הזוג המוזר: "אופירה ולוינסון" שכחו את השפיץ אצל ברקוביץ'

אם הייתי אומר לכם לפני ארבע שנים שמתישהו הם יופיעו על המסך כצמד, כנראה שהייתם חושבים שאני צוחק. או משוגע. או צוחק ומשוגע. מצד אחד אופירה אסייג, שועלת קרבות מעולם הספורט, אחת שאף פעם לא התביישה ברכילות, כזו שצמחה מהאינטרנט; ומהצד השני, חיים לוינסון, עיתונאי בכל הרמ"ח, איש שמאחוריו שורה של חשיפות עיתונאיות מרשימות, שבא מהמילה הכתובה. שניהם אמנם מגיעים מעולם התקשורת, אבל שניהם גם נמצאים בשני אגפים שונים בטירוף של העולם הזה.

>> ספין התפילין: מה תענו לעמית סגל בפעם הבאה שיסובב אתכם?
>> תנו להם אוסקר: ערוץ 14 זכה בפרס הטלוויזיה להתבכיינות

והנה כי כן, הם כאן. ביחד. אתמול (שישי) שודרה תכנית הבכורה של "אופירה ולוינסון" – העיבוד המחודש של התכנית המצליחה, אחרי שאסייג פירקה את החבילה עם אייל ברקוביץ'. אם השותפות בין אסייג וברקוביץ' היתה טבעית לחלוטין, אחרי שנים של עבודה משותפת ברדיו, כאן התחיל משהו חדש לגמרי – שותפות לא מובנת מאליה, שמביאה למסך משהו שונה לחלוטין ממה שהביאו אופירה וברקו בראשית הדרך שלהם אז.

ברקו, אתה נראה קצת חיוור. "אופירה ולוינסון" (צילום מסך: קשת 12)

היום כבר קשה לזכור, אבל "אופירה וברקוביץ'" לא התחילה בתור תכנית אקטואליה. בפרקים הראשונים שלה, היא הוקדשה בעיקר לראיונות משועשעים, לאייטמים מעולם הבידור או לקידום הטאלנטים של "קשת". סוג של "גלית ואילנית" עם החבר'ה הצועקים מהספורט. החיים הפכו את התכנית להרבה יותר פוליטית, עד לשלב שבו היא לקחה צד ברור בוויכוח שמניע את חיינו (וגם מחובקת על זה בחוגים מסוימים). התהליך הזה נמשך עם הכניסה של לוינסון – הימים שבהם בתכנית פתחו קריוקי נגמרו. התקופה היא פוליטית (וטראגית), וגם התכנית הרבה יותר רצינית.

כיאה לשני עיתונאים משופשפים, לוינסון ואסייג הביאו כמה ראיונות חזקים ומבוקשים לתכנית הראשונה: אייל ולדמן, שדיבר בגלוי אחרי ההתקפלות של יואב קיש בסוגיית פרס ישראל; רונן צור, שהתייחס לראשונה להתפטרות שלו ממטה החטופים, וגם מירי רגב, שהתעמתה עם אסייג לא מעט בעבר, והתייצבה בעמדה היוקרתית של הראיון הסוגר. טקטיקת הראיון שלהם די דומה לטקטיקה בימי ברקוביץ' – אסייג קצת יותר רכה, לוינסון מאגף ומנסה לברור את האמת מהבולשיט.

ריאיון הישגי? יש. אייל ולדמן, "אופירה ולוינסון" (צילום מסך: קשת 12)

הדמות של לוינסון מעניינת במיוחד, כי הוא הולך ובונה את עצמו בשנים האחרונות גם כפרסונה טלוויזיונית. זה התחיל ממש בקטן בתכנית הבוקר אצל ניב רסקין, המשיך בהופעה לא צפויה ב"המטבח מנצח" ובגיחות לצידו של יאיר שרקי באולפנים הליליים של החדשות, ונגמר כשהוא מככב באחד הפורמטים החזקים של קשת. רבים מהאנשים שמעריכים אותו תהו על המהלך הזה: מה לעיתונאי איכותי לכאורה כמוהו, ולתכנית רדודה שכזו? אבל האמת היא שלוינסון כבר מזמן הפנים את תפקיד העיתונאי בעידן הנוכחי ובצורה הכי טובה – אם אתה רוצה שישמעו אותך, הכלבויניקיות היא העניין.

