סיכון מחושב: מדינה שלמה הדחיקה את הרוע עד שהוא דפק לנו בדלת

העונה הרביעית של "אויבים", סדרת הדוקו החשובה של כאן 11 שמסתכלת לאויבים שלנו בעיניים, נפתחה עם פרופיל של יחיא סינוואר, המפלץ שהנחית על ישראל את המכה הרצחנית בתולדותיה. זה היה דיוקן של רוע טהור, אבל גם כתב אישום חריף נגד כל מי שהעדיף להכיל, לגמד ולהדחיק את הרוע (או להעביר לו מזוודות דולרים)
אחת הסדרות המוצלחות של תאגיד השידור הישראלי, "אויבים", חזרה אתמול (שני) לעונה רביעית. וגם אם העונה השלישית נוצרה אחרי טרגדיית ה-7.10 (הפרק הראשון שודר ב-12 לדצמבר, חודשיים וקצת אחרי הטבח), קשה היה לקרוא לה עונת "פוסט מלחמה". וזאת מהסיבה הפשוטה שכשהסדרה הזאת עולה לאוויר, הטראומה עדיין לא התעכלה לגמרי. אני זוכר היטב את הימים האלה, ימים שבהם לכאורה כבר היינו בתוך המלחמה, אבל עדיין לא הבנו לעומק מה קרה באותה שבת שחורה.
>> מערכות החדשות חייבות לעצור את ריאליטי החטופים. ובדחיפות // ביקורת
>> למה קומדיה של נטפליקס מצדיקה את השבעה באוקטובר? זה מורכב // ביקורת
ונדמה לי שהעיתוי לשידור העונה הרביעית לא היה מתאים יותר. כי עכשיו, גם במציאות, אנחנו בהחלט בשלב הפקת הלקחים. בזהירות, אמנם, כי שני הגבולות שלנו עדיין במצב מאוד שביר (הן הצפוני והן הדרומי), ואנחנו בכל זאת מונהגים ע"י אוסף של אנשים לא מאוד יציבים בנפשם – אבל העובדות הן שהפסקת האש נמשכת כבר כמה שבועות, החטופים לאט לאט מתחילים לחזור, וגם התושבים מתחילים לחזור לבתים שלהם. החברה הישראלית מתחילה להפנים את גודל האסון שעבר עליה – ועוברת לשלב ההכרה במציאות.
"אויבים", שיוצריה הם ירון ניסקי (אחד האנשים שהביאו לכם את "מ.ק. 22" ומכותבי "היהודים באים") ודני ליבר, היא בדיוק סדרה שזו תפקידה – לשקף לנו, האזרחים הרגילים פרופיל אנושי ככל האפשר של הגרועים שבאויבינו – האנשים שהתרגלנו לראות רק דרך הקת של הרובה, או דרך הפילטרים של התקשורת – במטרה לנסות ולהראות אותם כמו שהם. להבין מי נמצא בצד השני – מול מי אנחנו מתמודדים.
וכנראה שאין אקטואלי מהאיש שפתח את העונה הרביעית – יחיא סינוואר, אולי הסמל המובהק ביותר של הרוע החמאסי. לטבח המזעזע של ה-7.10 היו אבות רבים, אבל הוא כנראה האבא של כולם בהקשר הזה. לכל מלחמה שעברנו בהיסטוריה הישראלית היתה דמות אנוש (או תת אנוש, במקרה הזה) שהיתה מקור לשנאה יוקדת. במלחמת ששת הימים זה היה נאצר, במלחמת המפרץ סדאם "המטומטם" חוסיין, באינתיפאדה יאסר ערפאת, ובחמאס – האיש הזה הוא "הקצב מחאן יונס".
בניגוד לעונות קודמות, שבהן הפרופיל שניסו לצייר כלל רצון להציג איזשהו מרכיב אנושי-פסיכולוגי (מי לא מכיר את הסצנות בתחילת הפרקים, שבהם מישהו מסביר ש"הכל בגלל אמא שלו שלא חיבקה אותו מספיק"), בפרק הזה לפחות אין שום אשליה כזו. כמובן שמנסים לתאר את הרקע של סינוואר, אבל זה קורה בקיצור נמרץ (אולי גם כי אין שם מצוקה יוצאת דופן או איזה טראומת אב גדולה). מה שכן יש זו המחשה של הרוע שביקשנו להדחיק. שהכלנו, שגימדנו, שידענו היטב להדחיק – עד שהוא, מילולית לחלקנו, דפק חזק בדלת.
יש משהו בנפש האנושית שמתקשה להתמודד עם רוע. הנשמה שלנו, בטח אנשים שלא גדלו עם אידיאולוגיה ימנית סדורה מבית, מתקשה להכיל אנשים שהמטרה שלהם היא מאה אחוז רעה. ולכן אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו אחרת – שרוע הוא דבר יחסי, שאסור להכליל, שבכל בן אנוש יש טוב ורע, ושבסופו של דבר כל בני האדם על פני כדור הארץ נולדו שווים, ימותו שווים ובסוף רוצים את אותו הדבר – חיים שקטים, בביטחון ובכבוד.
