חשש אמיתי מציגים: מועדון הלבבות המעוכים והמאוחים של כולי עלמא

החלל הצבעוני של הכולי עלמא תמיד היה כר פורה לסיפורי אהבה-אכזבה. רגע אחרי שפורים יגמר והשמחה (המדודה או המאולצת) תתפוגג, מגיעה ההופעה המושלמת לתחושת האפטר-חג: חשש אמיתי מארחים את עומר מושקוביץ בערב פוסט-פורימי (18.3, פתיחת דלתות ב-21:00, כניסה חופשית), עם תקלוט של עדי שחם ודוכן פרינטים של האמנית אלנה קרנוס. לכבוד ההופעה ביקשנו ממשתתפי הערב לספר על החוויות שלהם מהכולי – רגעי ההנגאובר והלב השבור של אחרי מסיבה.

>> הקורבן הופכת לנאשמת. כך זה אלפי שנים // דליה שימקו // יוצרים כותבים
>> לקחתי את עצמי בידיים. הכל כדי שיגיע האחד // כרמל נצר // יוצרים כותבים

עופר שכנר // בס

קבענו בהופעה של Tatran בכולי עלמא. הגעתי מוקדם מדי אז היה לי זמן להתחרט על החולצה הירוקה עם הנקודות הלבנות. חצי שעה מתענה. פותח כפתור בחולצה, סוגר כפתור, פותח סוגר פותח, בסוף סוגר.

היה לה שיער בלונדיני ועיניים שחורות כמו זוג עורבים. לא מצאתי את האישונים שלה בחושך. הבאתי לנו בירות בהירות בכוסות כבדות. כשחזרתי מהבר שכחתי איך מתחילים שיחה, אז בהיתי בציורי הקיר המהפנטים מסביב. היא למדה אומנות והביקורות הנוקבות שלה מילאו את השיחה בשביל שנינו. את כל הציירים היא מכירה מהלימודים. המילים שלה הפכו קסם לקלישאה.

אחרי ההופעה נישקה אותי. אחר כך הפסיקה לענות. מאז אני לא מצליח להביט בציורים של הכולי בפליאה חולמנית, אני רואה ייסורים ותחרותיות של אמנים צעירים. ישר קופץ לי רק זוג עורבים.

 

עומר מושקוביץ // אורחת

הייתה לי הופעה בכולי. רגע לפני שהייתי צריכה לעלות הבטתי על האנשים שיושבים במועדון – מעשנים, שותים, צוחקים. פתאום עבר בי פחד שהם לא באו בשבילי אלא סתם לבלות. אמרו שאני צריכה לעלות, התחלתי להתארגן על הבמה, מביטה שוב לרחבה המרכזית, כולם עדיין יושבים, אף אחד לא מתקרב. בפנים התחלתי להישבר  – ׳איפה הקהל שלי? אני לא מבינה, למה לא באו אנשים?!׳.

ההופעה התחילה וניגנו את השיר הראשון, התחלתי לשיר ובפנים הלב נשבר. לאט לאט אני רואה את האנשים מתחילים להתקרב, תחושה של הקלה מילאה אותי. ואז הצטרפו עוד, ועוד, עד שהבמה הייתה מוקפת. הם שרו איתי המילים. אז כן באו בשבילי חייכתי לעצמי. הייתה הופעה מעולה.

 

נעם טמקין // קלידים

הגעתי לבד לכולי, זה היה באחד מהימים הקרים האלה. הייתי אחרי אימון אבל לא נראיתי מזיע עם הקור והמעיל. הזמנתי בירה, הברמנית מזגה לי שתיים, "רק אחד", אמרתי אחרי שהיא מזגה. לא הייתי צריך לבוא. היא הציגה בחלל האמנים תערוכה ושלחה לי בפייסבוק הזמנה בטח כמו לכולם. 

הגנבתי מבט. ראיתי אותה עומדת שם עם חברה, מחייכת לכל מי שמסתכל על הציורים, הרגשתי שבזווית העין גם היא מסתכלת עלי. אהבתי את הציורים שלה. חודשיים קודם הופעתי אצלה בדלת פעם ראשונה אחרי שיחה בטינדר. בהתחלה נרתעתי ממנה, אולי רק סטוץ, אבל המשכתי. שיגעתי אותה – קדימה אחורה, ככה כמה שבועות עד שנמאס לה והיא נסעה לחו"ל ומשם לאיזה כפר אמנים בערבה, הכירה אנשים וכנראה גם מישהו.

באתי להחזיר אותה. כל הערב הסתובבתי לבד, מחליף משפטים, משחק אותה כאילו אני מחכה לחבר, מידי פעם מתחיל סמול טוק עם עוברי אורח, חשבו שאני דומה לקומיקאי. בראש הכנתי את כל הנאום. הזמן עבר. לקראת שלוש בבוקר הגיע מישהו, הם התחבקו והיא נראתה שמחה. הוא הסתובב בתערוכה לכמה דקות, חייך אלי בנימוס, ולקח אותה הביתה.

