בפרצוף שלנו: בית הדין בהאג הכריח את "ארץ נהדרת" לבחור
מתחילת עונת המלחמה דוגלת "ארץ נהדרת" בניסיון להפריד בין האהבה למדינה ולציבור ובין התיעוב והביקורת לממשלה. המשפט בהאג והפאנל הסאטירי סביבו הוכיחו שיש גבול עד כמה אפשר להיאחז ב"גם וגם" הזה. והחיקוי של איתמר בן גביר מתחיל להיות ממש מסוכן // הריקאפ שחיכיתם לו בהפסקת אש
אחרי שבועיים של הפסקה, "ארץ נהדרת" חזרה למסך אמש עם פרק בפוקוס ברור. במילה אחת: האג. הדיונים בבית הדין הבינלאומי, שנערכו השבוע, תפסו את מירב תשומת הלב במדינה וגם בתוכנית, שהפאנל המרכזי שלה (חלק הארי של הפרק, 24 דקות מתוך 54 ברוטו) הוקדש לנושא.
עוד לפני שנגיע לשם, הופיע מערכון פתיחה הופך קרביים – מערכון "הקברט המדיני הבטחוני", שמרפרר לסיפור הפופקורן של מירי רגב. שוב "ארץ" משתמשת בכלים בידוריים כדי להביע מסר כואב שמהדהד לאורך הפרק כולו ומתאר את חידלון המנהיגות – את הממשלה שמורכבת מאנשים לא מוכשרים, לא אחראיים, כאלה שלא מסוגלים לשאת על עצמם מלחמה כל כך גורלית. התחושה ש"לא רואים את הסוף" היא אופיינית למדי ובעיקר מבטאת תחושה עמוקה בציבור וגם אצל הצופים בבית.
אבל כאמור, מרבית הפרק שמה את האג על ראש שמחתנו. הפאנל המחיש סוג של התנגשות ערכית שמתקיימת בתוך קו המערכתי של "ארץ נהדרת" מתחילת עונת המלחמה. מהפרק הראשון, אי שם בסוף אוקטובר (זה מרגיש כמו שנה), אפשר היה לראות סוג של הפרדה. ועל משקל האמירה המפורסמת של יהונתן גפן ז"ל, ב"ארץ נהדרת" אהבו את המדינה ושנאו את הממשלה. באותה תכנית ממש אפשר היה לראות מערכונים פטריוטיים ופרו ישראליים מצד אחד (מערכוני ההסברה, אשר שנוסע לפגוש את המפונים או משפחות החטופים, ועד החתונה של חייל באולפן), ומצד שני ביקורת נוקבת כלפי נבחרינו ונציגינו – שהופיעו בחדלונם, בחוסר אחריותם, ובעיקר בילדותיות שלהם (ע"ע נתניהו וגולדה, או פאנל ההדלפות מהפרק הקודם).
במובן הזה, האג טפחה על פניו של ה"גם וגם" הזה; אולי על ה"גם וגם" שכולנו ניסינו להיאחז בו. עד כמה אפשר להגן על המדינה ולתקוף את הממשלה? לצד הביקורת הצבועה בחו"ל, כתב האישום בהאג ניסה לסמן לישראלים שבסופו של דבר, הממשלה והמדינה הם חלק מאותו גוף. כשמישהו ממונה להיות שר בממשלה, יש עליו אחריות לייצג את המדינה כולה ולא רק את הבייס הפוליטי שלו. באיזשהו שלב, ממשלה מטומטמת וחסרת אחריות גורמת נזק שמשפיע גם על הפרצוף של המדינה.
"ארץ" צלחה יפה את ההתנגשות הזאת במסגרת הפאנל: היא מציגה את ג'ואן, השופטת הדרום אפריקנית, במערומיה כצבועה, אבל בעיקר מדגישה את ההתלהמות הפסיכית, את אוסף הקריקטורות שנמצאות היום בקבינט בשעה כה גורלית. הצילום הקבוצתי הזה של הממשלה שבו היא צועקת "לשטח!" – הוא סמלי למדי. גם אם ננקה את הביקורת הזאת מעלינו, העובדה שנותרנו בשעה קשה כשמי שמנהלים לנו את העניינים הם נתניהו, בן גביר, רגב, ואטורי וגוטליב – היא כתם שקשה להסיר. ממשלת ישראל לא מבצעת רצח עם בעזה אבל היא כן רוצחת את שאריות האינטיליגנציה (והשפיות) שלנו יום יום.
