סוד המסך הנעלם: 7 הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2022

אמילי

הסרט שמדמיין את חייה של אמילי ברונטה הצעירה לפני שכתבה את "אנקת גבהים", ומתאר את התעצבות תודעתה כאישה וכאומנית, זכה במכורתו בריטניה לביקורות מצוינות, אך משום מה בארץ הוא יצא למסכים בלי שהוקרן לעיתונאים (בארה"ב הוא יופץ רק בשנה הבאה). כך יצא שהסרט כמעט לא קיבל תשומת לב בארץ, והתפרסמו עליו רק שתי ביקורות, שתיהן נלהבות. השחקנית פרנסס אוקונור, שזה סרטה הראשון כתסריטאית ובמאית, סיפקה לאמילי (אמה מקי המצוינת) רומן סוער עם כומר מתלמד, בלי להקריב את המורכבות למען הרומנטיקה. כסרט העוסק ביצירת ספרות, "אמילי" מדבר בשפה מטאפורית עשירה, שהיא גם חושנית מאוד, והוא בשל ומגובש מבחינה דרמתית וסגנונית.

סיראנו

העיבוד המוזיקלי למחזה הקלאסי מאת אדמונד רוסטן התקבל בארץ בביקורות מעורבות, חלקן גרועות ממש. הן לא הגיעו לו. פיטר דינקלג' מפליא לגלם את החייל הנועז ועתיר הביטחון בכישורי הלחימה והליריקה שלו, שבשל חזותו הלא אטרקטיבית אינו מעז לחשוף את צפונות ליבו בפני אהובתו. זאת הופעה שהיתה צריכה לזכות אותו באוסקר, אלא שהוא אפילו לא היה מועמד. המכשלה העיקרית של הסרט היא השירים המאופקים שאינם ממריאים לשיאים דרמתיים. אבל הם ממש יפים והיכרות מוקדמת איתם מעצימה את חוויית הצפיה. למוזיקה הותאמו תנועות מחול מינימליסטיות שמשתלבות יפה בתנועות המצלמה הזורמות שהבמאי ג'ו רייט נודע בהן. גם קשת הצבעים המאופקת – הרבה בורדו וירוק זית, ותאורת גז עמומה – מצטלמת להפליא על רקע העיירה נוטו שבדרום סיציליה. הכל נורא יפה לעין ואורגני לדרמה.

שיעורים בפרסית

סרטו של ודים פרלמן כמעט לא זכה לתשומת לב וגם אני, שראיתי אותו באיחור, לא התפניתי לכתוב עליו ביקורת. כסרט שואה הוא דורך על מוקש או שניים, אבל בסופו של דבר הוא מאוד מרגש, והוא נישא על כתפיו של אחד השחקנים הכי מרתקים בשנים האחרונות. ז'יל (נהואל פרז ביסקיארט הנהדר מ"120 פעימות בדקה") נעצר על ידי האס אס ונשלח למחנה ריכוז, שם הוא מצליח לחמוק מהמוות בהישבעו שהוא לא יהודי, אלא פרסי. אחד מבכירי המחנה (לארס איידינגר, מצוין גם הוא) רוצה ללמוד פרסית (הסיבה לא מאוד משכנעת) וז'יל נותן לו שיעורים בשפה שהוא ממציא על בסיס שמות האסירים במחנה שהוא אחראי על רישומם. זה מניב סדרה של סצנות מותחות, מצחיקות וגם מזעזעות. אקורד הסיום הוא הברקה תסריטאית, וכשאני נזכרת בו תוך כדי הכתיבה הדמעות שבות ועולות.

3,000 שנים של כמיהה

סרטו של ג'ורג' מילר התקבל באכזבה מסוימת אחרי השיא המסעיר של "מקס הזועם: כביש הזעם", ודי נפל בין המושבים. באופן יוצא דופן ביקום הקולנועי של המאה ה-21, זאת פנטזיה למבוגרים, לא לבני תשחורת. טילדה סווינטון מגלמת אשת אקדמיה מזדקנת (טילדה סווינטון) שפוגשת ג'יני (אידריס אלבה) המציע לה שלוש משאלות. היא לא ממהרת להביע אותן אלא מתעקשת להכיר אותו. מבחינת המהות הסרט דומה יותר ל"אף פעם לא מאוחר" (אמה תומפסון מגשימה פנטזיה בחברת נער ליווי בחדר מלון) מאשר לסרטי מארוול. זה סרט מרהיב, מבולגן, פגום ונהדר, והוא ליפף אותי בערגה שבליבו.