 

דניאל מאור // תופים

הייתי בהרכב. אחרי הרבה שנים של חזרות והופעות במקומות קטנים, נקבעה לנו הופעה בכולי. הרגשתי שעכשיו זה קורה. שעתיים לפני, כשאנחנו יושבים על הבר, הוא פתאום הודיע בפתאומיות שהוא כנראה יעזוב אותנו אחרי ההופעה.

הוא היה חבר טוב ובנאדם מרכזי בכתיבת השירים, וזה היה רגע שכולנו חיכינו לו – למה עכשיו? הייתי בשוק, הרגשתי שהכל מתפרק ואין לי שליטה. בראש שלי תכננתי כבר להיכנס למסע שכנועים אבל בפועל רק אמרתי לו כמה שאני מופתע. קיוויתי לעבור את ההופעה בשלום.

 

תום הררי // סולן

ישבתי בחדר האמנים עם הלהקה ועם שלושה אמנים אורחים שעמדו להופיע איתנו, חיכינו שתתחיל הופעה. היינו מצוידים בתלושי משקאות להעביר את הערב. פתאום נעמד בכניסה אמן שגדול ממני בעשרים שנה. חשבתי שהוא בטח הגיע לאחד האורחים, אבל הוא פנה אלי. "יש לנו על מה לדבר…".

התרגשתי. למה לעזאזל אמן כזה מגיע לפה לדבר איתי? הוא הזמין את עצמו פנימה והתיישב על הפוף הוורוד. סיפרתי לו שגדלתי עליו, הוא לא אמר הרבה, רק הנהן. לאט-לאט משהו באבק הכוכבים סביבו התחיל להתפוגג. פתאום שמתי לב שגם האורחים, חלקם בני דורו, לא מתקשרים איתו. הוא ישב מצונף ועישן סיגריה אלקטרונית.

שאלתי אם הוא צריך משהו, הוא ביקש בירה. רצתי עם התלושים להביא לו. כמה דקות אחרי הוא ביקש שוב, ושוב רצתי. מתישהו, כשאנחנו כבר עוד רגע עולים, הוא תפס אותי לשיחה שהובטחה. "אני מזהה בכם הרבה", הוא אמר. "אולי נעבוד מתישהו". בטח, אמרתי, מתי שתרצה. בדיוק קראו לנו לבמה. "לפני שאתה עולה", הוא אמר, "אולי יש לך עוד בירה בשבילי?". הוצאתי את התלוש האחרון שלי. הערב, חשבתי, כבר אשלם על השתייה.

 

עדי שחם // די.ג'יי

יומיים לפני שבעה באוקטובר פגשתי בחור באינסטגרם. התחלנו לצאת תוך כדי המלחמה והיה ממש קליק, במקביל לתחושה של סוף העולם. באותו זמן הרגשתי ממש צורך לא להישאר בבית בערב. אני גרה לבד ואין לי ממ"ד אז לפחות אהיה עם אנשים אחרים שאיתי באותה הסירה. נראה לי שגם הוא הרגיש ככה, יש לו שתי בנות והוא כל הזמן דאג ובמקביל חיפש מפלט. חיפשנו מקומות לצאת אליהם, נאלצנו להיות יצירתיים.

אחד המקומות הראשונים שנפתחו היה הכולי, בגלל שהוא מתחת לאדמה. אני זוכרת ערב שיצאנו לשם שנינו, היינו בערך חמישה-שבעה אנשים על הבר כולל ערן צור ויונתן ליפיץ (אחד מהבעלים), והכל הרגיש כמו הרגע האחרון של האנושות (אגב השיר ״האלבום האחרון של האנושות״ של חשש אמיתי).

זה היה ערב רומנטי בשבילי וגם בשבילו. זה הרגיש שכל מי שישב שם היה צריך את זה – מפלט מהטלפון, החדשות והאזעקות. לשנינו היה קשר לנופלים ואנשים קרובים שהיינו צריכים לנחם ובשבילנו, אנשים שרגילים לצאת ולבלות, הערב הזה ממש עזר. לרגע אחד אפשר היה לעשות כאילו הכל בסדר, לשתות, להתנשק ולחיות על מלא בעיר היפה שלנו. בסוף הערב ניגשתי לליפיץ ואמרתי שזה עשה לי טוב. זה עשה להרבה אנשים טוב.

>> חשש אמיתי, כולי עלמא, 18.3 (שלישי 20:00); אורחת: עומר מושקוביץ; תקלוט: עדי שחם; דוכן פרינטים וחולצות: אלנה קרנוס; הכניסה: חופשית