סדרת הנוער של גורי אלפי וסייד קשוע היא הדבר הכי אופטימי שיש

דו קיום זה דבר נדיר. האפשרות שבה בני אדם מתרבויות ודתות שונות חיים ביחד, היא כמעט אנומליה. לבני האדם, באופן כללי, תמיד יותר נוח בסביבה הטבעית שלהם – עם האנשים שדומים להם, שחושבים כמוהם, שחיים את אותה דרך חיים. והאנומליה של הדו קיום היא הסיפור של "מדרסה", סדרת נוער חדשה שכתב סייד קשוע ("עבודה ערבית", "התסריטאי") וביים גורי אלפי (שרק לא מזמן עלתה פה עוד סדרה מוצלחת מאוד בבימויו, "מי שמע על חווה ונאווה"). רק שהאנומליה האמיתית של הדו קיום היא לא קשוע ואלפי ביחד – היא קשוע ואלפי עושים סדרת נוער.

"מדרסה" מתרחשת בבית ספר דו לשוני, כלומר כזה שבו יהודים וערבים גדלים ולומדים ביחד. נשמע אוטופי, בטח בהשוואה למציאות ברוב המדינה, אבל אל תדאגו, קשוע לא בא לכאן בשביל לבדר אתכם באוטופיות. כל ילד בכיתה הזו, גם בצד היהודי וגם בצד הערבי, מגיע עם המטען התרבותי שמאחוריו, ובעיקר – השבטים המקוריים ברקע, שכל הזמן מנסים להחזיר את השעון אחורה, לחזור אל איזור הנוחות, למקום שבו הכל הרבה יותר רגיל מהמציאות המאתגרת של חיים משותפים. הרעיון הכביכול נשגב של "יהודים וערבים ביחד" הרבה פעמים מתנפץ על המציאות של הילדים – שרוצים להיות קרובים לחברים ולסביבה הטבעית שלהם. זה משתקף היטב ברומן שעומד בלב הסדרה, שבין חאלד (ליר עיסא) ושירה (שירה יוסף). אצל שניהם, האופציה של לחזור לחיים הקודמים והנוחים – אל בית הספר המקומי, זה שבו כולם יהודים או ערבים, תמיד מרחפת ברקע.

טביעת האצבע של גורי אלפי ניכרת לא רק בבחירת השחקנים (יש פה, בין היתר, נבחרת-על של קומיקאים: שרון טייכר, רועי בר נתן, עלמה זק, נלי תגר וירמי שיק בלום. אגב, נחמד מאוד לראות את הזוגיות של נטלי ואיתי מ"האחיות המוצלחות שלי" חוזרת כזוגיות של הורים צעירים, איריס ואביעד) אלא גם באווירה. המוזיקה, בעיקר מאיזורי ההיפהופ, שמלווה את כל הסדרות שאלפי ביים, בולטת גם הפעם. זה בעיקר מייצר מצע רענן לכתיבה של קשוע, שמצליחה לייצר סאטירה מעולה בה כל אחד מגוחך. הערבים מגוחכים ויהודים מגוחכים. כך שמעבר לאג'נדה הברורה ולמסר שהיא מצליחה להעביר, "מדרסה" היא גם סדרה מצחיקה. מאוד. כי בכל זאת, הניסיון של קשוע הוא לא רק בכתיבת סאטירה – הוא גם בכתיבת סיטקום.

האתגר של "מדרסה" הוא זה שהיא צריכה למצוא פעמיים קהל למסר שלה. היא צריכה לדבר על דו קיום עם ילדים, שגדלו במציאות בה שני הציבורים רק מתרחקים מהאפשרות של שיתוף פעולה, ועם ההורים שלהם, שיכולים להיות אטומים למסרים האלה דווקא בגלל שהם ראו תקופות אופטימיות יותר מתנפצות. למרבה המזל, המסר שלה הוא פשוט: בסופו של דבר, כמו בבית הספר הדו לשוני, אנחנו תקועים כאן ביחד. אף אחד מאיתנו לא הולך להיעלם, וכל אחד מאיתנו יצטרך לקבל אחד את השני בדרך כזו או אחרת.

האם "מדרסה" היא אופטימית? לא במובן הפשוט של המילה. היא לא מהססת לדבר על הבעיות בדרך לחיים משותפים – הדעות הקדומות, המכשולים שמרכיבים ואולי מונעים את האפשרות הזאת. אבל היא גם היא מאמינה בחיים משותפים כערך ומראה את היופי שיכול להיווצר אם כל צד רק יוותר קצת. אם אנחנו לא יכולים לקבל את זה בשום מקום אחר, לפחות נקבל את זה בסדרת נוער.