הדמעות של יונית לוי אמרו הכל: אי אפשר להסתיר יותר את האמת
משבר האמון הענק שהחל ב-7 באוקטובר הפך בסוף השבוע לשבר עמוק ותהומי שאפילו באולפני הטלוויזיה כבר לא הצליחו להסוות אתמול. גם אולפני החדשות הקורקטיים כבר לא יכלו להסתיר את הכאב, את הכעס ואת הדמעות - ובחרו צד. עמית סגל לא היה שם // סיקור הפגנת הענק בתל אביב בשלושת הערוצים
לא נעים להודות, אבל זו האמת: כדי להיות שפוי בתקופה הזאת במדינת ישראל, היית חייב לקיים סביבך איזשהו מימד של הדחקה. להוריד מסכים, להתרחק מהחדשות, לעזוב את הרשתות החברתיות – ולהתמקד במה שסביבך. בעבודה, בחברים, במשפחה, במה שעושה לנו טוב בתוך כל הקושי, מתוך ידיעה ברורה שכל נגיעה בים הכאב סביבנו עלולה לזרוק אותנו לבור ללא תחתית. וגם ככה קשה. אבל יש ימים שבהם הים עולה על גדותיו. יום כזה היה ה-1 בספטמבר 2024 – היום שבו קיבלנו סופית, אחרי שלל שמועות (מרתיחות), את הבשורה המרה על מותם של ששת החטופים שלמדנו להכיר בשמם: עדן ואורי, אלכס וכרמל, אלמוג והירש. ולא רק את חומת ההדחקה שלי הרגע זה שבר. הוא שבר גם את ההסתדרות ואת חברות ההיי-טק ואת בתי העסק הקטנים – ומתברר שגם את מהדורות החדשות.
>> אחרי לילה היסטורי של מחאה בתל אביב: איפה מפגינים היום?
כל מי שראה את מהדורות ליל אמש (ראשון), לא יכול שלא היה לחוש דה ז'ה וו ברור ל"ליל גלנט" – הלילה שבו רחוב קפלן, כיכר הדמוקרטיה ונתיבי איילון התמלאו באנשים שיצאו להפגין ספונטנית, מתוך כעס על התמשכות ההפיכה המשטרית; אבל הפעם הכעס הרבה יותר דוקר בלב, הכאב הרבה יותר חזק. כאן זה כבר לא ויכוח על דמוקרטיה. כאן אלה כבר חיי אדם שזעקו אלינו מהצד השני. שישה בני אדם שכל אחד מאיתנו היה יכול להיות בנעליהם, שש נשמות שהבהירו את עומק ההפקרה שהחלה ב-7 באוקטובר ונמשכת גם כמעט שנה אחרי.
שלוש מהדורות החדשות הבינו את גודל השעה ועשו את מה שלא עשו באותו "ליל גלנט": סיפקו שידור מורחב. המהדורות של כאן 11, קשת 12 ורשת 13 – כולן שלחו נציגים לאולפן החי שהוצב בגשר בגין. התחושה מכל מי שהיה מעורב במהדורות האלה הייתה תחושת הדחיפות. ההבנה שרגע האמת כבר כאן.
מהדורת חדשות 12, המהדורה הנצפית ביותר, בחרה בנשק המיידי והברור שלה: הרגש. היא פתחה את המהדורה שלה, קודם כל, בדברים שמעוררים בנו את הצמרמורת – צעקות המשפחות בלוויות, תיעוד הדרך הארוכה שהמשפחות עברו עד הנה, ושידור מהפגנת הענק. קשת תמיד ידעה לייצר שואו, וכאן היא ייצרה שואו שמצליח להדביק אותך כקהל – כמו תמיד – בגלל היכולת לגעת ברגש האותנטי. ומי שהעבירה את זה בצורה הטובה ביותר הייתה יונית לוי.
ליהוק מגישי המהדורה לא היה מקרי: יונית לוי, המובילה, נשלחה לקפלן וקרן מרציאנו נשארה באולפן. מרציאנו החדה והאמוציונלית היא כמעט ההיפוך מדני קושמרו הממלכתי והמהוגן; ויונית – דווקא היא, שתמיד זוהתה (בצדק) כקורקטית וכמקצוענית ללא פשרות – ברגע הזה נתנה לרגש לסחוף אותה. הקראת השמות עם הדמעות שלה, כולל התקלה שבה קולה נדם לרגע, היו הרגע שבו בקשת 12 סימנו לנו: קרה כאן משהו יוצא דופן. גם בתוך השנה השחורה הזאת שעוברת על כולנו. "הלוואי שהיו תמונות כאלה ב-8 לאוקטובר", היא אמרה ברגע של כנות – וסימנה את הקונצנזוס, נכון ללילה הזה לפחות.
השואו נמשך כשעברו לאולפן – מרציאנו היא זו שהובילה את הפאנל, יחד עם ארבעה כתבים עיקריים: ניר דבורי, שסיפק את הפרטים על החילוץ; אלמוג בוקר, הרכש הטרי מחדשות 13, שהוסיף גם הוא פרטים על האירוע – וגם דפנה ליאל וירון אברהם, שהביאו את "שיחת הצעקות" בקבינט. גם כאן, העובדות לקחו צעד קטן אחורה לטובת השואו: יצירת העימות החזיתי ("גלנט נגד שרי הימין") ובנייה של הכל בתור דרמה אנושית. גם הציטוט האווילי של דודי אמסלם הובלט והודגש. המטרה לא בהכרח להחכים – אלא לעורר אותנו רגשית. להזיז אותנו מהכיסא.