בעולם התקשורת העכשווי, כל החבילה צריכה לבוא ביחד – גם החשיפה העיתונאית המרשימה של לוינסון על השופט אורנשטיין ואפי נווה ביום רביעי, גם הטור הארסי והבומרי כלפי נועה קירל ביום חמישי וגם ההופעה לצד אופירה אסייג ביום שישי. שלושת הדברים האלה יחד מייצרים בולטות בעולם הפרעת הקשב שאנחנו חיים בו. לוינסון פשוט עושה עמית סגל ומשחק לפי הכללים. אגב, כפי שהוא עושה בתכנית עצמה – גם מסוגל לאתגר מימין את ולדמן, וגם לנהל דיון עם טהוניה רובל על התרסקות מעמד הדוגמניות.

כמעט ושכחנו – צהוב. "אופירה ולוינסון" (צילום מסך: קשת 12)

התכנית, בסך הכל, זורמת די טוב – השעתיים ברוטו זורמות די בצ'יק והדינמיקה בין שני המגישים טובה. נקודת החולשה הברורה שלה היא "הפאנל הפוליטי", פורמט שהוא כמעט מס שפתיים של תכניות מהסוג הזה. עוד מקום שבו אנחנו שוב משחקים את "משחק האיזון", ומנסים לייצר את הדיון החרוש עד לעייפה בכל הנושאים שעליהם שמענו את כל הדעות שוב ושוב. הפעם, היו אלה אביחי בוארון, חבר הכנסת לשעבר מהליכוד, עו"ד קובי סודרי וגם גאולה אבן-סער. וכאן גם נכנס בי חוסר הנוחות.

גאולה אבן-סער היא אישה מוכשרת ומרשימה, שאת הרקורד העיתונאי והתקשורתי שלה אין צורך להסביר. אבל יש משהו בעייתי בכך שבעלת עניין, שקשורה בקשר זוגי עם שחקן פוליטי בכיר (שנמצא בכותרות ממש בימים אלה), יושבת בפאנל בתור פרשנית. נדמה לי שאנשים הגונים, ואבן-סער היא בנאדם הגון, צריכים להוציא את עצמם מהמקום הזה. לא להשעות את עצמם מהתקשורת בהכרח, אבל כן להימנע מהכניסה לקרביו של הדיון הפוליטי. גם בלי ההופעה החיוורת והבעייתית שלה, הפורמט החרוש לעייפה שבו כמה אנשים נכנסים לדברים אחד של השני עם דעות מחוממות מהמיקרו, קצת מעייף לצופה הממוצע. בעולם שבו לכולם יש דעות, לשמוע שוב את אותן תפיסות תבניתיות לא מוסיף דבר לאיש. במובן הזה, הראיונות בתוכנית תורמים לצופה הרבה יותר מאשר הרעש הבלתי פוסק של אותו פאנל.

עוד פאנל פוליטי? פפפפפ. "אופירה ולוינסון" (צילום מסך: קשת 12)

בסופו של דבר, המבחן הגדול של "אופירה ולוינסון" היא כמה היא תצליח להתבלט בתוך ים האקטואליה שמסביב. מה בעצם יהיה ההבדל המשמעותי בינה לבין "פגוש את העיתונות", מלבד היום בשבוע? הסוד טמון בדעתנות שהפכה גם את "אופירה וברקוביץ'" לבולטת בנוף. היכולת לא להתיישר או לנסות להתחנף, אלא לקחת חלק פעיל בוויכוח, לשלוף ציפורניים, להיות פרובוקטיביים, לומר את האמת לכוח. שני המגישים יודעים טוב את המלאכה הזו. התוכנית הראשונה עדיין לא ביטאה את זה מספיק. צריך לתת לזה עוד זמן, אבל הניסוי הזה מעניין ונמשיך לעקוב אחריו בעתיד.