זו הקומדיה הרומנטית הטובה מזה שנים. וזה מלחיץ את הסטרייטים

אחת הקלישאות המשומשות ביותר בקומדיות רומנטיות היא מונטאז' של זוג הנאהבים עושים דברים יחד – מטיילים, קונים בשוק אוכל, נפגשים עם חברים, ובעיקר מחייכים הרבה ונראים מאושרים. לעיתים קרובות מדי אלה סיקוונסים עצלניים, מאוסים אפילו, שמסמנים לצופים התאהבות מבלי להתמודד עם האתגר של להראות איך באמת זה קרה. גם ב"אין גברים כאלה" יש מונטאז' רומנטי טיפוסי, אלא שאנחנו מקבלים אותו אחרי שהסרט תיאר לפרטי פרטים את ההתאהבות של בובי ואהרון. וכשהם מגיעים לשלב המונטאז' הרומנטי בפרובינסטאון – עיירת חוף במסצ'וסטס שמושכת המוני תיירים הומואים בעונת הקיץ – אנחנו כבר מאוהבים בהם ובאהבה שלהם. ולכן המונטאז' הקלישאתי עובד.

אבל למה בכלל צריך את הקלישאה הזו? אולי כי "אין גברים כאלה" משחק באופן מודע עם התבנית של קומדיות רומנטיות סטרייטיות, תוך כדי שהוא מנפץ חלק מהכללים ומאשש אחרים. זה בולט, למשל, בסצנה שבה בובי (בילי אייכנר) צופה בחצי עין ב"יש לך הודעה" המשודר בטלוויזיה, ובזמן שמג ראיין וטום הנקס מתכתבים באימיילים תחת שמות בדויים בחיפוש אחר אהבה, בובי מתכתב עם גבר אנונימי בגריינדר בחיפוש אחר סקס. הניגוד בין שתי הסצנות המקבילות מעצים את הרובד האירוני שנוצר כבר בתחילת הסרט, כשבובי מספר למאזיני הפודקאסט שלו כיצד דחה את ההצעה לכתוב קומדיה רומנטית להטב"קית, כי האולפן שפנה אליו ציפה למשהו נחמד שיראה שהומואים מתאהבים בדיוק כמו סטרייטים.

בסופו של דבר "אין גברים כאלה" מראה שכן, בבסיס, כולם רוצים להיות נאהבים על ידי אנשים שיאהבו אותם בדיוק כמו שהם (כמו ששר בילי ג'ואל), אבל הדרך לשם כוללת לא מעט סיבוכים נוספים (אף לא אחד מהם קשור בהומופוביה, שנותרת למרבה השמחה, מחוץ לסרט), והרבה יותר סקס עם הרבה יותר פרטנרים מהמקובל בקומדיות רומנטיות מיינסטרימיות (אם כי כולם נשארים בתחתונים).

כולם רוצים להיות נאהבים. "אין גברים כאלה". צילום: יח"צ

"אין גברים כאלה" מקודם כקומדיה הרומנטית ההומואית הראשונה שהופקה על ידי אולפן הוליוודי גדול. זה גם מה שאמרו לפני ארבע שנים על "באהבה, סיימון", שהתמקד בבני עשרה. ההבדל הוא ש"אין גברים כאלה" הוא סרט הרבה יותר כן, פתוח ולא מסתתר, והוא גם מצחיק מאוד ועושה פרפרים בלב. במילים אחרות, זאת הקומדיה הרומנטית הטובה ביותר שראיתי מזה שנים, ואני אומרת את זה כחובבת קומדיות רומנטיות שמתאכזבת שוב ושוב מהז'אנר החבוט הזה. יש להוסיף שבגלל השם המאוד לא מוצלח שניתן לסרט בארץ כמעט פספסתי אותו. אני כותבת כדי שזה לא יקרה גם לכם.

בילי אייכנר הוא איש מצחיק מאוד. הוא התפרסם בתכנית יוטיוב, ואז טלוויזיה, בה הטריד אנשים ברחוב עם שאלות על תרבות הפופ, ובעונות האחרונות של "מחלקת גנים ונוף" הוא גילם מעין גרסה עוד יותר מוקצנת של לזלי נופ. אייכנר לא נראה כמו כוכב קולנוע ואף אחד לא היה מלהק אותו לתפקיד ראשי בקומדיה רומנטית אלמלא כתב את התסריט בעצמו. כמו במקרה של לינה דנהם עם "בנות" ודן לוי עם "שיט'ס קריק" (סדרה אהובה שמוזכרת בסרט כמה פעמים), זה מוסיף לדמותו, ולסרט, מידה של ריאליזם מבורך – הוא שחקן מצוין שיודע להביע גם פגיעות, והחיבור בינו לבין בן זוגו בסרט אינו מתבסס רק על מראה עיניים וקלישאות.

