות סאטירית. גם כי התקופה מסביב ממלכתית עד אימה (ראה ההתיישרות הדי מהירה של כל האופוזיציה סביב המלחמה – מבני גנץ ועד יאיר גולן), אבל גם מהדורת החדשות של 12 שלפני התוכנית (ואחרי, וכמעט תוך כדי) התיישרה לטובת הקו המדינתי ולא ממש שאלה שאלות. 

ובכן, במובן הזה "ארץ" הצליחה להמשיך ולשמור על האיזון שלה מאז ה-7.10 – היא בהחלט פטריוטית לעילא, אבל יודעת טוב מאוד לגעת בנקודות החלשות של החברה הישראלית ובעיקר של הממשלה. אם תרצו, היא הדגישה שוב את הפער בין המעשים הדי מדהימים של חיל האוויר לבין ההנהגה החלולה בראשות בנימין נתניהו וישראל "אני לא מאמין שהוא שר הביטחון עכשיו" כץ. הכתם של נתניהו לא נמחק ב"ארץ", גם אם הכובע של חיל האוויר מנסה להסתיר אותו.

ושוב, היא הצליחה בעיניי להוות ססמוגרף טוב מאוד של התקופה: גם זיהוי של הטאלנטים החדשים שהמלחמה הביאה איתה (באופן לא מפתיע, אלה הטאלנטים של N12 – צביקי טסלר מפיקוד העורף והפרשן האיראני בני סבתי), גם זיהוי נהדר של הטרנדים שהמלחמה הביאה (הצפצוף של פיקוד העורף, חולדאי והמצלמה, קייטלין ג'נר). וכשאנחנו חווינו את המלחמה יותר מכל מול הטלוויזיה – "ארץ" הצליחה אמנם גם להרים למהדורה של קשת 12 אבל גם לעקוץ אותה.

בין אם זה על המשחק הדי מטומטם מול הצנזורה, על האובר דרמטיות, על הזחיחות של ניר דבורי (מול הרצון "להישאר בצניעות"), ההליכה למרחבים מוגנים – באופן לא לגמרי מרומז, "ארץ" די עקצה את מדיניות החדשות-בלי-הפסקה שמונהגת בערוץ שבו היא משדרת. גם ב"עוד כותרות" וגם בחלק שבו היא צוחקת על החדשות, השורש הוא העובדה שהשדרים פשוט נמצאים באולפן 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. והעייפות הזאת כמעט מביאה מאליה את הפאשלות והשגיאות ש"ארץ" עושה מהם מטעמים.

כן, זו (עוד) תקופה משוגעת להיות בה ישראלי. שבוע מבולגן לחלוטין שהרגיש כמו יממה אחת ארוכה, ובסופו הגיעה "ארץ נהדרת" והצליחה לגעת בלב הישראליות הזאת, שמסתכלת על התוצאות החיוביות של המבצע אבל כן חוששת מההמשך (ומהפקרת החטופים, שנדחקו מהתודעה); הישראליות שמשדרת מתוך מרחב מוגן, אבל גם יודעת לצחוק על החוויה הסוריאליסטית שזה מייצר; הישראליות שכמו המשפט העתיק והשחוק של מארק טוויין, אוהבת את המדינה תמיד – ואת הממשלה כשהיא ראויה לכך. זה הקונצנזוס הארץ נהדרתי החדש. ונדמה לי שהוא קרוב לקונצנזוס האמיתי של הצופים שישבו בבית יותר מתמיד.