קהילת העיוורים: הסרט שעורר את העברים בדימונה לטפל בפדופיליה

"בילדותי, כשהייתי הולך לאסוף בקבוקים, הייתי מדמיין שיום אחד יעשו עלי סרט. תמיד רציתי שיראו אותי. אבל עכשיו כשרואים אותי זה כאילו דרך משקפיים, לא באמת התחלתי לזהור כמו שרציתי", מספר פניקס (32), בן קהילת האפריקאים העברים בדימונה וגיבור הסרט הדוקומנטרי שנושא את שמו. כשפניקס היה בן שלוש אביו גורש מהקהילה כשניסה לחשוף את סודותיה. דודו, זרחיה, פרש עליו את חסותו ובמשך שנים ניצל אותו מינית. רק אחרי שירותו הצבאי התחיל פניקס לעכל מה נעשה בו ופנה למשטרה. זרחיה נשפט ונשלח למאסר של 18 שנים, אבל פניקס לא הסתפק בזה; הוא רצה לעורר את הקהילה שפלטה אותו החוצה לטפל בעצמה ובילדים שעברו חוויות דומות לשלו. אז הוא חזר לדימונה והתעמת עם אמו ועם אנשים בקהילה למול מצלמתה של הדוקומנטריסטית ענת תל. הוא גם פגש את אביו החולה, שחזר לארץ אחרי עשרות שנים באמריקה.

תל ("אני לא פיליפינה", "אבא, אמא, התאסלמתי"), שלדבריה לא עושה סרטי נושא "אלא סרטי דמויות כדי להגיע לצופה דרך הבטן", קראה על פניקס בכתבה ב"הארץ" שסיפרה על חמישה אנשים שעזבו את הקהילה. היא פנתה אליו בפייסבוק והוא חזר אליה אחרי ארבעה חודשים, כשהשתחרר ממכון הגמילה מלכישוע. "הוא הזמין אותי לבית שלו, חששתי מפגישה עם גבר שאני לא מכירה. אבל ישבנו על המיטה ובמשך שעתיים הוא דיבר ובכה. אף פעם לא הייתה לי תחושה כה ודאית שזה הסרט הבא שלי. הוא מביא את עצמו בצורה כזו שאי אפשר להישאר אדישים, לכן גם היה קל לשכנע את יס דוקו להשקיע בסרט".

עוד כתבות מעניינות:
חמישה סרטים שכולם ידברו עליהם בחורף הקרוב
10 הסרטים הטובים ביותר שהכניסו לממסד אצבע לעין
האם הקולנוע הישראלי בדרך לעוד תקופת משבר?

בן עמי קרטר, מי שייסד את קהילת העברים לפני 50 שנה והוביל את חבריה מאמריקה לדימונה בעקבות חזון של כמה שניות, נפטר ב-2014. מאז אין לקהילה הנהגה והדור הצעיר נפוץ לכל עבר. "עד השירות הצבאי פניקס לא ידע כלום על החברה הישראלית. זרקו אותו להנדסה קרבית ופתאום הוא קיבל את החברה הישראלית בפנים. זה היה הלם עבורו", מספרת תל.

פניקס (צילום: דין אהרוני רולנד)

פניקס מתגורר היום עם חברתו בקיבוץ כפר הנשיא ומקווה שהסרט ייצור עבורו הזדמנויות, אף שזה לא הסרט שלו פילל. כשאני פותחת ושואלת מה הוא עושה היום הוא נע בחוסר נוחות, קם לעשן ג'וינט, אך מיד חוזר. "גם כשאני עצבני אני רוצה לענות בכנות וברוגע. בלי ג'וינט. אני אמן, כרגע אני מתעסק עם פרחים מיובשים. כשהגעתי לכפר הנשיא הכרתי את ניסן, שמעצבת כרטיסי ברכה עם פרחים מיובשים, וראיתי אופציה לפרנסה. אני גם כותב שירים בעברית ואנגלית. ניסן נסעה לחו"ל והבנתי שיש לי כמה ימים לכתוב בלי הפרעות, אז החלטתי שאני רוצה לכתוב אלבום, שזה לפחות 13 שירים, בתוך שישה ימים. אני אוהב לתת לעצמי משימות שנשמעות בלתי אפשריות. בעולם שלי הכל אפשרי. תכתבי שאני רוצה להקליט שיר עם בן אדם מפורסם ושיש לי גם חלום להציג במוזיאון תל אביב".

"תן לאלוהים לטפל בזה ותהיה בשקט"

איך ומתי החלטת לפנות למשטרה?
"ב-2009 התקשרתי לדוד שלי הפדופיל והכרחתי אותו להגיד את האמת. הקלטתי את השיחה. לא התכוונתי ללכת למשטרה – רציתי לקחת את הקלטת לקהילת העברים ולדבר איתם על התופעה. רשויות הקהילה אמרו לי, 'תן לאלוהים לטפל בזה ותהיה בשקט'. יצאתי משם בהיסטריה והלכתי למשטרה. בהתחלה הם לא רצו לקחת את התיק. כדי לתרגם את ההודאה הם פנו למישהו מהקהילה, פדופיל בעצמו, ולפי הפרוטוקול שהוא כתב לא קרה שום דבר. זרחיה הגיש ערעור לבית המשפט העליון בטענה שזה לא הוא בקלטת, ובפסק הדין השופטים רשמו הערה למשטרה על איך שהם טיפלו בזה.

