בכדל – המבחן שהוליווד עדיין לא צלחה
שנה לאחר סערת קמפיין Me Too שיצא מהוליווד והפך לתופעה חוצת יבשות, היינו מצפים לראות עלייה בייצוג הנשי בקולנוע. האומנם?
מה זה מבחן בכדל?
האמנות בכלל והקולנוע בפרט מסוגלים לשקף מציאות חברתית, פוליטית ותרבותית מסוימת – אותה מציאות של המקום בו נוצרו. אולם כפי שלומד כל סטודנט בשנתו הראשונה באקדמיה: האמנות הפופולרית גם משפיעה על החברה, בוראת אותה מחדש דרך ייצוגים ותבניות ומעצבת אותה – לא רק יונקת ממנה ומשקפת אותה. קריאה של הקולנוע ככלי אידיאולוגי שמשקף חברה ותרבות מסוימות – אך גם מעצב אותן – יכולה לחשוף אינספור אופני ייצוג מעוותים, אשר הנחקר, המדובר והמוכר ביותר מביניהם הוא ייצוגן של נשים על המסך הגדול. מושג חשוב בהקשר זה הוא ״מבחן בכדל״.
המבחן קרוי על שמה של מאיירת אמריקאית בשם אליסון בכדל, שבשנת 1985 ברצועת הקומיקס הקבועה שלה הופיעה הסצנה הבאה: שתי נשים הולכות לצד בית קולנוע שמציג סרט אקשן גברי כלשהו. אחת הנשים מציעה לחברתה ללכת לסרט, וזאת עונה לה: ״אני הולכת רק לסרטים שמקיימים שלושה תנאים: 1 – יש בסרט לפחות שתי דמויות של נשים. 2 – הן משוחחות ביניהן. 3 – נושא השיחה הוא אינו גברים״. בכדל לא ידעה אז, כמובן, שהקומיקס שלה יהפוך למשפיע ומעורר השראה עבור זרמים פמיניסטיים רבים בחקר הקולנוע, ולשם נרדף לבדיקה ראשונית בנושא אפליית נשים בסרטים.
ככל שעברו השנים, ועם התעצמותה של הקריאה הפמיניסטית בתאוריה הקולנועית, והתגברותה של המודעות החברתית לאופני הייצוג של קבוצות שונות על מסך הקולנוע (ובטלוויזיה), נוספו למבחן מספר דרישות על מנת להפוך אותו לרלוונטי ועדכני יותר: הדרישה שלשתי הדמויות הנשיות שבסרט יהיה שם פרטי, למשל. מאז, אינספור מחקרים וסקירות נעשו בנושא ותוצאותיהם העידו על מצב עגום ביותר. כך, למשל, על פי מחקר שנעשה על 50 הסרטים המצליחים ביותר בקופות בשנת 2013, רק 36% מתוכם עברו את המבחן. זהו נתון פשוט בלתי נתפס: ברוב מוחלט של סרטי הקולנוע המצליחים באותה שנה, לא הייתה אפילו סצנה אחת בה מדברות שתי נשים בעלות שם פרטי על נושא שאינו גבר כלשהו. סרט שובר קופות כמו ״ההוביט״, למשל, לא עמד אפילו בתנאי הראשון, ולכל אורכו (כמעט שלוש שעות) לא הוצגו שתי דמויות של נשים בכלל.
למה זה חשוב?
מושג חשוב שמתקשר לנושא הינו המושג ״הכחדה סימבולית״ מתחום ביקורת התקשורת. הוא מתאר דרכים בה המדיה מקדמת ומנציחה סטראוטיפים, ומפחיתה או מונעת ייצוג לזהויות מסוימות (לדוגמא – כמה דמויות גיבורים להט״בים ראיתם לאחרונה בקולנוע? כמה בעלי מוגבלויות?). בהקשר המגדרי, מחקרים שונים מצאו כי נשים נוכחות בקולנוע ובטלוויזיה בשיעור נמוך בהרבה מאשר האחוז שהן מהוות מכלל האוכלוסיה במציאות – מה שנהוג לכנות כ״הכחדה כמותית״. זה רלוונטי לא רק לסרטים בדיוניים, אלא גם לפאנלים בחדשות, תוכניות אקטואליה, ראיונות, שעשועונים ועוד – כמעט בכולם ישנו רוב גברי מובהק. אולם, מושג זה לא קשור רק לכמות. ישנו גם היבט איכותי, שנקרא לעיתים ״הכחדה איכותית״, ובו נבדק האופן שבו מוצגות נשים, למשל: במה הן עובדות, כמה הן פעילות, עצמאיות, אינטליגנטיות, חזקות וכו׳. מובן שגם מבחינה זו נמצא כי הנשים מיוצגות באופן הרבה פחות חיובי מגברים (כלומר, הן מוצגות תוך הכחדה שהיא גם איכותית וגם כמותית).
מה קורה היום?
