ערוץ הפדיחות: הטעויות המבישות של התקשורת הישראלית במלחמה

אחרי כמעט חודשיים של לחימה, והגיע הזמן לבחון לרגע קצר את התקשורת הישראלית, ולשים עין על הרגעים שבהם היא נפלה במהלך האירוע המהדהד. אולי ראוי לציין: כולם טועים בעבודתם, וכולנו גם נופלים, אבל לטעויות של התקשורת יש השלכות בעולם האמיתי, ובהתאם, גם הד גדול יותר, לכן ראוי לדרוש ממנה ליותר. או לכל הפחות, ליותר טוב מזה.

כאן 11 נופלים לשקריו של נוכל

זה התחיל בכתבה של "כאן 11", שתיעדה את ההתמודדות הנפשית של מי ששרד את אותה מסיבה ארורה. אחד המרואיינים בכתבה היה אדם בשם ניקו אוסטרוגה, שסיפר שהיה במסיבה ושהיה עד לזוועות שהתרחשו שם. לא רק כך, הסיפור שלו פרט על מיתרי הלב של כל הישראלים האבלים, כי הוא הגזים וטען שהגיע עם 29 מחבריו למסיבה, אשר כולם נהרגו למעט אחד – ושהאחד האחרון לקח את חייו בימים שעברו מאז. מזעזע בטירוף, אבל גם שקרי לגמרי.

ניקו אוסטרוגה עובד על החדשות. צילום מסך: כאן 11

רק לאחר שהכתבה שודרה התחילו לעלות שאלות בנוגע אליו, כשהמוביל בהליך החקירה היה דניאל עמרם. שם הוא חשף שהסרטון שניקו שלח לעורכי הכתבה כלל לא היה מהמסיבה הזו, ושהתמונה עם חבריו ששלח להם בכלל מציגה חבורה אחרת שבקושי קשורה לניקו, לא היתה במסיבה, ואנשיה לגמרי חיים ונושמים. להגנתם של "כאן11" ראוי לציין שאוסטרוגה קנה גם את אמונם של שורדי הנובה, שהכתבה הורדה למחרת, ולאחר בדיקה בכאן11 התנצלו. ועדיין – מדובר בטעות חמורה ואירוע שמעלה שאלות בנוגע לסטנדרט בדיקת העובדות של עיתונאי הערוץ.

ערוץ 14 לא משדר ב-7.10

במסגרת המיתוג מחדש של ערוץ 14 (שפעם היה ערוץ 20, אבל מי כבר זוכר?), "ערוץ המורשת" העניק לעצמו את השם המקורי והקליט "עכשיו 14". המיתוג הזה נועד להפוך את 14 לא רק לערוץ הימני, אלא גם לערוץ עדכני, כזה שמביא את מה שקורה עכשיו. ואז, ביום הכי טראגי של המדינה אי פעם – ערוץ 14 נעלם. בעוד שערוצי 12 ו-13 עלו דקות ספורות אחרי שנורה הטיל הראשון לעבר ישראל, וכאן 11 הצטרפו עם הרדיו ואחר כך עם הטלוויזיה – ערוץ 14 נשאר תקוע עם השיקופית שעדיין מברכת את ישראל ב"חג שמח", עד שעות הערב המאוחרות (ממש). רק אחרי צאת השבת, הגישו שם משדר מיוחד ראשון עם שרון גל וחבורת הפרשנים הידועה.

ביום הכי שחור שעברנו, חג שמח. צילום מסך: עכשיו 14

ההחלטה של ערוץ 14 לא לשדר בשבת, מתוך כבוד למסורת היהודית, היא החלטה מכובדת – אבל יש רגעים שבהם מדובר בפיקוח נפש של ממש, כמו באסון הכי גדול שעבר על מדינת ישראל. וכשחיילים דתיים חיללו שבת במודע כדי לצאת להגן על המדינה, ובכיר העיתונאים חובשי הכיפה היום – עמית סגל – בחר (בכאב לב מובן) לעדכן את ערוץ הטלגרם כבר באחת בצהריים, אפשר לקרוא להחלטה הזו רק בשם אחד: פארסה עיתונאית מהדהדת, שמעלה שאלות לגבי היכולת של ערוץ 14 להתחרות באמת עם מערכות החדשות האחרות, במה שמכונה אצלם בלעג "ערוצי התבהלה".