"אין גברים כאלה". צילום: יח"צ

הדמות שכתב לעצמו, יחד עם במאי הסרט ניקולס סטולר ("קח את זה כמו גבר") היא של בעל פודקאסט פופולארי (כלומר, גבר שמדבר הרבה, ומתלונן הרבה), שעומד בראש הצוות המייסד של מוזאון לתולדות הקהילה הלהטב"קית. הסצנות של ישיבות הצוות מאפשרות לשלב בסרט שלל דיונים מאוד מבדרים בנושאים כמו הנראות של הקהילה והמתחים בין פלגיה השונים, באופן שנראה לגמרי טבעי ואינהרנטי לעלילה. יש להוסיף, בדרך אגב, שהסרט אינו טורח להסביר מונחים של הקהילה למי שלא טרח להתעדכן.

בגיל 40 ומשהו בובי מסודר עם עצמו ועם חייו, וטוען שאינו מחפש זוגיות. כשהוא פוגש במועדון את אהרון החתיך (לוק מקפרליין מהסדרה "אחים ואחיות") הוא טועה לחשוב שהוא משעמם – אהרון חשש להיות קלישאה הומואית ולכן בחר לעצמו מקצוע שהוא לא אוהב (עורך דין המתמחה בצוואות). השניים שונים מאוד זה מזה, ומתייחסים אחרת לנראות שלהם בעולם (בפגישה עם ההורים אהרון מבקש מבובי להפגין איפוק), ולכן הרומן נועד להיתקל במכשולים. אבל יפה לראות איך ההבדלים האלה גם מתניעים אותו.

כששתי העלילות המקבילות – הקמת המוזאון וסיפור האהבה – מתקרבות אל שיאן, אנחנו מתחילים להבחין ביותר ויותר רכיבים שנשאלו מהקומדיות הרומנטיות של מג ראיין (זוכרים איך בילי קריסטל רץ לחפשה בליל השנה החדשה?), ונזכרים שאהרון פחד להיות קלישאה ובובי אמר לו משהו כמו "אתה מעדיף להיות לא קלישאה או מאושר?". כאמור, אחת האסטרטגיות המוצלחות של הסרט היא שאינו מתכחש לקלישאות של הז'אנר, אלא משתעשע איתן וזורה עליהן הומור חצוף (דוגמה הסצנה הרומנטית שנחשפת במפתיע כחלק מאורגיה). פה ושם יש גם נאומים שנשמעים כמו הקלישאה עצמה, אבל הם נסלחים. חוץ מזה יש הופעות אורח נהדרות של דברה מסינג בתפקיד עצמה (כמי שכיכבה ב"וויל וגרייס", הסדרה הקומית שהכניסה דמות של הומו למיינסטרים) והארווי פיירסטין כאייקון הצרוד של התרבות הלהטב"קית.

הסרט הוא הפקה של ג'אד אפטאו, מי שכתב, ביים והפיק כמה מהקומדיות הרומנטיות היותר אהובות של המאה הנוכחית. בית ההפקה של אפטאו מעודד אנשים מצחיקים כמו סטיב קארל ("בתול בן 40"), איימי שומר ("אסון מהלך") ועכשיו אייכנר לכתוב לעצמם סרטים בשפה הקומית הייחודית להם, והתוצאות לרוב משמחות את הלב. באחד המונולוגים שלו בובי מדבר על כך שבמשך שנים אנשים אמרו לו שהציבור אינו מוכן לאנשים כמותו, עד שהדברים השתנו. במקום אחר בסרט, זה מנוסח כ"לנו היה איידס, ולכם היה 'גלי'". לפי הכנסות סוף השבוע הראשון באמריקה הציבור הרחב עדיין לא לגמרי מוכן. הם לא יודעים מה הם מפסידים.
4.5 כוכבים
Bros בימוי: ניקולס סטולר. עם בילי אייכנר, לוק מקפרליין, דברה מסינג. ארה"ב 2022, 115 דק'