מוזיקה היא התשובה: איך מחלימים כשהמציאות ממשיכה להלום בנו?

בתקופה שבה האקטואליה ממשיכה להלום בנו ללא הרף, במקביל לחיים אישיים שייתכן שעוד לפני המלחמה היו בהם קשיים וטראומות שזקוקות לריפוי, המוזיקאית ומתמודדת הנפש שיר אלוני מציעה את הדרך למציאת רגע של פורקן רגשי ואולי נתיב להחלמה, לרגל צאת הסינגל החדש שלה, "תני לגשם לרדת". ביום חמישי הקרוב (4.7 20:30) היא תופיע בפרמטה (פנחס בן יאיר 10 יפו), הופעה שמשלבת במה פתוחה בסוף למי שירצו גם לעלות ולהביע את לבם.  

>> עברתי מפולין לת"א בשביל הקריירה. והתאהבתי. אין סיכוי שאעזוב עכשיו // טור אישי

הטור הזה נכתב ב-27.6; שתי כותרות מהיום הזה: קצין נהרג ו-13 נפצעו במלכודת בג'נין. הזמר אדם הלך לעולמו בגיל 64. משתי זוויות שונות, האחת של המלחמה, השנייה מעולם התרבות והפופ. בזמן ששתי הכותרות האלה עלו לאוויר, הייתי במהלך סשן שבו ניגנתי על הגיטרה אקורד אחד על היפוכיו, באופן שחוזר על עצמו, מדיטטיבי, על מנת לאפשר ללקוחה שלי לפרוק מתוכה את קולו של המוות שתקוע בה. מוות של טראומה מהילדות שעדיין נמצאת בה ולרגעים משתקת אותה דווקא כשזה הכי לא מתאים.

וכמה החדשות האלה מגיעות בזמן הלא מתאים. אנחנו מנסים לחיות את החיים שלנו, להוציא שירים חדשים לעולם, תוך כדי יום השבתה במשק כמחאת ענק. והלקוחה שלי – היא גם אימא, גם מטפלת באחרים, גם צריכה להתמודד עם איחור של טכנאי הגז בבוקר. והדרישה הבלתי פוסקת – לזכור את החטופים שעדיין שם. הכל קורה במקביל. מציף אותנו.

כשקורה אירוע טראומטי, יש לגוף שלנו יכולת שהיא גם נפלאה וגם בעייתית בו זמנית – מנגנון ההישרדות נכנס לפעולה. הגוף מתמקד בפתרון לאירוע שקורה. אנחנו נלחמים, בורחים, קופאים או משתפים פעולה בלית ברירה עם הדבר שתוקף אותנו, כדי שלא יפגע בנו יותר ממה שצריך. כשהאירוע לא מעובד בזמן, דרך שיחות או בכל דרך אחרת – הוא עלול להפוך למצב פוסט טראומטי, כך שהחיים הרגילים מתערבלים עם הפרעות תפקוד, כמו קושי לישון, קושי להביע את עצמנו, דיכאון ועוד.

מוזיקאים ומוזיקאיות שמוציאים עכשיו שירים, כואבים את מה שקורה ורוצים להציע נחמה, חיבוק ופורקן דרך הצלילים. המוזיקה מאפשרת את ההחלמה והפורקן כי יש בה משהו שעוקף את השכל והדיבור הרגיל

בחודש הראשון של המלחמה רצה בדיחה מרירה בקבוצת "בדיחות פוסט טראומטיות" בפייסבוק, על כך שעכשיו כולם סוף סוף מבינים מה זה לחיות עם פוסט טראומה: הציפייה שנחזור לתפקד כרגיל, אפילו להצליח בחיים שלנו, בזמן שבפנים אנחנו שבורים לגמרי. ואז – מדינה שלמה שנמצאת בהלם המשתק הזה. בטח שעוד מוקדם לדבר על עיבוד של מה שקרה. והכל עוד קורה! אין מוצא, לא זזים מכאן ואוזל הזמן.

כששדרן הרדיו האהוב קוואמי השמיע את השיר החדש שלי, "תני לגשם לרדת", בתכניתו היומית בגלגל"צ, הוא הוסיף ואמר "כמה שהשיר הזה בא בזמן". באופן כללי קוואמי נותן במה עכשיו למוזיקה שיש לה את היכולת והמסרים לרפא בנו ולו במעט את הקושי להתמודד עם החיים כמו שהם עכשיו. הכוונה הזו, ליצור מוזיקה שתוכל לאפשר החלמה, משותפת לי ולמוזיקאים ומוזיקאיות שמוציאים עכשיו שירים, כי כולנו כואבים את מה שקורה ורוצים להציע נחמה, חיבוק ופורקן דרך הצלילים. המוזיקה מאפשרת את ההחלמה והפורקן כי יש בה משהו שעוקף את השכל והדיבור הרגיל. המוזיקה מצליחה להזיז אותנו, לרגש, להניע את התאים שקפאו במקום מהאירועים הטראומטיים. גם מאירועים עמוקים יותר שאולי אפילו שכחנו מהם או הדחקנו.

באופן אישי, המוזיקה הייתה לי העוגן והשפיות דרך המון טרגדיות שעברתי לאורך חיי: רקע של אלימות במשפחה, פדופיליה, גירושים, מחלת הנפש של אמי ז"ל, התאבדותו של אחי אורי ז"ל במהלך שירותו הצבאי, מותו של אבי ז"ל, ההתמודדות היומיומית לתמוך בבעלי שהוא הלום קרב נכה צה"ל, כל זאת ועוד המו ן- עברו ועוברים עליי ובתוך כל זה המוזיקה נותנת לי משמעות, סיבה וכוח להמשיך לחיות. לא לוותר על החיים, גם כמאזינה, גם כיוצרת, גם כמי שעוזרת ליוצרים אחרים ומעניקה להם במה בכל דרך שאפשרית לי.

ב"תני לגשם לרדת" המילים יוצרות משל בין הדרך שבה הטראומה (המינית) מהילדות הופכת לחומה פנימית שמגבילה אותך, לבין הדרך שבה גשם מתהווה ונוצר, עד לסערה והגשם שסוף סוף יורד. את השיר אני מפנה לאותה לקוחה שלי שהטראומה חוסמת אותה, ומאפשרת לה את המרחב הבטוח להרגיש עד הסוף, לעבד את מה שקרה לה, לאפשר לעצמה לבכות. לתת לה את הידיעה שאני איתה בתוך זה.

אני מזמינה אתכם לקחת הפסקה. לנשום. לשים מוזיקה. לנוע איתה. לנסות לשיר איתה. מה שעולה עולה. אולי גם לאפשר לעצמכם דף ועט לכתוב את מה שצף בתוך הלב ללא מנוח. להיות וליצור את המרחבים הבטוחים האלה לעצמנו ולאחרים. היצירה יכולה להיות דרך לריפוי.