ביקורת חריפה: התאילנדית הזאת מוכיחה שאפשר להתגבר על הכל

חצי שנה לתוך המחאה, אי אפשר לכתוב על משהו ברחוב הר סיני בלי לדבר קודם על הפיל שבחדר. כלומר הבית הכנסת הגדול. ולא כי יש איתו בעיה, אלא בגלל שאין איתו בעיה, ובימים האלו זה משהו לכתוב עליו הביתה. בזמן שבו המדינה היהודית והמדינה דמוקרטית נמצאות בקרב מתמשך, רחוב הר סיני הוא לא רק סמל אלא הדגמה לפיתרון. המקום שבו המתפללים שיוצאים מבית הכנסת מתערבבים עם האנשים שממתינים לשולחן במסעדה לא כשרה (הגם שלא פתוחה מכניסת השבת ועד צאתה, מה שמפחית את החיכוך), ושני הצדדים מצליחים לא להיפגע מזה. התזכורת לכך שלמרות שיש אנשים שמתפרנסים מליבוי שנאה, שמחפשים תמונות ניצחון ו"להכניע" את הצד השני, יש גם דרך אחרת. שאם אתה מפסיק להתעסק לאנשים בצלחת, אפשר לחיות אחת ליד השני בלי שאף צד יצטרך להתפשר.

אבל האמת היא שרחוב הר סיני הוא אחד המתחמים הכי מהממים בעיר בלי קשר לבניין שסביבו הוא חי. זה כאילו מישהו לקח את סצינת האוכל התל אביבית והחליט לעשות גרסת מינימי שלה. כל מה שאתה צריך לדעת על העיר מרוכז על מאה מטר. העושר הקולינרי, הווייבים של מסיבת הרחוב, האנרגיה האנושית הבלתי נגמרת, המחירים שלעיתים קרובות מדי מופרכים – כולם מתנקזים לשתי דקות של הליכה מ"סנטה קטרינה" ועד "פורט סעיד" (ושתיים וחצי אם אתה חוצה לג'סמינו).

>> פיין דיינינג כמו שצריך: 24 המסעדות הטובות בתל אביב
>> נעשה את זה קז'ואל: 21 המסעדות הכי כיפיות בתל אביב

ועדיין, בתוך כל השגעת הזו, ונחילי האנשים הבלתי נגמרים, על המרפסת של "התאילנדית", כמו מאומה לא קרה. אותה הדומיה וגם אותה התפאורה. כלומר שולחנות פורמייקה, מאוורים שלא עובדים ותפריט לא גדול עם מלא אוכל חריף. כן, זה הדבר הראשון שחייבים להגיד. ואכן אומרים. המלצרית הייתה מאוד ברורה לגבי זה. האוכל כאן חריף. יש סימונים ברורים, יש מנות שאפשר לרכך, אבל השורה התחתונה היא מאוד חד משמעית ושורפת את הלשון.

התחלנו עם סלט טום ים שהיה פשוט אבל בדיוק מה שחיפשנו. הפפאיה הייתה כאן רק הקנבס לרוטב מאוזן ומדויק שהצליח גם להיות חריף, אבל בלי הגזמה ובלי שזה יפגע אפילו קצת בקשת הטעמים שחיכתה מלמטה. זה חמוץ. זה מתוק. זה חריף. ויותר מהכל זה טעים וזה התירוץ המושלם להזמין מנת סטיקי רייס כדי שיהיה עם מה לנגב את הרוטב.

הנאם טוק נאואה, סלט השייטל, היה מוצלח באותה המידה אבל ההפך המוחלט בכל מה שקשור למנעד הטעמים. הבשר היה עשוי טוב והביס עצמו היה מרענן, אבל דיוק ועדינות? הצחקתם את השייטל ואת הנענע והצ'ילי ששלטו כאן בצלחת ביד חזקה ובזרוע חריפה. מנה שאפילו בגרסה המרוככת שביקשנו הייתה אמנם טעימה, אבל אפילו יותר אגרסיבית, בועטת ולא מתפשרת.