צבי יחזקאלי מהדהד קונספירציות

צבי יחזקאלי הוא עיתונאי ותיק שנים, וגם מה שאכתוב כאן לא ישנה את מה שכן השיג בתחום, אבל אם כבר מדברים על פאשלות – זו אחת החמורות. יומיים אחרי פרוץ המלחמה, ה-9.10, ויחזקאלי מפרסם במהדורת "חדשות 13" הדלפה – כביכול – מחקירתו של פעיל חמאס שנעצר, בה הוא טוען ש"ההפגנות בישראל עודדו אותו". זה נושא מאוד רגיש בחברה הישראלית, משני צידי המתרס, במיוחד בזמן שנתניהו מכוון את אש ההאשמות לכל כיוון חוץ מכלפי עצמו.

אלא שהחשיפה הדרמטית, שכמובן הודהדה ע"י כל הלשונות הרעות, היתה פשוט לא נכונה. רועי שרון, הכתב הצבאי של "כאן 11" בדק האם היה ציטוט כזה בחקירה של פעיל חמאס, ומצא שזה פשוט לא היה. "איש לא שמע על ציטוט כזה או דומה", אמר שרון, "וחקירות בשלב הזה מתעסקות במודיעין דחוף, לא בשיח מוטיבציות". גם אור הלך מהערוץ של 13, אישר שמדובר בפייק ניוז מוחלט, על פי גורמי מודיעין. בסיומו של הציוץ שפרסם שרון בטוויטר (סליחה, "X") הוא הוסיף: "אם אני איראני שאחראי על מבצעי השפעה, זה בהחלט חומר שהייתי שמח שיסתובב בישראל".

עמית סגל משפרר ציוץ גנוז של נתניהו

רשף וסגל הולכים אחורה כבר תקופה ארוכה. סגל היה עולה לשידור אצל רשף עוד בימים שבהם המגיש העדין והאינטימי הגיש את "נכון להבוקר" בגלי צה"ל. וכך קרה גם כשרשף הגיע לערוץ 12, סגל היה חבר פאנל קבוע בתכניתו "חמש עם רפי רשף" במשך לא פחות מחמש שנים. ואז, הו אז, זה הגיע. הרקע היה אותו ציוץ לילי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בו הוא תקף – בזמן מלחמה – את ראשי צה"ל ואמ"ן, על כך שלא התריעו בפניו. בבוקר שאחרי נתניהו התקפל, מחק את הציוץ והתנצל – אבל הטעם הרע נשאר בפה.

אבל סגל לא הצליח להפסיק לשפרר את המנהיג, ולמרות שהצעד של נתניהו היה בלתי מתקבל על הדעת, התעקש בכל זאת לנסות ולהגן על ראש הממשלה. וגרוע מכך, ניסה להגן על תוכן דברי הציוץ, והמשיך את הטלת הרפש לעבר צה"ל ואמ"ן. רשף, עיתונאי ותיק שיודע משהו על הלכות בולשיט, לא ממש קיבל את זה – והקשה עליו. דינמיקה מקובלת בין פרשן שמתיימר לדעת הכל, לבין מגיש שאמנם נודע ברכותו – אבל בהחלט יודע להיות תקיף כשצריך. אלא שמאז, עמית סגל פשוט לא מופיע בפאנל של רפי רשף. אנחנו מניחים שזה צירוף מקרים, ולא שום עדות לגבי היכולת של סגל להתמודד עם ביקורת עניינית ומקצועית כפי שרשף השמיע.

