הילה קובו הפכה את השטויות שח"כים אומרים לספר מצחיק ועצוב

היא ראתה מקרוב איך וואלה הופך לכלי תקשורת בשירות נתניהו ואיך ינון מגל יוצא למסע צלב נגד נשים. הילה קובו, המגישה המובילה של וואלה, מוציאה עכשיו ספר שמאגד את מיטב השטויות הבוקעות מפיהם של הפוליטיקאים הישראלים ומדברת על תיק 4000, על פרשת ינון מגל ועל עיתונות דעתנית בעידן הקרנפים

הילה קובו (צילום: איליה מלניקוב)
הילה קובו (צילום: איליה מלניקוב)
3 באפריל 2019

לא טוב היות האדם עיתונאי. ויותר מכך, עיתונאי ישראלי העוסק בזירה הפוליטית. מעבר לעובדה שמדובר באחורי הקלעים של מפעל נקניקיות – כשהסיכון הנפשי הוא טרן אוף מדמוקרטיה ייצוגית לנצח – ישנו גם העניין הפעוט הזה של תיק 2000, תיק 4000 ושאר נקודות מפגש כואבות של הון־שלטון־עיתון שהופכות את הפסיעה במשעולי האתיקה המקצועית לדילוג בשדה מוקשים צפוף במיוחד. כל דריכה במקום הלא נכון תהפוך את העיתונאי לנקניקייה בפני עצמו. בתוך המציאות הזאת, עיתונאים כמו הילה קובו הם נס גלוי.

קובו, תל אביבית ילידה שגרה בצפון העיר (עם בן זוגה פלוס שניים), היא המגישה המובילה של אולפן וואלה ניוז על שלל מהדורותיו והיא שרדה בראש מורם את הטלטלות הדרמטיות שעבר האתר הפופולרי בשנים האחרונות. רגע לפני הבחירות היא מוציאה לאור, עם הכתב הפוליטי של מעריב יניר קוזין, את הספר "לא יהיה כלום". בניגוד למה שהייתם עשויים לחשוב על שני עיתונאים רציניים כאלה, זהו אינו כתב אישום נוקב על שלטון נתניהו אלא ספר ציטוטים קליל וערוך בקפידה ובחן ממיטב השטויות הבוקעות מפיהם של נבחרי ארצנו.

קובו, שהתחילה את הקריירה כעיתונאית ספורט ושדרית קווים במקביל ללימודי המשפטים שלה, גדלה על ברכי סדרת "הוצא מהקשרו" הלהיטית שליקטה במשך שנים ציטוטים מבדחים מעולם הספורט. "זו הייתה סדרה שנונה שהשפיעה על השיח", היא נזכרת, "ובשנים האחרונות שמתי לב לכל מיני משפטים מהעולם הפוליטי שהזכירו לי במהותם את 'הוצא מהקשרו'. מצאתי את עצמי עושה צילומי מסך כל הזמן וחשבתי שזה חייב להיות מאוגד בפרינט, בצורה ערוכה ומסודרת. זה לא משהו שעושים לבד. את חייבת עין נוספת של מישהו שמבין וזוכר. פניתי ליניר, שלא הכרתי קודם, והוא עט על הרעיון ומגיע לו בעניין הזה קרדיט, כי זה כרוך באומץ מבחינת כתב פוליטי להיות שותף לספר מהסוג הזה, הוא צריך לראות את האנשים האלה כל יום".

כששחקני כדורגל אומרים משהו טיפשי זה חמוד ולא קורה כלום. זה קצת אחרת עם פוליטיקאים. איך הרגשת כשנתקלת במסה הזאת של הציטוטים?

"זו הסיבה שלי באופן אישי היה צורך להוציא את הספר הזה. זה השפיע לי על מצב הרוח. צללתי לתוך יוטיובים ותמללתי ראיונות שלמים, ראיתי את הסתירות הפנימיות, את המסרים הריקים ובעיקר את זה שזה חוזר על עצמו שוב ושוב".