הפאד צ'ה היה ההפתעה הגדולה של הערב. קודם כל כי הסכמתי להזמין דג כמנה עיקרית. סליחה באמת שחשוב לי הקטע הזה שאם אני נותן ביס ומתענג על אוכל לא מתחבאות בפנים עצמות שיכולות לחתוך אותי מבפנים. אבל כאן, הדניס המטוגן שהופרד מאידרתו היה כל מה שרציתי. קודם כל כי הדג עצמו עשוי בדיוק במידה – פריך מבחוץ, נמס על הלשון מבפנים, אבל מעל הכל, כלומר מתחת, נמצא רוטב אפוף טעמים וריחות, שהוא גם מצוין וגם לא ממש חריף.

בדיעבד גילינו שגם למנה הבאה קוראים פאד צ'ה. נשמע מוזר? בהחלט, אבל פחות מוזר כשמגלים שהרוטב הוא בדיוק אותו הרוטב של הדג, רק שהפעם הוא מגיע עם שרימפס וקלאמרי. גם כאן, כמו בדג, הרוטב היה מעולה. עם הקלאמרי המצוינים זה עבד בול. הם היו עשויים בדיוק במידה והרוטב עטף אותם כמו שמיכת קיץ סקסית. השרימפס, למרבה הצער, הרגישו מחוץ למים. כלומר להיפך. זה היה כאילו הם בילו כמה דקות מיותרות במים עד שהפכו לקמחיים וחסרי שמחת חיים.

אם היה דיון האם הבעיה היא בשרימפס או בהכנה שלהם, הגיעה מנת הפאד קינג והוכיחה שאין סתירה בין הדברים. גם כאן השרימפס היו לא מוצלחים באופן אובייקטיבי והרגישו כאילו הם עשו שנת חורף ארוכה בתוך גוש קרח. רק שכאן גם הבישול היה לא מוצלח והתיבול בכלל לא התחבר. זה אפילו לא קשור לרמת החריפות. פשוט מכת טעם אגרסיבית מדי מצד אחד, אבל לא מספיק אגרסיבית כדי להחביא את הבעיות בחומרי הגלם מצד שני.

בשלב הזה היה חשש שמרוב חריף עומדת לנשור לנו הלשון, אז החלטנו לנסות ולרכך קצת את העניינים באמצעות הקינוחים. מרק הטפיוקה היה כמעט מה שחיפשנו. כלומר הוא היה מוצלח, והפירות החתוכים שהתחבאו בפנים היו בדיוק במימון הנכון, אבל הייתה תחושה שהוא ישב קצת יותר מדי זמן בחוץ. חצי שעה במקרר, ואפילו יותר טוב, בפריזר, היו עושים למנה הזאת שדרוג של אלופים.

ואז הגיעה ההפתעה. המלצר אפילו לא ידע איך קוראים לזה (ואין תפריט קינוחים אז גם אנחנו לא). הוא רק אמר שיש איזה משהו חדש עם שוקולד. וזה היה גם נכון וגם לא מדויק, כי זה היה הרבה יותר מזה. אחת ממנות מוס השוקולד היותר מוצלחות שטעמנו לאחרונה. מרקם קרמי מדהים, טעם שוקולדי עם גוף שלא משתלט, חתיכות שוקולד שנותנות קראנץ' ומשחק מרקמים ומעל הכל (באמת, ממש למעלה) גבעול קטן של למון גראס שמעיף את כל האירוע לתאילנד ובחזרה.

>> "גן השקמים": לא מסעדה קלאסית בכלל, אבל איזו התחלה נהדרת
>> "סנטי": אורגזמה קולינרית ורצף בלתי נגמר של ביסים מענגים

כמו המתחם שבו היא שוכנת "התאילנדית בהר סיני" היא ההוכחה שיש כאן עדיין סיכוי. שלמרות שיש מלא בעיות מסביב, יש אפשרות להתגבר על הכל. שלמרות הזמן והתקופה, אפשר לקבל בתל אביב אוכל טוב, באווירה נעימה ובמחירים לגמרי סבירים. בתנאי כמובן, שאתם מסוגלים לשרוד את כמויות החריף.

3.5 כוכבים. 4 פלפלי צ'ילי
התאילנדית בהר סיני, סמטת הר סיני 1, א'-ה' 23:30-12:00, ו' 16:00-12:30, שבת 23:00-19:30

טום יאם 43
תוספת סטיקי רייס 12
נאם טוק 62
פאצ’ה דג דניס 105
קינג שרימפס 92
פאד קימאו 88
מנת סטיקי אייס 14
טפיוקה 32
קרמו שוקולד 43