גם אוהד חמו נופל בפייק על בית החולים שהופצץ

צריך לומר, כאן לא מדובר בפאשלה ישראלית כל כך – אלא בפאשלה עולמית שמציגה עד כמה לטעויות וחוסר אחריות של כלי תקשורת יש השפעות בעולם האמיתי. מדובר באותו אירוע בו בית החולים על שם "רנתיסי" (דוקטור שהתמחה בקיצור חייהם של בני אדם) שבעזה נפגע על ידי טיל, מה שהוביל לכותרות ראשיות בכלי תקשורת מערביים מובילים דוגמת ה"BBC" וה"ניו יורק טיימס" שמאשימים את ישרל בפגיעה. אלא שהאמת היתה טיפה אחרת – הפיצוץ שהיה בבית החולים היה הרבה פחות גדול ממה שתואר, והמקור שלו לא היה מצה"ל – אלא בכלל מטיל של הג'יהאד האיסלמי, שניסה לירות על ישראל ופספס.

תגובת הנגד הישראלית להאשמות הגיעה לשיא במערכון המצוין של "ארץ נהדרת", מהתכנית הראשונה שצולמה מאז המלחמה. יש לציין כי בתוך הסערה הזו נקשר גם שמו של עיתונאי ישראלי – אוהד חמו מ"חדשות 12" שידר שהטענה היא שביה"ח הופצץ ע"י צה"ל (ורק שכח לציין שהטענות הגיעו ממשרד הבריאות של עזה החמאסית). חמו התנצל לאחר מעשה – והמשיך את עבודתו (המצוינת, צריך להדגיש) מאז ועד היום.

ההתנהלות סביב החטופים

צריך להודות, כאן ראוי לתת איזושהי הנחה: התקשורת הישראלית, בוודאי לא של זו האלקטרונית, מעולם לא נתקלה באירוע דוגמת כמות החטופים המטורפת שהועברה לרצועת עזה. היו גם כאלה שידעו להכיר בכך, כולל יונית לוי בפתחו של משדר החזרת החטופים הראשון. ועדיין, לא בהכרח היה מדובר בשעתה היפה של התקשורת; שמה של אופליה רויטמן, ששוחררה בסופו של דבר, אוזכר כבר ביום הראשון בטעות; הגלים הפתוחים פשוטו הגזימו את עצמם לדעת, בעיקר ביום שבת סביב העיכוב בשחרורם של החטופים – ואפילו שידורו תמונות חסרות אחריות מאל ג'זירה, כולל צילום החטופה אלמה אברהם, שהגיעה במצב קשה לארץ. זו תקופה רגישה, וזה נושא רגיש, אבל עם כל ההנחות – היו לא מעט נפילות סביב האירוע המרגש שעברנו.

"אולפן שישי" (צילום מסך: קשת 12)

סיפור התאילנדית בהיריון

רק לא מזמן התייחסנו לתופעת ה"פייק ניוז" שעבר ברשתות – אבל הנה "פייק" אחד שהגיע גם לאמצעי התקשורת הממוסדים. וזהו סיפורה של אותה תאילנדית, כביכול, שנכנסה להיריון וילדה בשבי. יום אחד, ב"חדשות 12", הגיע דיווח על הערכה במערכת הביטחון לפיה אישה ילדה בשבי. זה הגיע גם לכלי תקשורת אחרים, שפרסמו עם מעט יותר הסתייגות; ואפילו הגיע עד למכתב ששלחה אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, לנשות מנהיגים זרים. אלא שהאמת היא שהיתה אישה אחת, ממוצא תאילנדי, שיכולה היתה להיות בהיריון בשבי, היא לא ילדה, והסיפור הזה לא היה ולא נברא.

לא נחטפה בהיריון. נטווארי יו מולקאן (צילום: אינסטגרם politically_corret@)

דנה וייס לא יודעת להשתיק את הטלפון

כן, לפעמים נפילות בתקשורת מגיעות גם בצורה הזאת: זה התחיל בתור פאנל רציני למראה, שבו לפתע נשמעו קולות נפץ וקריאות "אללה וואכבר". זה לא בא מאחד הדיווחים, אלא מהטלפון של הכתבת המדינית ומגישת חדשות סוף השבוע, דנה וייס. וייס היא עיתונאית רצינית ואישה יד חרוצה, אז קצת קשה להאמין שהיא לא הבינה את מה שכל אדם צריך להבין בעת עלייה לשידור – שימי על השתק, דנה. ושיא השיאים היה כשאחר כך זה קרה לה שוב במהלך מהדורה עם יונית לוי (רק עם רינגטון פחות מאיים). ואולי זו בכלל היתה האתנחתא הקומית שקצת הגיעה לנו, אחרי שבועות כל כך קשים.