בתוך הפאנל היו כמה רגעים קומיים מעולים – החיקוי של ניסים ואטורי היה הברקה אמיתית (אבל כנראה שחד פעמית), אהרון ברק של ליאור אשכנזי הוא מופת של חיקוי, גם נס וסטילה היו משעשעים מאוד, כשמעל הכל עמדה הדמות של איתמר בן גביר, שמעלה דילמה עתיקה בתולדות "ארץ": מה עושים עם פוליטיקאי בלתי ראוי, שמחוקה על ידי אדם אהוב? המקרה של אביגדור ליברמן (פעם כשעוד ממש תיעבנו ופחדנו ממנו), שגולם על ידי אסי כהן, או עוזי כהן "סדר לי ת'בחור" שבוצע על ידי אלי פיניש, הן דוגמאות טובות לכך.
הפעם זה בן גביר, כהניסט עם טקסטים מעוררי חלחלה, ומי שמבצע אותם הוא שחר חסון – אחד הקומיקאים האהובים במדינה, שדמותו ללא ספק לייקאבילית בקרב הקהל הרחב. אולי זה הדיסוננס בכלל לגבי האנשים האלה שאנחנו מחקים; מצד אחד הם גורמים לך להקיא, ומצד שני הם יכולים להיות חביבים ובעלי חוש הומור. בכל מקרה, זה המדרון החלקלק שיכול להסתיים בכך שהדמות תיעלם פתאום מהפריים. ככה, הרי, זה נגמר עם עוזי כהן. זה יכול גם להיגמר בראשות הממשלה.
מיד אחר כך הגיע השיא האמנותי של הפרק, מערכון "נשות הצו 8"; עוד רגע שבו "ארץ" עושה את הדבר היפה שתוכנית כזאת יכולה לעשות: להביא קול שלא כל כך מושמע בלהט המלחמות והאולפנים. הקול של הנשים שנשארות מאחור. בעזרת שימוש מדויק ב"גבעת התחמושת" – הגיע לפריים טיים הישראלי המונולוג הבא:
"להם היתה שיטה / קודם לקחת את בעלך למילואים, ולהגיד לך 'כל הכבוד, את לביאה' / אחר כך לעשות פרצוף כשאיחרת לעבודה / ואז להתקשר מהבית ספר להגיד: למה הילד הגיע היום בלי סנדוויץ'? איזה מין אמא את? / ובין לבין את פוגשת את השכנה שאומרת: מה, גם הקוסמטיקאית שלך במילואים? / ואפילו לקטר על זה אסור, כי הם מסכנים את החיים באמת / זה לא שהם סתם 'נתקעו במשרד עוד שעה' כדי לפספס מקלחות / אני לא רוצה צל"ש / אני אפילו לא רוצה לשיר את השיר הזה / אני רק רוצה לשים את הראש לשעתיים שלוש".
ככה, באמצעות כתיבה גאונית, מביאים אל המסך את מה שעובר על הציבור, את המציאות הישראלית של העורף, זו שלא מצטלמת יפה ולא עושים עליה כתבות ב"עובדה" (כבודן במקומן מונח), אבל מציאות אמיתית להחריד שבה המלחמה נמשכת עד אינסוף, והחברה שולחת חיבוקים באינסטגרם במקום לנסות ולעזור באמת. וקצת כמו מערכון ה"כמה טוב שבאתי הביתה", גם הפעם נדמה שהמערכון הזה ייזכר הרבה יותר מהפאנל הפוליטי עם הראשים המדברים.
בסוף הפרק, הגיע המערכון הנרטיבי של "כיתת הכוננות", ומותר להודות שהיה הרבה פחות טוב מקודמיו. יש לו נסיבות מקלות, כי הוא צמח תוך כדי תנועה, אבל בסך הכל מדובר במשהו שלא באמת מצליח להצחיק או לגעת באיזו נקודה. יש איזו תחושה שהם כבר בנקודת האל חזור, ולכן כנראה שזה יימשך עד הסוף – אבל לא מדובר במשהו שייזכר בתולדות מערכוני החוץ הגדולים. למען האמת, בקושי זכרתי שהוא היה כשכתבתי את הטקסט הזה שעות ספורות אחרי שצפיתי בו. אבל בסך הכל, זה היה פרק טוב נוסף של "ארץ נהדרת". בתקופה שבה כולנו נמצאים באיזה מיקס לא ברור של שגרה ומלחמה, טנקים שזזים קדימה אבל כלום לא מתקדם, ובעיקר תחושה שהחיים הישנים רחוקים מלחזור – לפחות הצלחנו לצחוק קצת בדרך.