הסביח הזה טוב, הסביח הזה מצוין – אבל זה פשוט לא מספיק
עבור הסביח השני בחייו, מבקר אוכל הרחוב שלנו הלך לנסות את היכל הסביח החדש של "אריכא", מוסד ירושלמי ששואף לאתגר את מלכי הסביח של תל אביב. עם כל ההייפ של עיר הבירה, בסוף המנה נשארה ברמת הסביח הפשוט, גם אם במקום גבוה יחסית לרף העירוני. אם כבר, לכו על הגרסה הטבעונית
לפני כשנתיים, בשיא משבר הקורונה, טעמתי את מנת הסביח הראשונה בחיי, הישר מידיו של הטוב מכולם. לא, לא עובד. אפי רז, הסביחיונר המבריק שבנה את סביח פרישמן וסביח טשרניחובסקי ויצא לגלוות מבחירה, מבקר מדי פעם באיזה דוכן שרק בא לו. אז, כשטעמתי את המנה הקסומה ההיא, זה היה ב"סביח 29", פופ-אפ שנפתח לתקופה בשעות הצהריים מהחלון של בר הפיקוק. זו היתה חוויה כל כך טובה עד שעם סיום הביקורת שכתבתי, הבטחתי לעצמי דבר מה.
"יש סיכוי שמנת הסביח הראשונה בחיי תהיה גם האחרונה. למה להרוס רושם כזה טוב? הסביח של אפי הוא חגיגה של בלגן טעמים מאורגן להפליא, פיתה צבעונית גם במראה וגם על הלשון, ודרך נהדרת להתחיל עם סביח. בעצם, אולי זו דרך די גרועה, כי איך אני אמור לשחזר את החוויה הזו עכשיו?". אני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי דאז, למעט משפט הפתיחה. הבטחה שנאלצתי להפר. למרבה הצער, זה לא היה הסביח האחרון שלי.
עד עכשיו הצלחתי לשמור על ההבטחה שנתתי לעצמי ונמנעתי מלאכול סביח נוסף, למרות שבואו, זה לא היה כזה קשה (אם כי כן אכלתי סופגניית סביח. היה זועה). אבל עכשיו הגיע הזמן לשבור את צום החציל הגדול, כי תל אביב התחדשה ביבוא של סביח ירושלמי – אריכא, מוסד אהוב במיוחד מעיר הבירה שכל כך מתגאה בירושלמיות שלו עד שאפילו בחר בשם שמרגיש בארמית. בכל פעם שמגיע לתל אביב סניף חדש של מזון שכבר יש כאן בשפע מאחת הערים האחרות במדינה, אני בו זמנית מעריך את החוצפה. אבל בו זמנית, יש להודות, אני קצת סקפטי – מה תביאו לנו שעדיין אין לנו בבירת הקולינריה הארצית?
ובכן, לאריכא יש את היומרה לאתגר את הסביח התל אביבי עם גרסתם, ואני מכבד את המורשת הקולינרית של ירושלים, אז החלטתי להפר נדר ולגשת לטעום. הלוקיישן בו התמקמו, הרצל 15, ממש מול הרצל 16, רחב ידיים – אולי אפילו גדול מדי עבור סביח – מה שמרמז עד כמה הם מאמינים ביכולתם לדרוס רגל בשוק התל אביבי. עם זאת, הוא מאוד נקי ורחב ידיים ונעים לביקור, ויש גם זמן לבהות בויטרינה היפה שמכילה ממרחי מעדניה כמו ריבת חצילים או טחינה פיסטוק לרכישה הביתה. אין לי בבית לחם, אז הלכתי על סביח.
>> בשבוע שעבר טעמנו את השווארמה הכי יקרה בישראל
כיאה למקום שמתמחה במנה אחת, אין הרבה אופציות בתפריט, אז הזמנתי את כולו: פיתה אוריג'ינל, כלומר סביח רגיל (23 ש"ח) וסביח טבעוני (27 ש"ח, ומיד תבינו למה זה יקר יותר). אין טקסים או קשקושים מיותרים, רק בנייה סבלנית של הפיתה, כיאה למקום שמתהדר בשורת הטאגליין "אמנות הרכבת הפיתה". ובכן, סורי חברים. צפיתי כבר באומן בפעולה, ואתם לא אפי.
שלא יהיו טעויות, זו יצירה טובה. אפילו טובה מאוד. הפיתה רכה וטעימה מאוד (אם כי עבה יחסית, מה שקצת גונב את תשומת הלב מטעמי תכולתה), הרכיבים טריים, הטחינה בסמיכות נהדרת, החריף מצוין בעוצמתו, הכל תכלס טעים, אבל המכלול נשאר ברמת הסביח הפשוט, גם אם במקום יחסית גבוה. זה לא עושה את זה עבורי. אם נדייק את הסיבות, למרות ההבטחות, סידור הפיתה לא היה אידיאלי והיו כמה ביסים נכבדים שלא הכילו אף חציל (הכמה ביסים לפני הסיום, דווקא נקודה חשובה לרפד בה), וכשננגס, החציל עצמו היה דקיק ברמות. היה אפשר לחפות על הדקיקות עם העמסת דפי חציל, אבל הכמות היתה סבירה ולא יותר.
באופן מפתיע, היתה זו דווקא המנה הטבעונית שהיתה מוצלחת יותר בזכות תוספת קטנה אך משמעותית. במקום ביצה, מקבלים כמות ממש מרשימה של פטריות פורטובלו שהוקפצו בשמן זית, ולא רק שהתוספת כשלעצמה היתה מצוינת (שמן זית מצטיין, סחטיין ירושלים), אלא שכל המנה שודרגה בזכותה. שילוב הטעמים עם החציל הפך אותה למנה שמשתדרגת מעל לסביח, גם אם אחת שמנונית אפילו יותר מהרגיל. ובכל זאת, אם תינתן לי הבחירה, אעדיף לא לאכול לעולם עוד אף סביח – עם או בלי פטריות – רק כדי לשמור את עצמי לסביח השלישי בחיי, שאם אפשר, אשמח אם יגיע הישר מאפי רז.
הרצל 15, תל אביב, ראשון-חמישי 9:30-23:00, שישי 9:30-15:00 (שעות פתיחה בהרצה)