חברת "yes" מצנזרת את ג'ון אוליבר

קצת חורגים מגבולות המערכות העיתונאיות – ומדברים על עיתונאי קצת אחר, ועל גוף תקשורת שמחליט לא לשדר את דבריו. ג'ון אוליבר, הקומיקאי הבריטי השנון, החליט כמו כל אדם חשוב בארצות הברית להביע את דעתו על המלחמה האחרונה בין ישראל לחמאס. אבל מי שחיפש את הפרק הנ"ל של התכנית "Last Week Tonight" ב"יס", פשוט לא מצא אותו – כי חברת הלוויין החליטה שלא להעלות אותו לאוויר. בתשובה לגולש ששאל מדוע הפרק לא שודר, ענו שם ש"לא רצו לתת תעמולה לחמאס". כמה ימים אחר כך בחברת הלוויין החליטו לחזור בהם, העלו את הפרק לשירות, ותירצו שמדובר בתקלה טכנית שעיכבה את אי השידור.

דעתי האישית היא שהמונולוג של ג'ון אוליבר הפעם, כמו בפעם הקודמת במבצע "שומר חומות", היה מפוספס. הוא הציג את הסכסוך באופן די חד צדדי, לטעמי עד כדי התייחסות שטחית למצב. בביקורת שפורסמה אצלנו בטיים אאוט, לירון רודיק חולק עלי לגמרי וחושב שכל ישראלי צריך לראות את זה. אבל את אנחנו יכולים להגיד כי ראינו את המונולוג, ושום דבר לא יקרה לנו אם נראה אנשים שאנחנו לא מסכימים איתם. אפילו בתקופת מלחמה. ובעיקר, שבעידן של יוטיוב – הניסיונות לצנזר ולמנוע ממסרים לבוא לידי ביטוי, לא רק לא מוסריים או לא הגיוניים – הם בעיקר לא יעילים.

עלייתו של אליהו יוסיאן

כנראה שמדובר בנפילה הכי מהדהדת של התקשורת הישראלית: למרות שכולנו למדנו על בשרנו מה קרה כשהיא התאהבה בכריזמה העקומה של איתמר בן גביר, ואחרי שהמליכה טרולים כמו אמיר חצרוני או יורם שפטל, ואחרי שבקורונה היא נתנה ביטוי חופשי ליורם לס להפיץ תיאוריות קונספירציה לא מבוססות. אז כן, היא שוב התאהבה עד מעל הראש. הפעם, זה היה במזרחן אליהו יוסיאן.

זו לא פאשלה של ערוץ תקשורת אחד, אלא של מספר כלי תקשורת שבמשך תקופה ארוכה מדי נתנה ביטוי להשקפות של המזרחן יוצא איראן, שלא הפסיק לספר כמה "אנחנו צריכים להתנהג כמו במזרח התיכון". רק אחר כך התגלה ש"להתנהג כמו במזרח התיכון" זה, למשל, לבטל את מצעד הגאווה ולהגדיר את הליברלים כאויבי המדינה.

צריך לציין שבתקופה האחרונה רואים את יוסיאן פחות בערוצי המיינסטרים (רק בערוץ 14 הוא ממשיך לקבל במה אוהדת, אפשר להניח למה). כנראה גם שם התחילו קצת להיבהל מהאיש עם המבטא הפרסי הכבד, ובעיקר עם מה שהוא אומר כשהוא לא באוויר. אבל אולי זה סוף סוף יהיה הלקח של התקשורת לא להתאהב באנשים כריזמטיים מדי, שמעמידים פנים שהם יודעים הכל. בדרך כלל, זה נגמר לא טוב.