דוגמאות בבקשה.

"רק לפני כמה ימים מירי רגב אמרה שנתניהו הסביר לה מדוע הודרה מתמונת צמרת הליכוד. כמה ימים אחר כך היא הכחישה את זה. אתה פותח את הספר בפרק 'קבלו סתירה', ואתה כאילו יודע את זה, אבל אתה רואה לנגד עיניך שזו פשוט שיטה. הסתירה מגיעה לפעמים אפילו באותו ריאיון ובאותו משפט".

מירי רגב מככבת בספר.

"אני אומרת את זה בזהירות, כי אני עוד עשויה לראיין אותה, אבל החיבור שלה עם משרד התרבות זה משהו שקצת מקמט את הנפש. אומרים לי שאמירות גועליות תמיד היו, וזה נכון, אבל יש משהו במיקום הספציפי שלה כשרת תרבות שהוא חריג. אני מדברת על דברים בסיסיים שאתה מבקש מנבחר ציבור. שתהיה בו איזו ממלכתיות. שלא יהיה בור או בורה. מניפולציות ושקרים תמיד יהיו אצל כולם".

תוך כדי העבודה על הספר ראיתם גם תמונה גדולה יותר?

"אני חוזרת לזה שכשאתה מסתכל על הספר אתה רואה את השיטתיות. אתה שומע את נתניהו מדבר על 'גל השקרים' ואתה פותח שלל פרקים בספר ורואה את השקרים שלו. הוא עשר שנים בשלטון, בפוזיציה של הבטחת הבטחות ושקרים, אבל לשמוע אותו מאשים בזה מישהו אחר – האירוניה נגלית מול העיניים שלך".

זו בעיה של אמנזיה קולקטיבית: הציבור וגם התקשורת לא זוכרים כלום.

"בדיוק. בגלל זה לאנשים כמו נתניהו זה תמיד מצליח. קורה לי הרבה שאני מקשיבה לעיתונאים מוערכים שלוקחים ברצינות תשובות של פוליטיקאים ולא מעמתים אותם עם דברים שאמרו ועשו בעבר. כשאתה קורא הבטחות בחירות מהעבר אתה מבין שזה אבק ברוח, אבל התקשורת לא מסוגלת לגלות ציניות לגבי הכותרות. היא מוציאה פושים עם הכותרת ובזה נגמר העניין. וזה מתנגש בתוכי כעיתונאית במערכת שמוציאה כאלה פושים. ולכן הספר גם היה עבורי מפלט".

את לא חוששת שספר ציטוטים כזה מנציח את השיח הפוליטי הרדוד?

"לא. הביקורת הכי פופולרית שאני מקבלת היא שהספר מאוד מצחיק, אבל הוא גם עצוב".

עצוב כי הם לא משלמים מחיר אף פעם על הדברים שהם אומרים?

"בדיוק. זה קשה לי אישית כי אני באה מהמקום הזה. פוליטיקאי אומר אצלי באולפן משהו בשידור חי – לשלוף עכשיו מולו בדיוק מה הוא עשה ואיך אמר בפעם הקודמת – זה לא תמיד אפשרי. ואתה צודק, הם לא משלמים על זה מחיר. ואנחנו מדברים כאן על סדרתיות, על שיטה, אני לא מצליחה להבין איך הם לא נענשים".

הילה קובו (צילום: איליה מלניקוב)
הילה קובו (צילום: איליה מלניקוב)

פוליטיקאי אחד בכיר במיוחד עשוי להיענש בעתיד הקרוב, לא על שקרים ומניפולציות בראיונות לתקשורת אלא דווקא על מעשיו מאחורי הקלעים של התקשורת. התחקיר של גידי וייץ שהעלה לראשונה את סוגיית שליטתו של נתניהו בוואלה עוד בסוף שנת 2015, וחקירת תיק 4000 שהתבשלה בעקבותיו, הפילו את השמים על ראשם של העיתונאים באתר. עכשיו, כשראש הממשלה מואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים בפרשה (לפני שימוע), חשה קובו מספיק בנוח לדבר על המשבר לראשונה.