אבל כשמביטים בעיניים של יחיא סינוואר, ושומעים את הטקסטים שלו שמובאים בסדרה בקור רוח מקפיא, כולל המשפט שלא עוזב אותי, שאמר לרונן ארד באותה פגישה: "יום אחד, נשחט את כולכם" – עם חיוך גדול – כל הקלישאות הישנות ששמנו במו ידינו על האויב, מתוך שכנוע עצמי, נעלמות כלא היו. זהו היתרון בסדרה – היא מתארת בכישרון את האמת, ולא מנסה לייפות אותה או להוסיף עליה את הדיסקליימרים של השיח הישראלי.
ובדרך, כל הטריגרים קופצים: ההצהרה הברורה שלו על השימוש בחטופים כנגד החברה הישראלית ("הבטן הרכה שלה"), הדרך שבה השתיק את כוחותיו בכוונה כדי לשטות בישראלים (ולהפיל את האשמה על הג'יהאד האיסלמי), ועל התחושה הכואבת מכל – כן, סינוואר לא הצליח "לכבוש את ישראל" כפי שחלם. למעשה, הוא בעצמו נהרג בדרך. אבל הוא הצליח, בשטניות ובחוכמה כאחד, לכופף את ישראל באופן שבו אף אחד מה"אויבים" שמופיעים בסדרה לא הצליח. הוא אביו של היום השחור בתולדותינו.
הפורמט של "אויבים" נשאר אותו פורמט – ראשים מדברים שמתארים את הדרך שבה ראו וחוו את האישיות, בין אם ממעקב מודיעיני ובין אם מפגישות אישיות. סיפור המסגרת שמקיף את הפרק הוא זה של רונן ארד – קצין מודיעין בשב"ס, שמתחיל את הפרק בתור מי שנפגש עם סינוואר עצמו כשישב בכלא הישראלי; ומסיים כאשר הבן שלו, נבו, נרצח על ידי הנוח'בה. היציאה מהפורמט השגרתי והבטחוניסטי היתה מבורכת – ונדמה לי שהיא תיארה את האופי המכוער והכואב של סינוואר, הרבה יותר מכל עדות מודיעינית.
בעיה מרכזית אחת שיש לי עם הסדרה – היא ההסתמכות על גורמי הביטחון. כן, בסופו של דבר הסדרה מגיעה מעיניים מודיעיניות, ואי אפשר לעשות את זה בלי אנשי מודיעין – ובכל זאת, נדמה לי שבתקופה הזאת קצת עייפנו מאנשי הביטחון המסוקסים ואפורי השיער, שמסבירים לנו את המציאות באותו טון בטוח בעצמו – שבו הסבירו מציאות הפוכה, עד לא מזמן. נדמה לי שבתקופה הזו, שעתם של המזרחנים – אלה שבאמת הכירו לעומק את התרבות האיסלאמית – היא קצת יותר חשובה, מאשר את האנשים עם הדרגות על הכתפיים (או אלה שהיו להם דרגות בעבר).
אז למי הסדרה הזאת מכוונת? נדמה לי שמעבר למס השפתיים הרגיל על הדרג המדיני שאשם והפקיר, והמודיעין שלא היה במקום – "אויבים" שולחת את חיצי הביקורת גם כלפינו, כלפי כלל החברה הישראלית, זו שמצד אחד העדיפה להדחיק את הבעיה החמאסית שחיכתה לנו על הגבול, ומצד שני המעיטה ביכולותיו.

וכן, זה היה נתניהו שהנהיג את המדינה רוב הזמן הזה – האחריות בהחלט רובצת עליו (ועל ממשלת ה"ימין מלא מלא", שהביאה מלא מלא דם). אבל רוב מוחץ בחברה הישראלית תמך בנתניהו כשהלך שוב ושוב להפסקות אש, גם מתנגדיו הגדולים ביותר (כולל כותב שורות אלה) העריכו את המתינות שהפגין, אף אחד לא באמת הפגין נגד הממשלה כשהיא לא טיפלה בארגון טרור רצחני שבנה צבא אלים על הגבולות שלנו. גם לא כשהעברנו את "המזוודות הקטאריות המפורסמות". במקרה הטוב הרמנו גבה, במקרה הרע הסברנו למה זה טוב. ואת מי שכן התריע, כמו ח"כ נעמה לזימי, שמנו בפינה – הגחכנו אותו, הפכנו אותו להזוי, התעלמנו מכל מה שביקש להגיד.
ומי שנתקל ברוע הזה – בין אם דרך הבימוי המופתי של "אויבים", ובין מי שהסתכל עמוק בעיניים למה שקרה כאן לפני שנה וחצי – יהיה חייב להשתנות, במידה מסוימת. זה לא טקסט של "מתפכח", כי מעולם לא הייתי שיכור. זו כן אמונה בסיסית שהפרק על סינוואר חידד אמת שהחבאנו מעצמנו – אמת שהאויב לא הסתיר: שבחלקים רבים מדי מהצד השני אין שאיפה לטריטוריה, או לעצמאות – אלא להשמדה טוטאלית של מדינת ישראל. זה האסימון שנפל אצל חלקים גדולים בעם – מי שאומרים זאת בקול, ומי שלא מעזים אפילו לדבר על זה.
"אויבים" לא מביאה מסקנה אל השולחן. היא לא אומרת לצופה מה לעשות, איך להתנהג, גם לא מציעה פתרונות. היא פשוט עומדת במנדט הבסיסי שלה: להציב בפניה את האויב, כמות שהוא. בלי פילטרים, בלי מסכות ובלי צידוקים מוגזמים. את המסקנות מהאירוע הזה, באין ועדת חקירה, כנראה שנצטרך להסיק בעצמנו.