זהו סוף החדשות: גם המהדורה המרכזית יודעת שהמלחמה נגמרה
לא צריך להיות מומחה ביטחוני כדי להבין שהמלחמה עברה שלב ותחושת החירום נעלמה. מספיק לראות את מהדורת השבט של קשת 12, שהתקצרה בחזרה למימדיה המקוריים, ויתרה על הניסיון לספק מידע חדש והפכה למופע שכולו ניסיונות ללחוץ על בלוטות הרגש. ככה לא נראית מלחמה
אני מומחה קטן מאוד בצבא. אין לי באמת מושג לאן זורמים כוחותינו בעזה, מה יהיה בצפון או מי יקבל עליו את האחריות לכל זה כשהכל ייגמר. בוודאי שאין לי מושג מתי זה ייגמר (למרות שמאוד הייתי רוצה לדעת). אבל בכל זאת, על אף חוסר מומחיותי, הנה דבר אחד שאני כן מבין בו: החיים בישראל. כמי שלקח בהם חלק. וקשה להתעלם מהעובדה ש"מלחמת ה-7.10" (אין לי, או לממשלה, שם יותר טוב) עברה שלב. תחושת החירום של הימים הראשונים – אפשר למתוח את זה מפרוץ המלחמה ועד ההפוגה הראשונה והחטופים שחזרו – התפוגגה כמעט לחלוטין. המלחמה עברה רשמית מהמסך המרכזי לרקע. היא מתקיימת "שם", מעבר לגדר, ברצועת עזה. היא מתנהלת כמשהו רחוק.
>> מרגשת ומשעממת: "הכוכב הבא" לא לומדת מההצלחות שלה
>> "סליחה על השאלה" היא הנגטיב המוחלט של הטלוויזיה המסחרית
איך אני יודע את כל זה? גם כי אני חי פה ותחושת השגרה שקדמה למלחמה חזרה גם לתוך החיים שלי ממש. אבל גם מתוך מבט על התחום שאני עוסק בו כאן – הטלוויזיה, ובוודאי הטלוויזיה הישראלית. כי כולנו זוכרים איך נראתה טלוויזיית המלחמה – שידורים רצופים (בהתחלה ממש 24 שעות ביממה), גלים פתוחים לא נגמרים, שדרי חדשות שלבשו אפודים וקסדות והלכו אל השטח. אווירת חירום על מלא. וזה, כמובן, השתנה. הפריים טיים חזר, המהדורות הארוכות מתקצרות. והמהדורות לא רק משנות אורך – אלא גם משנות תפקיד.
אז איך נראית מהדורת חדשות עכשיו? צפייה במהדורת אמש של חדשות 12 שידרה את התחושה הברורה של "ללכת עם ולהרגיש בלי". יונית לוי פתחה בצמד המילים "ישראל במלחמה", אבל הלו"ז של המהדורה לא ממש שיקף מלחמה שכזו. צה"ל ממשיך להילחם אבל הוא עושה את זה רחוק מאיתנו. באולפן נשארו שאריות של הפאנל הענק מתחילת הקרבות. ניר דבורי, דנה וייס, ישראל זיו וזהו.
אז איך בכל זאת מייצרים אווירת חירום כשאין חירום? כאן נפתחת הדלת למה שהחדשות הכי אוהבות ובחדשות 12 יודעים להשתמש בו טוב מאחרים – וזה הרגש. הרגש הטהור. כך היה כבר באייטם הראשון של המהדורה – התמונות שהביא הכתב תמיר סטיינמן מאותו מפגש בין ראומה קדם – ששכלה את משפחתה באסון ה-7.10 בקיבוץ ניר עוז – לבין שר הביטחון יואב גלנט. הסרטון מאוד ברור: קדם מטיחה דברים קשים בגלנט, שעומד וסופג, כמעט בלי להגיב לדבריה. הכעס שלה אותנטי ומוצדק. יש לה זכות מלאה להטיח את הדברים הכי קשים שיש, ושר הביטחון צריך לעמוד שלם ולספוג את זה – אלה חלק מדרישות התפקיד של נבחר ציבור במדינה דמוקרטית. אבל כאן חייב האזרח לשאול: למה אנחנו שם? איך זה מחכים אותנו, מלמד אותנו דבר מה חדש, מסייע לנו להבין את המציאות המורכבת?
התשובה היא שהמונולוג הקשוח הזה, הגם שהוא כמובן אמיתי וכואב, לא באמת תורם דבר חוץ מהרצון להפעיל אותנו רגשית. להניע את הזעזוע שלנו. לגרום לנו לחוש את התחושה שמפעמת בראומה קדם. את הכעס הזה, את תחושת החידלון. וכולנו מרגישים את התחושות האלה, כל הזמן, כבר יותר משלושה חודשים – אבל מה בדיוק חדש (או חדשות) בתמונות האלה? לא הרבה. והרגש עובר כחוט השני בכל המהדורה – מהדיווח על לוויות החיילים ועד כתבות הצבע.
כן, יש עכשיו כתבות צבע במהדורת החדשות היומית. נדמה שהמהדורות כבר מניחות שאתה, הצופה, יודע מה קרה בחדשות. אתה יודע שנהרגו חיילים, ואתה יודע על התקציב, ואנחנו כנראה לא נחדש לך הרבה – חוץ משני דברים שישאירו אותך מול המסך: הפרשנויות והרגש. מגבורת הלוחמים בעוטף ועד המפגש בין שתי רעיות שכולות. בעצם, התחושה היא שהחדשות הפסיקו להיות מוצר יומיומי והפכו להיות "אולפן שישי" – רק שהיום הוא יום רביעי.
האירוניה הגדולה הגיעה בכתבת הסיום, הכתבה הקלילה (יחסית) שנועדה להקל לנו את המעבר החד מהחדשות הקשות לבין עוד פרק של "הכוכב הבא". הנושא: אכילה רגשית. האנשים שהעלו במשקל בכמויות בעקבות החרדה מהמלחמה. לא מעט מומחים בכתבה הזו חזרו והדגישו את הקשר שבין המתח והחרדה שמגיעים מהמלחמה, לבין אכילה מוגזמת וסוערת שנועדה למצוא נחמה במזון. איכשהו אף אחד לא דיבר על הגורם לחרדה הבלתי נגמרת הזאת: המהדורה שבו היא משודרת.
אחד המומחים מעז לדבר על הרצון "לנטר את המתח". אבל הוא לא אומר את המשפט המדויק – "תורידו את כמות השעות שאתם צופים בחדשות". אף אחד לא עושה את ההקשר שבין שידורי החדשות הבלתי נגמרים והבומבסטיים, לבין העובדה שכל כך הרבה אנשים נמצאים במתח וחרדה. בכתבה אומר אותו מומחה שאם רמת המתח מגיעה ל-"40-50 אחוז", שיעצור ויעשה משהו שירגיע אותו. אני מציע שאם החרדה שלו מגיעה ל-40-50 אחוז שינסה להבין מאיפה החרדה מגיעה. וזה נכון שהוא אולי צריך לצאת לפארק, אבל ייתכן שאם המצב כל כך חמור – אולי גם החדשות זקוקות לאיזו הפסקה. שיעשו יוגה או משהו.