"כשהתקבלתי לוואלה אמרתי לבעלי 'אני אהיה פה עד שאלוביץ' יקרוס'", היא מספרת, "כי אתה מבין באינטואיציה שיש משהו לא הגיוני בפירמידות האלה ובמיליארדרים ששולטים בכל דבר. זה משהו לא תקין שחייב להסתיים מתישהו".

אז כשגידי וייץ מפרסם את התחקיר שלו בהארץ את לא נופלת מהכיסא.

"בתקופה שבה הייתי בוואלה היו שתי פרשות מרכזיות שיצאו לעיתונות, הפרשה של ינון מגל ופרשת תיק 4000. מאוד מוזר להיות בסיטואציה כזאת, כשאתר חדשות שאת עובדת בו נמצא במרכז החדשות. לגבי תיק 4000 זה קל. היו לי הרבה דברים לומר, הרבה פעמים כמעט לחצתי על סנד לפרסום פוסטים, עברתי טלטלות אישיות ובסוף לא אמרתי כלום. בגלל זה אני שמחה לדבר על זה עכשיו. לא כדי לטהר את עצמי: אני בקושי ראיתי דברים. אנחנו היינו באולפן שהיה סוג של אקס טריטוריה למערכת החדשות".

ואז הכל צף, איך את מתמודדת עם זה?

"אני יושבת כמגישה במשדר כתב החשדות של מנדלבליט, אנחנו עולים לאוויר לפני הפרסום הרשמי – ואז כתב החשדות מגיע לניידים שלנו. כתב המשטרה מתחיל לקרוא, בשידור חי, סעיפים מתוך כתב החשדות על מה שקרה בוואלה. ולידי יושבת גם הכתבת הפוליטית ואנחנו בשוק ממה שאנחנו קוראים. חלק או רוב הדברים לא ידענו וגילינו באותו רגע. גם אם ידענו – באופן אישי, או מהפרסום אצל גידי וייץ או ב'מקור' – זה שונה לקרוא את זה כתוב על ידי היועץ המשפטי לממשלה. ואנחנו צריכים לתווך את זה באותו רגע, בין הפליאה והתדהמה והזעזוע, תוך כדי שידור. היו רגעים שהתחלתי לצחוק מהמבוכה".

מצחיק.

"ובדיוק אז קורים כל מיני דברים שאת לא מאמינה. כמו שנתניהו עולה במסיבת עיתונאים ומדבר על איך וואלה אתר שמאל קיצוני או כמו יואב גלנט שעולה לשידור שעה אחרי שפורסם כתב החשדות ומתחיל לדווח מדף המסרים של הליכוד איך הפרסום של היועץ המשפטי הוא התערבות בבחירות. כשאני שואלת אותו מה הוא אומר מהותית על כתב החשדות, שקראנו ממנו הרגע באריכות בשידור בלייב, הוא עונה באדישות 'לא הספקתי לקרוא' וממשיך לתווך את דף המסרים נגד היועץ".

אז אתם, המגישים, לא הייתם בעסק?

"אני לא באה להוריד מהדבר המזעזע שקרה בוואלה, אבל ההנחתות היו על שדרה מאוד מסוימת של עובדים. ידענו שיש הנחתות מניר חפץ, אבל זה עבר דרך עורך ראשי או ראש אגף החדשות. חפץ־נתניהו־אלוביץ' לא התעניינו באולפן. יש בו מגיש או מגישה שאי אפשר לשים לו מילים בפה. במערכת התוכן אפשר לפרסם כתבות שאף כתב לא חתום עליהם".

ואף אחד לא חושד בדבר.

