החזירים עפים: "מנאייכ" היא נס ישראלי בתקופה של ניוון טלוויזיוני

זה לא סוד שהטלוויזיה הישראלית נמצאת בעיצומו של משבר. ה-7.10, בין כל הסבל שהוא חולל בעולם האמיתי, גם פגע לא מעט בהכנות של ערוצי הטלוויזיה – לא מעט פורמטים נדחו, חלק נזרקו לפח, הפקות גדולות הושהו ולוח השידורים שעלה לאחרונה לקראת החורף שונה ממה שמישהו תכנן ברשת, קשת או בתאגיד.

>> זאת קומדיית פשע לסבית חמודה. אנחנו רוצים את האחים כהן בחזרה

רק שגם לפני המלחמה הקשה בתולדותינו היה בטלוויזיה המקומית סוג של שיממון תרבותי, על אחת כמה וכמה בכל הקשור לערוצי הברודקאסט. אם רצית למצוא סדרות טובות ומעניינות, היית צריך ללכת לשני אפיקים – או חברות הלוויין והכבלים "יס" ו"הוט" (וגם שם יש מיעוט), או המפלט של השנים האחרונות – תאגיד השידור הישראלי. הערוץ שתמיד נאבק על חייו, ותמיד נמצא תחת סימן שאלה, הוא הגורם האחרון שמצליח גם לשדר לכולם, וגם להישאר איכותי. כש"רשת" ו"קשת" בחרו בריאליטי (עם הבלחות נדירות פה ושם), ושעבדו את הפריים טיים בצורה מוחלטת לתוצרים הקלילים שלא מעלים סימני שאלה, "כאן 11" שם בפרונט את היצירה הישראלית. וזה אולי לא בא לידי ביטוי בטבלאות הרייטינג, אבל כן מייצר קשר נאמן עם הקהל הישראלי.

והדוגמא האחרונה (אחת מיני רבות בשבע שנות קיומו) היא "מנאייכ", שהסתיימה אתמול (שבת). בלי להיכנס לסוף הסדרה (לטובת אלה שרוצים להימנע מספוילרים), זו היתה בסופו של דבר טלוויזיה ישראלית מצוינת. כזו שמצליחה, גם בעידן הפרעת הקשב המוחלטת שאנחנו חיים בתוכו, לשאוב אותך אל המסך ולא לתת לך לצאת. "מנאייכ" היא פסגה ישראלית – הן ברמת הכתיבה, הן ברמת הליהוק, הן ברמת השחקנים והן ברמת ההפקה – סוג של נס ישראלי, בתוך תקופה של ניוון ערכי והפקתי.

תפקיד בונה קריירה מחדש. "מנאייכ". (צילום: באדיבות כאן 11)

וכן, "מנאייכ" גם מכילה בתוכה את הביקורת מהצד הימני של המפה, דרך הצגת הפרקליטות, ואת מה שמכונה "שומרי הסף", בצורה לא קלה – ולפעמים אף דמיונית מדי. אבל בניגוד לעיתונאים אחרים שלא מסוגלים לראות בטלוויזיה משהו שקצת קשה להם לעכל ("אין שום סיבה שאממן את זה") – אני חושב שלמסר הזה יש מקום וחשיבות, גם אם אני לא מסכים עם כולו. מה גם שבמקור, אמירות ביקורתיות על הפרקליטות ושומרי הסף היו מנת חלקם הבלעדית של השמאל, עד שהנ"ל הפך לאישיו המרכזי של הימין, בערך מאז משפטי נתניהו.

אבל גם אם זה מהצד הימני, הביקורת הזו ב"מנאייכ" עוברת בצורה טובה ומעניינת, וגם מבטאת זרמי עומק בתרבות הישראלית. זה בדיוק מה ששידור ציבורי אמור לעשות – להביא למסך קולות שונים (גם ברמת השיח הפוליטי והחברתי), ובעיקר להעלות על נס את היצירה הישראלית והיוצרים המקומיים. לתת להם את המשבצת להתפתח, לאתגר ובעיקר לייצר מוצר טלוויזיוני טוב, שישרת את האינטרס של כלל החברה שלנו. במקרה הזה, האינטרס הוא לחוות סדרה ישראלית טובה, מעניינת, איכותית – בתקופה לא קלה.

עוד לפני רועי עידן היה אחד האנשים המעניינים בישראל, ועם הסדרה הזאת – הוא עלה לליגה של הגדולים ברמת היצירה. כבר ברור שלא תהיה עונה רביעית ל"מנאייכ" (אם כי קרו ניסים מעולם), אבל לפחות הוכרז על תחילת עבודה על ספין אוף בהובלת טל בן הרוש (תודה לאל על לירז חממי), אבל בכל מקרה – הוא הצליח להביא לעולם מאסטרפיס. וזו ברכה אדירה לכל מי שחולם כאן על טלוויזיה נורמלית, גם בתקופה שבה הכל מסביב הרבה פחות נורמלי. לפרק העשירי והאחרון קוראים "תקווה". כמובן שבחירת השם קשורה גם לעלילה – אבל בעיניי היתה לה משמעות נוספת. לא היה קל להיות ישראלי בארבעת החודשים האחרונים (וכנראה שגם מעבר לכך), בתקופה שהיא די נטולת תקווה. בתוך כל זה, העובדה שיש כאן סדרות טובות ומעניינות היא סוג של ניצוץ אור בחושך. בין כל משדרי החדשות שהציפו את המסך, באה "מנאייכ" ונתנה משהו קצת אחר.

וברור שצפייה ב"מנאייכ" מכילה בתוכה גם את הבעייתיות שבמסר – בתור צופה שכן מאמין בחשיבות קיומם של "שומרי הסף", ולא מאמין לתיאוריית "כנופיית שלטון החוק" (שדי קונה לעצמה אחיזה בעולם של "מנאייכ"). אבל עולם שבו אנחנו רואים רק דברים שאנחנו מסכימים איתם, העולם הדיכוטומי שבו שמאלנים רואים את ערוץ 12 וימנים רואים את ערוץ 14, הוא הרסני לא פחות מסדרה עם מסר שאני לא אוהב. אפשר לחיות עם זה ביחד – ליהנות מסדרה מצוינת, ולהכיר בכך שמה שנאמר בה לא תמיד לרוחי. לא סוף העולם.

ולכן, שוב, צריך להגיד תודה על קיומו של התאגיד. אחרי עשרות שנות רשות השידור, שבה הכסף שלנו הלך לעסקנות פוליטית ולשוחד מסך, "כאן" – על הטלוויזיה, הרדיו והדיגיטל המשובח שלה – מזכירים לכולנו איך שידור ציבורי אמור להיראות. כזה שהוא גם איכותי וגם רלוונטי, כזה שמספק טלוויזיה שנראית כמו ישראל – ומושכת את הקהל הרחב (כן, גם במימון מסוים שלנו – כאילו שאת הריאליטי של 12 ו-13 אנחנו לא מממנים). ההצלחה של "מנאייכ" בדיגיטל תעיד על כך – והיא משהו שיכולנו רק לחלום עליו בימי רוממה. ולי נותר רק להתפלל שהרוח הזו תימשך. ה"מנאייכיזם" צריך להמשיך ולחיות, גם אם הסדרה תרד מהאוויר. במילים אחרות, נראה לי שיותר רועי עידן, פחות "פקין אקספרס" יעשה טוב לכולנו. בהתחשב בכך שפרק הסיום ניצח ברייטינג את פקין, ברור מה הקהל רוצה באמת.
"מנאייכ", עונה 3, 10 פרקים, זמינים ביוטיוב של כאן 11