הדוקו "תלושים" אולי חשוב, אבל המציאות עוטפת אותו באירוניה מרה

בימים שאחרי ה-7 באוקטובר 2023, אחד הדברים שעוררו את תדהמתנו ואת זעמנו כאן בארץ היו סרטונים שרצו ברשתות החברתיות, של אנשים בערים גדולות (בעיקר בארה"ב) תולשים מהקירות פוסטרים של תמונות החטופים בעזה. כשהמצלמים התעמתו עם התולשים, לרוב הם התעלמו, או הגיבו בקללות, ולא הצלחנו להבין את המעשה האגרסיבי הזה. כמה שנאה צריכה להיות כלפינו אם אפילו תמונות של ילדים חטופים בעזה נקרעות ומושלכות לפח? וזה עוד היה לפני שמספר הפלסטינאים שנהרגו על ידי צה"ל בעזה האמיר לעשרות אלפים.

>> אל תעצמו עיניים: 10 יצירות שידביקו אתכם למסך ב-7.10 ואחריו

"תלושים", סרטו התיעודי המעניין של נמרוד שפירא שישודר ב-7.10 ביס דוקו ובסטינג+, מתחקה אחר התופעה ומנסה להבין האם יש שם משהו מעבר לשנאה יוקדת מתודלקת באנטישמיות. נקודת המבט בסרט היא בעיקר של ישראלים ויהודים שנפגעו מהתופעה, חלקם באופן הכי אישי שאפשר בהיותם קרובי משפחה של חטופים. אבל הסרט נותן ביטוי גם לאנשים שפוטרו ממקום עבודתם, או סטודנטים שהועפו מהאוניברסיטה אחרי שצולמו תולשים פוסטרים ברחוב – ולטיעונים של אלה המתעקשים שקמפיין החטופים היה תעמולה גרידא.

בתחילת הסרט מוצגים בפנינו ניצן מינץ ודדה, צמד אמני-גרפיטי תל אביביים, שהגיעו לניו-יורק בספטמבר 2023 ובבוא היום הנורא חיפשו דרך "לקרוא לעזרה כמה שיותר מהר". יחד עם המעצבת הגראפית טל הובר הם עשו אדפטציה על הפורמט האמריקאי של פרסום תמונות נעדרים על קרטוני חלב, הדפיסו אלפיים עותקים ויצאו להדביק אותם על קירות ועמודי חשמל. לדבריהם זה רק העצים את תחושת הבידוד שלהם, כי אף אחד לא הצטרף אליהם, אז בלילה הם העלו את הקבצים לאינטרנט והציעו לאנשים להדפיס אותם ולתלות במקום שבו הם גרים. כבר למחרת זה התפוצץ בעולם כולו. אחרי זמן קצר הגיעו גם התולשים, והסרט מרוצף בסרטונים ששוב מעלים את הסעיף.

אחד המרואיינים בסרט, פרופסור חובש כיפה מאוניברסיטת ניו יורק בשם רבי יהודה סרנה, מסביר יפה שהרשתות החברתיות חיזקו בקרב הצעירים תפיסה של בינאריות מוסרית, על פיה יש מדכאים ומדוכאים, ולכן "כל אלימות שמופנית כלפי המדוכאים היא פשע, וכל אלימות שמופנית כלפי המדכאים היא מלחמה לחירות. לראות את הפנים האלה, זה האתגר האולטימטיבי לתפיסה הבינארית הזאת". המשפט האחרון נשמע על רקע תמונתו של יגל יעקב בן ה-12 מודבקת על עמוד ברחוב, וזה רגע מצמרר.

כזכור, יגל חזר מהשבי במסגרת עסקת שחרור החטופים בנובמבר 2023, ובאוגוסט השנה הוא פרסם באינסטגרם סרטון שבו שיתף את עוקביו בתגובות שהוא מקבל ברשתות החברתיות: "אנשים כותבים לי בתגובות 'למה חזרת? הלוואי שהיית נרצח שם בעזה עם כל הילדים האחרים". הפן הזה של הסיפור אינו כלול בסרט, וככל שהוא מתקדם, הולך ומעמיק הנתק בין מה שנראה ונאמר בו על היחס המחפיר לפוסטרים של חטופים בארה"ב, לבין מה שאנחנו יודעים על היחס לחטופים ולמשפחותיהם היום בישראל.

מרואיינת נוספת היא נינה מוגילניק, אם לבן אוטיסטי, שלדבריה המקרה של נויה דן האוטיסטית שנרצחה ב-7.10 נגע לה במיוחד. מוגילניק מצולמת תולה פוסטרים ומתעמתת עם תולשת מטושטשת פנים שממהרת להפנות אליה את גבה. בהמשך, באחת הסצנות מעוררות המחשבה בסרט, שפירא אומר לה שניסה לראיין תולשים, וכולם סרבו. אבל הם כן סיפקו לו הצהרות והוא נותן למוגילניק להקריא אחת מהן. "בשיחה האחרונה שלנו התחננתי בפני סבא שלי שישמור על עצמו", היא מקריאה למצלמה. "למחרת הוא נהרג בהפצצה ישראלית. אהבתי אותו מאוד. ליבי שותת דם. הפוסטרים האלה, שמציגים ישראלים רק כקורבנות, מטרתם לקבץ עוד תמיכה בממשלה הישראלית. זאת לא קריאה לחזרתם. כאילו שהכל התחיל ב-7 באוקטובר. בישראל הפוסטרים האלה יכולים ללחוץ על הממשלה לעשות עסקה. אבל כאן בארה"ב התפקיד שלנו הוא בעיקר להחליט אם ארה"ב תשלח עוד עזרה צבאית לישראל. אז הפוסטרים האלה הם לא על החזרת החטופים. עניינם הוא דחיפה לעוד הרס".

מוקדם יותר בסרט מוגילניק אומרת שאם תליית פוסטרים של חטופים זה תעמולה, "סבבה, אני אצטרף לקמפיין התעמולה הזה כל יום, ופעמיים ביום ראשון". אחרי קריאת הדברים הנ"ל העסק נעשה יותר מורכב, עבורה ועבור הצופים. היא אכן מוצאת שהטיעון ראוי להתייחסות, אך מוסיפה שאי אפשר לנהל שיחה באמצעות תליה או תלישה של פוסטרים. העניין הוא שהיום אנחנו יודעים שראש הממשלה נתניהו אכן משתמש בחטופים כתעמולה, וככל הנראה לא באמת מתכוון לעשות מה שצריך כדי לשחרר אותם. וזה עוטף את "תלושים" באירוניה מרה, שאינה נמצאת בו עצמו.
יום שני, 7.10.24, 19:40 ב-yes דוקו, ב-yesVOD ובSTING+