מה מצחיק פה: 10 מערכוני הסאטירה הכי דוקרים של "ארץ נהדרת"
אחרי שאמש (שלישי) הבריקו בארץ נהדרת עם מערכון שעשה לנו כאב בטן, ולא מצחוק, נזכרנו שבעצם היו לא מעט כאלה בתולדות תוכנית הסאטירה הכי חשובה של ישראל. אלאור אזריה, שאולי חוזה מלחמת אזרחים ועוד מערכוני ארץ נהדרת שלא ניסו להצחיק, אלא בעיקר לנער
"ארץ נהדרת" חוגגת בימים אלה ממש עשרים שנה על המסך בהן פעלה כתכנית הבידור הכי גדולה שהיתה כאן – הכי מצחיקה, הכי גרנדיוזית והכי מושקעת – אבל גם הכי סאטירית. תכנית שעברת איתה את כל מה שעבר על מדינת ישראל בעשרים השנה האחרונות: מראשי ממשלה שהתחלפו, מערכות בחירות שבאו שוב ושוב (ושוב), מלחמות או מבצעים צבאיים, וגם רגעים קלילים או מצחיקים יותר.
אבל יש מערכונים שבהם "ארץ" לא מחפשת להצחיק. יש רגעים שבהם התכנית משתמשת ביכולות שלה גם כדי להגיד משהו בועט, ולא פעם הקטעים האלה לא ממש מעוררים חיוך, אלא יותר מטרידים. זה מה שראינו אתמול (שלישי), עם מערכון המילואימניק ששב הביתה. אבל זו לא הפעם הראשונה. והנה תזכורת ל-10 מערכונים בועטים במיוחד מההיסטוריה של "ארץ נהדרת".
סיכום פרשת אזריה (2017)
אחד המערכונים היותר יפים של "ארץ", גם מבחינה אמנותית, אבל בעיקר כזה שהצליח ללכוד את האווירה הציבורית המשוגעת סביב פרשת אלאור אזריה. המערכון המחזמרי, מבוסס על השיר העל זמני "Bohemian Rhapsody" של קווין, שם על השולחן את כל השחקנים – נתניהו שהטיף מוסר ואז התקפל, בוגי יעלון שעשה "נו נו נו", זהבה גלאון שהזדעקה מהיציע, שרון גל שרק חיפש לעשות עליו כסף, ליברמן ומירי רגב והקופאית ברמי לוי וברוך מרזל והצל – ובסוף, אלאור עצמו, עם הפאנץ' שחורך את הלב. "וואלה איזה באסה / שעליי נפלו / יש כמוני אלף, אבל רק אותי צילמו". הפאנץ' ליין הזה עורר סערה אחר כך, בקרב שמאלנים וימנים כאחד, אבל היה האמת – זו שאף אחד לא דאג להגיד.
מלחמת אזרחים (2021)
במערכון הזה, הסיפור לא היה רק התוכן – אלא גם התזמון. זה מערכון שמשודר ב-23 במרץ, 2021, רגע לפני פרסום תוצאות המדגם בבחירות הרביעיות תוך שנתיים (אלה שבסופן הוקמה "ממשלת השינוי"). ושוב, כמו ש"ארץ" יודעת לעשות – זה לכד תחושה שהיתה באוויר. תחושה של ייאוש ברור ממערכות הבחירות החוזרות ונשנות, תחושה שמשהו עמוק לא עובד בדרך שבה אנחנו מנהלים את החיים שלנו. ואז, ברגע אחד שאולי מביא את הפיתרון: רק מלחמת אזרחים. במונולוג כאוטי וכתוב היטב הוא משרטט בדיוק מצמרר את תמונת המצב. שנתיים אחר כך, סביב הכאוס שהיה פה על הרפורמה המשפטית, זה לא הרגיש כמו בדיחה – אלא יותר כמו נבואת זעם. בעצם, זה הרגיש כך גם אז.
מי שירה (2008)
בתור ילד שרצח רבין היה עבורו טראומת ילדות, את המערכון הזה אני לעולם לא אשכח. הוא הגיע סביב העשור לרצח המזעזע – וסביב מחזמר על חייו של רבין, שעלה בתיאטרון "הבימה". "מי שחלם" קראו לו, והוא עורר לא מעט ביקורות – בשל ההקשר שבין יצחק רבין ז"ל וזכרו, למחזמר. "ארץ" השתמשה בטקסט הזה, כדי לייצר ממנו משהו שדקר את הלב – את "מי שירה", המחזמר על חייו של יגאל עמיר. בבת אחת נשלפו הרפרנסים, מ"צ'יטי צ'יטי בנג בנג" ועד "גריז", כדי לייצר את הקרנבל על הנושא שהוא פצע מדמם בלב החברה הישראלית – עד עצם היום הזה. היום אני חושב שזה מופתי, אז – יצאתי מהמערכון עם דמעות בעיניים.
