ערב ערבי: ארץ נהדרת שלפה את הנשק במקום הכי מסוכן בישראל

"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

דווקא בפרק לא מאוד מוצלח של "ארץ נהדרת", הצליחה תוכנית המערכונים הפופולרית להשחיז את השפיץ של הסאטירה ולגעת באחת הסוגיות הנפיצות ביותר של המלחמה הזאת: הפחד המובן - והגזענות והשנאה הבלתי נסבלים - מפני הערבים אזרחי ישראל. ודווקא שם מצאנו רגע מבורך של שפיות

6 בדצמבר 2023

אחרי הפסקה של שבוע אחד, ככל הנראה בהשפעת החזרת החטופים שהשתלטה על הפריים טיים, "ארץ נלחמת" חזרה אמש (שלישי) במתכונתה הנוכחית, כשהמגמה הברורה נמשכת: אחרי הפרק הראשון שהיה כולו תחת ההלם הברור מה-7.10, לאט לאט (ובתהליך הדרגתי שהתגבר מפרק לפרק) ב"ארץ" בוחרים לשלוף את החיצים המושחזים של הסאטירה.

כך היה גם בפרק אתמול שהלך מן הקל אל הכבד. זה התחיל במערכון ה"לא להפיץ" שבו השתתפו עלמה זק ורועי בר נתן (ושוב הצליח לנפק תובנה נהדרת על מצב הצבירה הישראלי הבסיסי), אחר כך באו נתניהו ובן גביר (בגילומו של שחר חסון), שחזר למסך לראשונה מאז ה-7.10; אריה דרעי (גאד בלס יניב ביטון) וגולדקנופף בטייק על החרדים סביב התקציב – כולל נוכחות מוזיקלית ענפה, עם רפרנס ל"חיימקה שלי" של רבקה מיכאלי ונתניהו, שעל רקע המשפט "אלה החיים" קיבל נאמבר מוזיקלי של שיר הפתיחה מסדרת הילדים המיתולוגית "החיים" – רפרנס תרבותי שלא יאמר כלום לאנשים מתחת לגיל 30.

אלוהים אדירים איזה איפור מושלם. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
אלוהים אדירים איזה איפור מושלם. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

ואם כבר "רפרנס תרבותי שלא יאמר כלום לאנשים מתחת לגיל 30", גם ארז טל ואברי גלעד הגיחו למסך. איך נאמר? החיקוי של ארז מדויק יותר (עבודה נהדרת של אורי לייזרוביץ'), בעוד אברי כבר זכה לחיקוי מוצלח יותר בגלגול הקודם שלו ב"ארץ" (ע"ע אסי כהן וה"מגעיל ומעולה"). גם לשיר את שיר הפתיחה של "העולם הערב" – אותי זה הקסים (כולל הרפרנס הקצר לילד רובי), אבל כנראה הרבה פחות רלוונטי לרוב המכריע של הקהל.

חיקויים שבעיניי היו הרבה יותר מוצלחים היו עוד שניים שמרבים לשבת בפאנלים – אהוד יערי (יובל סמו) ודנה וייס (עלמה זק), אולי הקטע המצחיק הטהור של התכנית. האטרף של סמו, משולב עם החיקוי הבאמת מצוין של יערי שעשה קאמבק ראוי, עובד ממש בהצלחה, בעיקר כשהפאנלים מתאפיינים בחוסר יציבות בין קטעים מוצלחים שעובדים טוב לבין קטעים שהרגישו מאוד מאולצים (מי אמר ליאור נרקיס ואשתו?).

מצחיק כמו שמצחיק צריך להיות. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
מצחיק כמו שמצחיק צריך להיות. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

עוד חלק שאכזב מעט היה "מערכון ההסברה" החדש, והפעם סביב ההתעלמות של ארגוני הנשים באו"ם ממעשי האונס שביצע חמאס ב-7.10. למען הסר ספק – הביקורת מוצדקת והפואנטה הסאטירית של המערכון הייתה נהירה, ולטעמי האישי גם נכונה. אבל קצת כמו במערכון "הקולג'ים", גם כאן יש תחושה שהרצון להעביר מסר גבר על הצורך הפשוט להצחיק. "ארץ" תמיד ידעה לאזן בין שני הדברים האלה – לבטא מסר פוליטי עמוק ולעשות את זה בצורה קומוניקטיבית תצליח להעלות חיוך. הפעם, בלשון המעטה, זה פחות עבד (בניגוד, למשל, למערכוני הבי.בי.סי שהיו שילוב מעולה).