"תשמע, וואלה גם לא הפך לישראל היום. מה שכתב גידי וייץ ומה שנאמר בתחקיר 'המקור' ומה שכתב החשדות של מנדלבליט מכיל – זה הרבה בזכות מי שהחליטו לא לשתוק. התחקיר של 'המקור' נפתח בהקלטה של שרה ובמובן הזה זה היה רגע של שחרור, חשבנו שדבר כזה לא יוכל להתפרסם והנה הוא התפרסם. אנחנו מבחינתנו עשינו את העבודה שלנו".

(צילום: איליה מלניקוב)
(צילום: איליה מלניקוב)

ומה לגבי אמון הציבור בוואלה?

"זו שאלה שאני לא יודעת לענות עליה. ערכתי תוכנית של אורן נהרי בוואלה, אנשים מבוגרים שהייתי מדברת איתם לא ידעו מה זה וואלה. עכשיו הם יודעים. אולי זה מסוג הדברים שכמו שאמרנו על הפוליטיקאים שלנו, הם אבק ברוח. חשוב לי לומר שהעיתונאים מהארץ שביקרו אותנו גרמו לי לסערת נפשות, כי הביקורת שידרה בורות. אתם לא יכולים להכניס את כל עיתונאי וואלה לתוך אותה קלחת מבלי להבין איך הדברים מתנהלים. זה פשוט לא נכון לומר שכו־לם ידעו".

עוד כתבות מעניינות:
אבי גבאי לא מתרגש מהסקרים ומאמין שעוד יהיה ראש הממשלה
בואו לספר את סיפורי הילדות שלכם על תל אביב
העיתונאית שרון שפורר קיבלה את אות האיש ההולך

הייתה תקופה ארוכה שבה לעבוד בוואלה נראה כמו חלום. בכל כלי התקשורת קיצצו ואצלכם גייסו והקימו מערכת ואולפן חדשות.

"נכון, באמת הייתה תקופה, מ־2013 עד 2017 בערך, שהיינו אי של יציבות. כל כלי התקשורת צמצמו והתייעלו ורק אנחנו כל הזמן התרחבנו. זה היה כמעט לא הגיוני. עכשיו, אחרי הפרסומים השונים והעזיבה של אלוביץ' את הדירקטוריון, היה תהליך צמצום די דרמטי באתר. לנוכח הנסיבות קצת קשה להתעלם מכך שכנראה, כל עוד היו יחסי תן־קח עם השלטון היינו אי של יציבות. זה נורא. וזה סמל למצבה של התקשורת".

הכי נורא זה שאין לתקשורת יכולת להפיק לקחים מהסיפור הזה. הרי תמיד יהיו עורכים מפוחדים למקום עבודתם ומו"לים־טייקונים שינצלו את זה.

"זה כנראה נכון. אין לי מספיק פרספקטיבה כדי להגג על מצב התקשורת. היה גל פיטורים גדול בוואלה, שרדתי אותו, אבל בעיצומו הייתי משוכנעת שאני הולכת לעבוד במשרד עורכי דין. אתה כל הזמן חושב איך מזדקנים במקצוע הזה. זה מעסיק אותי הרבה, אני בטוחה שזו שאלה שגם אתה מתחבט בה. אין לי תשובה בשבילך. אבל המקצוע חשוב והעיתונות חשובה – תוך כדי העבודה על הספר הבנתי את הכוח של העיתונות הישנה והממוסדת – והיא תמשיך להתקיים".

הזכרת קודם את ינון מגל.

"תן לי להגיד לך כמה משפטים. באותה מסיבה מפורסמת שעליה רחלי רוטנר דיברה בפוסט הפייסבוק המרעיש שלה, היו לא מעט רחלי רוטנריות. אם דיברנו על שטחיות התקשורת, הדברים האלה הרי פורסמו והסיפור של רחלי היה מאוד מוכר ללא מעט נשים במערכת. הבעיה התחילה עם חקירת המשטרה".

מה זאת אומרת?