שדה פרג

אחרי שהוקרן בפסטיבל הקולנוע הגאה, הסרט יצא להקרנות מסחריות אך לא זכה להצלחה יתרה, משום שהקהל הפוטנציאלי שלו מצומצם מראש. זה לא צריך להיות ככה. זה סרט רומני טיפוסי (ריאליזם קיצוני, שוטים ארוכים) על נושא יוצא דופן (ברומניה). הוא מתחיל עם שני בחורים מאוהבים שמתעוררים יחדיו בבוקר, אבל ממשיך אחרת לגמרי. כריסטי משאיר את מאהבו המוסלמי בדירה ויוצא לעוד יום עבודה כשוטר בבוקרשט. היחידה שלו נקראת לטפל בהפרת סדר באולם קולנוע, שם מפגינים שמרנים עצרו את ההקרנה של סרט להט"בי. בזמן שהשוטרים מנסים להרגיע את העניינים כריסטי מזוהה על ידי אחד הנוכחים וחושש שיחשוף את זהותו המינית בפני עמיתיו. זה מוציא ממנו את המאצ'ו המבוהל שבו והוא תוקף. הסיטואציה המסובכת הזאת מהווה את רוב משכו של הסרט, והיא טעונה ומתוחה ולא מפסיקה לעניין.

כל מה שאני יכולה

הדבר הכי פחות מוצלח בסרט הישראלי המוצלח הזה הוא שמו הלא זכיר. אניה בוקשטיין מגלמת פרקליטה שמתבקשת לטפל בתיק עבירות מין. התובעת היא אפרת בת ה-22, המאשימה את השכן שלה לשעבר (לירון לבו) שלטענתה עשה בה מעשים מגונים לפני כעשר שנים, כשהיתה בת 12. בשל סוג התביעה, המשפט מתנהל בדלתיים סגורות, מול שופט אחד, ומבוסס אך ורק על עדויות של התובעת, בת זוגה הסוערת (מגי אזרזר) והנתבע שמכחיש. שרון סטריבמן מגישה הופעה מופנמת, מתריסה ומסעירה בעוצמתה בתפקיד התובעת הנחושה, אבל חברי האקדמיה העניקו מועמדות לפרס אופיר רק למוני מושונוב שמגלם את סניגורו של הנאשם. שירי נבו פרידנטל כתבה וביימה סרט ז'אנר עשוי היטב ומשוחק מצוין מקיר לקיר, שמדביק אותנו לדרמה שעל המסך ומערב אותנו רגשית בגורלן של גיבורותיו.

איפה אנה פרנק

אחרי שנים רבות של עבודה מאומצת, סרט האנימציה של ארי פולמן הגיע סוף סוף למסכים, והתקבל בקול ענות חלושה. הבכורה בפסטיבל קאן לא הכתה גלים, והיו שטענו נגדו מיני טענות כאילו הוא דידקטי מדי, ועושה השוואות שלא צריך לעשות (הוא לא). הסרט ירד מהמסכים בארץ הרבה יותר מדי מהר, וזה כל כך חבל, כי זה סרט כה יפה ומרגש. באמצעות מעקב אחר החברה הדמיונית קיטי, שמתעוררת לחיים בבית אנה פרנק שבאמסטרדם, פולמן מחזיר את אנה לממדים אנושיים של מתבגרת קוצנית, שמעוצבנת על אימא שלה, ומפנטזת על כוכבי קולנוע. השאלה שבכותרת מהדהדת לאורך הסרט, עוטה ופושטת משמעויות שונות, והתשובה שמתקבלת בסוף הומניסטית ומעוררת השראה.