"הכתבה בעיתון 'הארץ' נפלה כמו פצצה בדימונה. לא רציתי לפגוע בקהילה אלא להעיר אותה. רק אז גיליתי ששם ידעו שזרחיה פדופיל, ושכשאבא שלי התחיל מהלך נגד מנהיג הקהילה העיפו אותו. אני גדלתי בידיעה שאבא שלי ברח, נעלם – בקהילה הרבה הורים מגדלים ילדים לא שלהם. המנהיג, שאני יודע בוודאות שגם הוא היה פדופיל, שלח שליחים לארצות הברית לנהל מסעדות או לגייס אנשים. ובזמן שאתה שם, הורה אחר מגדל את הילדים שלך. הרבה הורים נעלמו והם לא לוקחים אחריות עד היום".

איך אתה מרגיש ביחס לסרט?
"הסרט לא יצא איך שאני רוצה, כי ענת ויס דוקו היו מאוד זהירים. רציתי שהסרט יהיה חקירה. לאורך הצילומים התחלתי להבין שענת רוצה לשים דגש עלי ולא על הקהילה. זה מאוד מלחיץ. אני לא שמח מזה כי אני רוצה לצאת משם. כמו רוס מ'חברים' – לא משנה באיזה סרט דיוויד שווימר יופיע, הוא תמיד יהיה רוס. עכשיו אני נרגע וחושב איך אני יכול לקדם את החיים שלי. יצאתי לחפש צדק והבנתי שאין צדק. סגירת מעגל זה תהליך מאוד ארוך – בזה עוסק הספר שלי, 'השקרים של גן עדן'.

הטראומה החלה לבצבץ בצבא. "הייתי מתקלח בתחתונים כי דוד שלי תמיד היה באזור של המקלחת או בתוך האמבטיה איתי. הייתי נכנס לוויכוחים אלימים ובזבזתי הרבה זמן בכלא הצבאי. הגעתי למצב שרציתי להתאבד. לקחתי את האם 16, דרכתי אותו והכנסתי לפה. בערבי שישי דוד שלי היה לוקח את האוטו ומסיע אותי לפארק ירוחם. בגלל זה אני שונא את הטבע".

הקהילה חסרה לך?
"לא. רוב החברים שלי גרים בתל אביב או בראשון לציון. אני לא יכול לבוא לחתונות ולמסיבות של הקהילה. כל מי שעזב את הקהילה נחשב למנודה".

התיקון

תל מספרת שהמפגשים עם הקהל אחרי הקרנות הסרט מאוד עוצמתיים. "אוהבים את פניקס ועוצמת החמלה מטורפת. אנשים מקבלים את פניקס החייכן והצבעוני והוא שר שיר מהסרט". להקרנה בפסטיבל דוק לייפציג בגרמניה פניקס לא יכול היה להגיע, משום שהוא שקוע בחובות וההוצאה לפועל מונעת את יציאתו מהארץ. בשיחה עיניו מתמלאות דמעות שוב ושוב. "מה שאת רואה זה דמעות של אושר", הוא אומר. "לא דמעות של כאב, כי אני מחובר ליכולות שלי. אני מרגיש כמו דוברמן שקשור ברצועה. יש לי ים חובות. אני במצב של הישרדות וזה לא נעים. עם כל המחמאות שאני מקבל מהצופים, אני מרגיש כמו לוזר. פתחתי הדסטארט בתקווה לכסות את החובות כדי שאוכל לנסוע להקרנות הבאות של הסרט בחו"ל".

פניקס (צילום: דין אהרוני רולנד)

פניקס מתרגש במיוחד לקראת ההקרנה המתוכננת בעפולה, משום ששם מתגוררת בתו עם אמה. בסרט מוקלט ניסיון שלו לבקר את הבת שרק נולדה, ובו האם דורשת שיעזוב ומאיימת שתפנה למשטרה. היא אכן מימשה את איומה וההקלטה הזאת הפכה לראיה במשפט. פניקס יצא זכאי, ועכשיו הוא רואה את בתו פעם בשבוע.

לשאלתי אם לסרט הייתה השפעה כלשהי על המודעות לפדופיליה, שניהם עונים בחיוב. "יש הרבה פדופילים בקהילה", אומרת תל. "ברווחה יודעים, במשטרה יודעים. הרבה מהנפגעים התלוננו ולא עושים עם זה כלום. בעקבות הסרט נפתחה קבוצת פייסבוק ועלו בה כ-40 עדויות מצולמות. אמו של פניקס מנהלת רישומים והתחילו להגיע אליה אנשים שאותם תלווה למשטרה. זה התיקון שלה".

← "פניקס", הקרנות קרובות: סינמטק חולון, שני (10.12) 20:00 – כולל שיחה עם פניקס ובימאית הסרט, ושני (24.12) 18:00; סינמטק תל אביב, חמישי (13.12) 19:30; סינמטק ירושלים, חמישי (13.12) 19:00 כולל שיחה עם פניקס ובימאית הסרט