"לפני שנמשיך, מאוד אהבתי את לקיחת האחריות שלו. זה היה ינון כפי שהכרנו אותו: לא מתלהם, לא אלים, מתנסח בכנות. הוא לא הכחיש בניגוד לכל הסילבן שלומים. הוא פרש מתפקידו כיו"ר הסיעה, אמר שהוא מבין שהתנהג התנהגות לא ראויה לנבחר ציבור, הביע צער בפני מי שנפגע ופרש וביוזמתו מהכנסת".

זאת אכן התנהלות חריגה לפוליטיקאי.

"כן. אבל אף אחת לא חשבה שמגל עשה משהו פלילי. אחד העיוותים היה הפוש שוויינט הוציאו שאמר שינון הטריד את רחלי מינית. היא בפירוש לא השתמשה במילים האלה או חשבה שהוטרדה מינית במובן הפלילי של המילה. אבל אז נכנסת המשטרה וידיעות עושים מזה כפולות פותחות במסגרת המלחמה נגד וואלה, ואז התיק נסגר וכשהוא נסגר זה נותן לגיטימציה לינון ומאותו רגע זה ינון שאני לא מכירה: אלים, מתלהם – ועם כל ההבנה למצבו ולמחיר ששילם – פשוט אדם שיצא למסע צלב נגד נשים באשר הן ובעיקר באשר הן נפגעות תקיפה".

אז מה עושים עם זה עכשיו?

"השאלות שצריך לשאול אותו בעת הזאת – אם ראית אותו אצל חיים אתגר – 'תגיד, למה פרשת מהכנסת?', 'למה לא הצטרפת לימין החדש כשזה כל כך בוער בעצמותיך?', 'איך אתה מסביר את ההודאה וההתנצלות הכנה שלך?'; הייתה יציאה מפרופורציות והוא סבל, אבל זו דוגמה קלאסית למשחק עם הרף הפלילי שיכול להיות בעייתי בשיח המוסרי־הציבורי בין גברים מבוגרים לעובדות צעירות. המשפטיזציה הזאת בעייתית. יש הטרדות שבגללן לא צריך לשבת בכלא אבל הן עדיין הטרדות".

ינון מגל. צילום: אביב חופי (רשות השידור)
ינון מגל. צילום: אביב חופי (רשות השידור)

את בטח רואה את ההתקרנפות בתקשורת. לא מפחיד אותך להיות דעתנית?

"יש עיתונאים שמפחדים שתתגלה איזושהי אג'נדה מהשאלות שלהם. נהיה לא מקובל להטיח בפוליטיקאי דברים שאמר בעבר. אבל אני חושבת שבדיוק במקרים האלה חובתנו לחשוף אותם במערומיהם. זה גם מה שאני מנסה לעשות לפעמים ומקבלת הערות שהריאיון לא היה ממלכתי. הצרה היא שהיום זה תקף כמעט רק לצד אחד. אתה רואה עיתונאים צעירים מפחדים לגלות דעה מחשש שיזוהו כשמאלנים. בצד השני אתה רואה את עמית סגל, את עקיבא נוביק, את זאב קם, עיתונאי ברודקאסט בפריים טיים שמרשים לעצמם להיות חריפים ואידיאולוגיים".

והם יגידו שהשמאל עשה להם פעם בדיוק אותו דבר.

"אני לא מבקרת את הימין שהרגיש שאין לו ייצוג. אבל כן, הם עושים לעיתונאים משמאל בדיוק את מה שהם טוענים שעשו להם. במסגרת העבודה שלי אני מסתכלת המון בארכיונים. אני מרגישה לא בנוח לפעמים עם פרשנויות של רביב דרוקר ויוסי ורטר משנת 2015 על איך הרצוג ירכיב קואליציה, ואז אני מזדהה עם הביקורת של עמית סגל. אני יכולה להבין את הטענות שלהם. אבל הם לא רואים שזה בדיוק מה שהם עושים. והם לא רואים שיש צנזורה פנימית מאוד חזקה של עיתונאים אם הדעות שלהם הן לא הדעות של השלטון".

דרוקר ואברמוביץ' מצנזרים את עצמם?