השיח סביב היחס לנשים בתעשיית הקולנוע – וכחלק מכך גם האופן בו מיוצגות נשים בסרטים – נמצא בשנים קריטיות של שינוי. פרשת הארווי ויינשטין וקמפיין Me Too שהגיע אחריו התחילו בהוליווד, בירת תעשיית הקולנוע העולמית. אולם, חשוב לזכור כי הנושא חורג מגבולות הייצוג המעוות של נשים בקולנוע ובטלוויזיה, ומתקשר גם לחוסר השוויון התעסוקתי כלפי נשים בתחומים השונים בתעשיית הקולנוע – המורכבת מרוב גברי מוחלט. כל הסימנים מראים שברמה הזאת מתחיל חוסר השוויון, ושינוי שלו יכול להוביל לשינוי בייצוגים של נשים על המסך.
נשים בתעשייה ההוליוודית מרוויחות גם היום פחות מגברים ומאיישות הרבה פחות תפקידי מפתח. בטקס האוסקר האחרון הייתה מועמדת אישה ראשונה לפרס הצילום הטוב ביותר, לראשונה אחרי 90 שנים של טקסים. בקטגוריית הבימוי, הועמדה אישה בפעם החמישית ב-90 שנים. רק 12 אחוזים מהסרטים שנוצרו בשנה שעברה בוימו על ידי נשים, 17 אחוזים בלבד מהתסריטים נכתבו על ידי נשים, ו-4 אחוזים בלבד (!) מהסרטים צולמו בידי נשים. כרגע, נראה שהמצב העגום לא צפוי להשתנות בעונת הפרסים ההוליוודית הקרובה. בהמשך לכך, בטקס האוסקר האחרון עלתה לבמה הזוכה בפרס השחקנית הטובה ביותר, פרנסס מקדורמנד, ושלהבה את הקהל בנאום המעודד גיוון מגדרי בצוותי הסרטים (אשר בעקבותיו החלו בעוד ועוד תעשיות לדרוש שילוב נשים וגברים ביחס כמותי שווה). נראה כי הקולנוע, כמדיום פופולרי המעצב את פני החברה כפי שכתבתי תחילה, הוא אחד המקומות מהם יכולות להתחיל מהפכות שכאלו, ובזכותם המצב יכול להשתנות בעתיד.
גם בתחום ביקורות הקולנוע ניתן למצוא רוב גברי מוחלט. כתגובה לכך, לפני כמה שנים הוקמה בישראל ״טבלת המבקרות״, הכוללת רק ציונים ודעות של נשים מבקרות קולנוע ישראליות – ועמודה מיוחדת המציינת האם סרט מסוים עבר את מבחן בכדל או לא. ככל שעובר הזמן, עוד ועוד אתרים, בלוגים ועמודים מתחילים לייחס לנושא חשיבות מרכזית. בשבדיה, לדוגמא, הוקם כבר לפני שנים מאגר מידע המכיל נתונים על יותר מ-6000 סרטים, אשר בודק האם הם עברו את המבחן ומאפשר לקוראים להוסיף אליו סרטים חדשים.
כמובן שקריאה פמיניסטית של סרטים, ובכלל – מבט על ייצוגים של זהויות שונות בקולנוע ובטלוויזיה, מורכבים יותר מהחוקים הראשוניים והכלליים שהציע מבחן בכדל (ומעבר לכך, בחינה של ייצוגי נשים בקולנוע נעשתה על ידי הוגים והוגות בתחום תאוריות הקולנוע גם זמן רב קודם לכן). ברור שסרטים יכולים לעבור את המבחן ובכל זאת לייצג נשים באופן שלילי, ולהיפך: סרטים יכולים שלא לעבור את המבחן, ובכל זאת להיות פמיניסטיים ובעלי ייצוג נשי הולם. הדרך הנכונה להתייחס אל המבחן הזה, שמאז שפרץ במקרה אל העולם דרך פרק בקומיקס, עזר לשנות את ההסתכלות על ייצוגי נשים בתרבות הפופולרית – היא לראות בו בסיס; כלי ראשוני, פשוט, שטחי אולי – לבחינה ראשונית של ייצוג מגדרי ביצירות שונות. בשנים האחרונות חל שיפור הן בכמות ואופני הייצוג של דמויות נשיות בקולנוע המסחרי, והן במודעות הקהל והתעשייה לחשיבות של שוויון מגדרי (סביר להניח שטקס האוסקר בפברואר הקרוב, שיהווה את שיאה של עונת הפרסים הנוכחית, ידגיש ויבליט כמו קודמו את חשיבות הנושא). גם אם השינוי הוא איטי ולא מיידי, נראה שאם יותר ויותר צופים יהיו מודעים לקיומם של המושגים ״הכחדה כמותית״ ו״הכחדה איכותית״, ויצפו בסדרות וסרטים כשבראשם גם חשיבה ביקורתית ראשונית על האופן בו מיוצגות זהויות שונות – המצב ימשיך להשתנות לטובה ולהתקדם אל עבר מציאות שוויונית יותר.