מעבר לבחירה במי שהיה שם, צריך גם לדבר על מי שלא היה שם: עמית סגל, מי ששימש ומשמש כקול בולט בתקשורת נגד עסקאות ובעד כל מה שנתניהו יגיד לו להיות בעדו, לא היה בפאנל באולפן וגם לא בקפלן. אפשר כמובן יהיה למצוא לזה הסבר הגיוני, אבל נדמה שזה קשור גם לעובדה שבקשת 12 – אולי בניגוד למקרים קודמים, כמו למשל יום השיבוש במחאת קפלן – החליטו לקחת צד ולהבהיר עמדה בעד עסקה, או לפחות בעד תשובות מהנהגת ישראל לשאלה "לאן לעזאזל הולכים אחרי היום הזה".
גם מהדורת חדשות 13 נפתחה עם רגש – אבל עם רגש מסוג שונה. אם 12 הלכו עם העצב והדמעות, ברשת 13 הלכו עם הזעם. בבחירה לא שגרתית, אודי סגל לא התחיל את המהדורה ליד השולחן – אלא במונולוג סטנדאפ. הוא דיבר על תחושת ההחמצה של היום הזה ועל החטופים שקיוו שנגיע – אבל אנחנו לא הגענו. אבל אם בקשת 12 המשיכו עם הרגש, ב-13 מה שהמשיך את הנאום הפרוגרמטי של סגל היה דווקא רביב דרוקר, שהביא את העובדות כהווייתן. גם הוא מתח את הקו לליל גלנט, אבל הוא הצליח לעשות את מה שחיפשתי במהדורה: אוקיי, כולם עצובים והכל מאוד מרגש, אבל מה עושים? איפה הדברים עומדים?
וברשת 13, כפי שמרבים לעשות שם לאחרונה, הלכו לא עם הקליפים האמוציונליים אלא עם הארדקור ניוז. הם כמובן נתנו את המקום לקפלן, אבל בנוכחות פחות גדולה משל 12; במקום זה, מי שמילאו את זמן האוויר היה הצוות שנשאר באולפן – דרוקר, הכתבת המדינית מוריה אסרף-וולברג, הפרשן הצבאי אלון בן דוד והכתב הצבאי אור הלר. 13 הלכו לא עם האמוציות, אלא עם העיתונאים שלהם – הטאלנטים שממלאים את המסך, והשאירו צוות רזה יחסית בקפלן (בהובלת הילה קורח). אם 12 שלחו פאנל של חמישה אנשים (לוי, מיכל פעילן, עופר חדד, ישראל זיו ואמנון אברמוביץ') – ב-13 היו שלושה. ההימור היה על מי שנשאר באולפן המקורי.
הגישה השונה מכולם היתה של כאן 11. אולי בגלל שהם לא צריכים לרדוף אחרי רייטינג, תאגיד השידור נקט בגישה המנצחת. הם לא זנחו את הרגש, אבל הם כן הביאו את העובדות כהווייתן – כולל כמה סיפורים מרעננים (מה שלא היה ל-12 ול-13, שהתמקדו בעיקר בהדלפות מהקבינט); מהסיכויים לשחרר את החטופים (גילי כהן), דרך המסלול הרוסי לעסקה (שחשף אליאור לוי) ועד רועי שרון שפירט בדקדוק כיצד בדיוק התנהל המבצע לחילוץ הגופות. בכאן 11 האקשן האמיתי היה הסיפורים החדשים של הצוות באולפן, ולא ההפגנה – גם אם ניתן לה מקום (עם זאת, יש לציין שדווקא שם היו ראשונים לרדת משידור, בהחלטה עגומה ועקומה למדי, לפני כיבוש האיילון בידי המפגינים).
מה שהמלחמה הזאת מדגישה יותר מכל, זה כמה מהדורות החדשות הבינו את מקומן בשרשרת המזון. את הידיעה על מותם של החטופים קיבלו הישראלים במקרה הטוב בבוקר, ובמקרה הרע יום קודם דרך השמועות והטלגרמים. מהדורת החדשות כבר לא כאן כדי לספר לנו מה קורה – אנחנו יודעים. היא כאן כדי לנסות ולתת לנו חוויה קולקטיבית; להשתתף בצער, לכעוס יחד ולנסות בעדינות להציע איזשהו פשר במציאות הסבוכה – ואולי, בקצה, גם להניע לפעולה.
האם זה הדבר הנכון למהדורת חדשות? רבים יטענו שלא, כי זה הרגע שבו עיתונאים מפסיקים לעסוק בעיתונות ועוברים לקמפיין השפעה. אבל יש מקרים שבהם גם התקשורת אמורה להבין את המקום שבו היא צריכה להפריד את האמת מהשקר. להבהיר למי שצריך שכבר אי אפשר יהיה לסמם אותנו עם ססמאות על "ניצחון מוחלט" או "הלחץ הצבאי". הטקטיקה של ממשלת ישראל נכשלה, כי היא הותירה אותנו עם שש גופות – במקום שישה אנשים חיים. וזה כל הסיפור.
כן, אנחנו חיים בעידן של פוסט אמת, ולבולשיט הרעיל יש ערוץ טלוויזיה ורדיו וגם כמה רשתות – אבל בסופו של דבר יש גם עובדות. והעובדות הן שמשהו בערך חיי האדם, באמונה שמדינת ישראל תעשה הכל למען אזרחים שלה שנפלו בשבי – נשבר שבר עמוק. משבר האמון הענק שהחל ב-7 באוקטובר, הפך למשהו שכבר אי אפשר להסוות בסיסמאות. זה היה הרגע שבו גם אולפני החדשות הקורקטיים כבר לא יכלו להסתיר את הכאב, את הכעס וגם את הדמעות.