"מי שלא מצנזר את עצמו זה כמעט תמיד פרשנים שעברו את גיל 50 ומאוד בטוחים בקריירה שלהם. לא ייתכן שעיתונאי שמגן על בית המשפט העליון או על זכויות מיעוטים יהיה ישר חשוד בשמאלנות, כאילו זה פשע. עיתונאים דתיים מהימין נאחזים בתחושות הקשות שהם עברו אחרי רצח רבין. עמית סגל דיבר על הכת האלימה שיש נגדו ברשת. אני מאמינה לו. אבל אתה חושב שאתה הקורבן הגדול של זה? אתה יודע לאיזה מקומות שולחים אותי? אתה רוצה שנעשה תחרות? אני יכולה להראות לך צילומי מסך. יש לי תחושה שאנצח".

ילקוט הכזבים

מ"אני אשמור על נתניהו מאוחדת" ועד הפקקים של ישראל כץ, יניר קוזין מסביר למה "לא יהיה כלום" חשוב בבחירות האלה

קודם כל, לכו לקנות את הספר. חשבתי מה הם המשפטים האהובים עליי מ"לא יהיה כלום" והגעתי למסקנה שהם אלו שקצת פחות מוכרים לציבור הרחב ומקפלים בתוכם את האנושיות של השרים וחברי הכנסת. לדוגמה, בתת הפרק "בלבלי אותו" מובאים שני ציטוטים של מי שהיה יו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג. כמעט כל ילד מכיר את המשפט שהיה למפורסם ביותר במערכת הבחירות האחרונה והוא "אני אשמור על נתניהו מאוחדת" שאמר הרצוג בעימות שנערך בתוכנית "פגוש את העיתונות" והצליח לחלץ מנתניהו צחקוק. אלא שלהרצוג, איש רב זכויות ופוליטיקאי משופשף, יש כנראה תחביב נסתר להחליף בין ראש הממשלה לבירת ישראל והוא עשה את זה יותר מפעם אחת. בדצמבר 2016 בישיבת סיעה בכנסת אמר הרצוג את המשפט הבא: "רבין שחרר את הכותל וירושלים מסכן אותו".

המשפטים הזוגיים הם המהנים ביותר. משפט אחד מוכר, כמעט סלוגן, שלו מקום של כבוד או בושה בדברי הימים של הפוליטיקה הישראלית, ולצדו ציטוט שממחיש את המציאות. דוגמה טובה לכך היא אחד הציטוטים שהביאו על נתניהו ביקורת רבה על כך שהוא מנותק מההוויה הישראלית: "במקום שהם רואים פקקים, אני רואה מחלפים". נתניהו כמובן רצה להתפאר בהתקדמות שעשה משרד התחבורה בתקופת שלטונו, אלא שבמקרה אחר במהלך דיון בכנסת שבו היה אמור להשתתף שר התחבורה ישראל כ"ץ ולענות על שאלות הח"כים, משעה שכ"ץ לא הופיע במליאה נאלץ יו"ר הכנסת למסור את ההודעה הבאה בשמו: "שר התחבורה הודיע שהוא מאחר כי הוא תקוע בפקקים".

הימים הקרובים יהיו עמוסי ספינים, אמירות בומבסטיות וניסיונות שכנוע, ו"לא יהיה כלום" בא להזכיר לנו, "ציבור הבוחרים" (עוד קלישאה), שצריך לקחת בערבון מוגבל ובמידה של הומור את כל הנאומים והמשפטים של נבחרי ארצנו. מטרת הספר להצחיק, להעלות חיוך, אבל באותה נשימה גם לעורר מחשבה. לשם כך אני ממליץ במיוחד על הפרק "ילקוט הכזבים" שמאגד בתוכו את ההבטחות של הפוליטיקאים ומה קרה להן זמן לא רב אחר כך.

יניר קוזין הוא כתב מדיני ופוליטי במעריב ובערוץ כנסת וממחברי "לא יהיה כלום"