אבל כל הפרק הזה היה שווה דווקא בשביל מערכון הסיום. בכל עונה של "ארץ" יש תמיד את המערכון הנראטיבי הסדרתי – כזה שלא קשור לתכנית הרגילה ולנושאים שעל סדר היום (תקציב, מלחמה או בחירות), אלא רץ מדי פרק. המערכון של העונה הנוכחית הוא זה של "כיתת הכוננות" – ואני מודה שלי היה קשה לאכול אותו בפעם הראשונה שראיתי, למרות אודי כגן המאוד מוצלח בתפקיד האגדי של ניסן. בפרק השני של המיני-סדרה משהו עבד הרבה יותר טוב. זה קרה כי "כיתת הכוננות" הצליחה לעשות משהו שארץ ידעה לעשות גם בעבר – להחדיר ביקורת לא פשוטה תחת עטיפה מתקתקה וקלילה.

הפעם פחות מוצלח. "ארץ נהדרת" נגד העולם (צילום מסך: קשת 12)
הפעם פחות מוצלח. "ארץ נהדרת" נגד העולם (צילום מסך: קשת 12)

הפעם זה היה על היחס של היהודים כלפי ערביי ישראל – החשדנות המוגזמת, שכמו בכל שנאת זרים היא אולי לא לגמרי נטולת בסיס אבל מהר מאוד הופכת לקריקטורה. במערכון, זה קרה דרך הסיפור של ג'ימי, אותו מוכר ירקות ערבי שניסן משוכנע שהוא בעצם חמאסניק בתחפושת. היופי במערכון הזה הוא שלא מדובר ב"מערכון הנהונים" קלאסי. הוא לא גורם לך להרגיש נוח רק כי הוא מתקיף מישהו אחר שהוא לא אתה. מהר מאוד אתה נכנס לנעליים של ניסן. הרי כולנו נעשינו מאוד חשדניים בתקופה הזאת, בטח כשהביטחון האישי נשבר באופן כה עמוק, על רקע הרגע הזה שבו רחובות הערים נכבשו על ידי טרוריסטים עם תת מקלע וטויוטה. כולנו חששנו לצאת מהבית בימים שאחרי, כולנו פחדנו שמתישהו מה שקרה להם – יקרה גם לנו.

תפקיד אגדי. אודי כגן ב"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
תפקיד אגדי. אודי כגן ב"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

וכמו כל פחד אמיתי, גם עליו אנחנו נוטים להוסיף שכבות של פחד מדומיין – רואים צל הרים כהרים, מביטים בחשש על כל אדם שעבר ברחוב. כשמוסיפים לזה את העובדה שהקלו מאוד על חלוקת הנשקים, אתם מקבלים סיטואציה מסוכנת למדי. "ארץ" התייחסה לחלוקת הנשק בקטע בכיכובו של בן גביר בתחילת התוכנית, אבל מערכון "כיתת הכוננות" היה סאטירה אפקטיבית יותר, שממחישה את האבסורד במצב. בסוף המערכון, ניסן מגיע לג'ימי כדי להתנצל. הוא הבין שטעה, שחשד לחינם, שהמרצפת השחורה היא לא באמת פתח למנהרה, ושעטאללה הוא בסך הכל שליח שרצה להביא לו תירס. אבל גם ה"הפי אנד" הזה נגמר בסוף בעימות חמוש. האש, שכביכול ירתה בניסן, בסך הכל "הרגה" אבטיח בדרך. "כל מלחמה אותו דבר", מסנן ג'ימי (אותו גילם בהצלחה רבה אמיר שורוש).

מותר לדבר על ערבים, מתברר. אמיר שורוש, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
מותר לדבר על ערבים, מתברר. אמיר שורוש, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

"כיתת הכוננות" עשתה מה שתכנית סאטירה טובה צריכה לעשות – לקחת את החומרים הקשים והכואבים של החיים שלנו ולהוציא מהם משהו מצחיק ומעורר מחשבה. הרגע הזה, שבו החרדות והפחדים הכל כך אמיתיים מהעולם שבחוץ הפכו – לרגע אחד קטן – למשהו שאפשר לצחוק איתו ועליו, בטח כשהחרדות מקיפות אותנו מכל פינה, היה רגע אחד מבורך של שפיות – בתקופה הכי לא שפויה שאפשר לדמיין.