מתנה לחתונה (2021)
אחד המערכונים הקצרים, והכואבים. מהמקרים שבהם "ארץ" יצאה לרגע מהדיון הפוליטי או המדיני כדי לתת תובנה על החיים שלנו כאן – במקרה הזה, על האלימות נגד נשים שנחשפה יותר באותה התקופה. הוא מציג ארבע נשים במסיבת רווקות מפונפנת, רגע לפני חתונה, עם חולצות תואמות ולבבות באוויר. ואז, בין סטורי לצ'ייסר, פורצת האמת המבהילה כשמתחיל שלב המתנות, וגיבורת המערכון מוצאת אקדח. כי עכשיו אולי הכל סבבה, אבל אי אפשר לדעת מתי תזדקקי לו. זום אאוט, שקט מטורף – ואמירה כואבת על מציאות חייהן של נשים בישראל.
ונזכור (כמעט) את כולם (2021)
ל"ארץ נהדרת", לאורך השנים, היה לוח זמנים די קבוע: מתחילים אי שם בסתיו, ומסיימים ביום העצמאות – חודש מאי. ופרק יום העצמאות הוא פרק שגם מתייחס ליום הזיכרון – ומערכון הפתיחה הזה, בהקשר הזה, היה עצוב במיוחד. בבחירה לא מקרית, אודי כגן (לוחם לשעבר שחזר עם פוסט טראומה) מופיע בפני תיכוניסטים, רגע לפני גיוס. כולם מצפים שהוא ישיר קלאסיקה, אבל הוא מביא את הטרגדיה ישר לפתחם. "הוא בא לוועדה, הוא לא ישן שבוע / אמרו לו: נו, חייל, מה יש לך להגיד / נשרטתי באיו"ש, אמר אז הפגוע / אין שום סימן, אמר לו הפקיד". כגן השתמש בכישרון שלו כדי להביא את הקול שבדרך כלל לא מושמע על המסך – קולם של ההלומים, של אלה שחזרו עם שריטות מהמלחמה שאליה נשלחו. והמדינה שמפקירה אותם לגורלם. גם זה יצא קצת נבואי, ולא במקרה מתקשר עם מערכון המילואימניק מאתמול.
אחד נגד 119 (2008)
מלחמת לבנון השנייה היתה אירוע מכונן בתולדות ארץ נהדרת. היא החזירה את התכנית למסך אחרי העונה השלישית, נפלה עליה כרעם ביום בהיר – ובעיניי, חידדה את היכולות הסאטיריות. רגע שיא אחד כזה היה המערכון הזה – שוב, שימוש בטקסט בידורי לכאורה (השעשועון המצליח "אחד נגד מאה", ששודר ברשת והוגש ע"י אברי גלעד), כדי להביע משהו עמוק יותר: את ההתנהלות חדלת האישים של מנהיגי אותה מלחמה, ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ, על רקע ועדת וינוגרד. וכמו בשעשועון, הם הקפידו לענות לא נכון – וה-119 נעלמו מהמסך, אחד אחרי השני. מערכון מופתי, וכואב במיוחד – על רקע הקיץ השחור ההוא של 2006.
גלעד שליט חוזר לזמן מוגבל (2008)
אפרופו 2006 השחורה – זו חזרה לנושא שהעסיק מאוד את החברה הישראלית באותה תקופה. גלעד שליט, והמשא ומתן לשחרורו. דיון שנגע הרבה לשאלת "המחיר" – מה המחיר שנצטרך לשלם תמורת חייל חי שנמצא בשבי האויב. במערכון, נועם שליט (אבא של גלעד, מגולם ע"י יובל סמו) פוגש את נציגי הממשלה – בוגי יעלון וציפי לבני, כששניהם מציעים לו מתווה חדש: לא להחזיר, אלא לשכור. כי יקר מדי להחזיר באופן מלא – אז משלמים מעט, כדי לקבל אותו לתקופה קצרה. "הצלחנו לסדר את זה כך שיהיה גם בראש השנה וגם בסדר אצלך", ניסו לנחם אותו. גם המערכון הזה נשאר איתנו עד היום, סביב שאלת המחיר על החטופים שנמצאים עכשיו בעזה.
שיטת החינוך החדשה (2010)
חוזרים לאמצע העשור הקודם, תקופה של קיפאון – אף אחד כבר לא דיבר על שלום, ממשלת הימין בראשות נתניהו התנהלה באין מפריע, ותנועות כמו "אם תרצו" חגגו. המערכון הזה שיקף בצורה מצוינת את רוח התקופה דאז – גן ילדים שבו הילדים כבר לא מדברים אפילו על שלום, אלא מדקלמים את הסיסמאות הימניות של המבוגרים. העולם הוא אנטישמי, הבעיה שלנו היא הסברה ואי אפשר לעשות שלום עם הערבים. בסוף, כולם שרים את ההמנון, שמתחלף למילים של אייל גולן ("מי שמאמין לא מפחד"). עוד מערכון שתפס סנטימנט ציבורי.
הכנה לצבא (2008)
2008, ימיה האחרונים של ממשלת אולמרט. התקופה היא תקופת וינוגרד, פוסט המלחמה הקשה שהיתה בלבנון. קמפיין "ישראלי אמיתי לא משתמט" רץ ברחובות, ולפנינו סיפור של חייל שהולך אל מותו. הוא כמובן עוד לא יודע את זה, אבל כולם מסביב כן – מצלמים אותו לתמונה האחרונה, כותבים לו שיר מרגש שיישאר אחריו, הכל לקראת הסוף הידוע. ובסוף מגיעה הפגישה עם ראש הממשלה, שמניח בפניו מסמך שבו החייל לוקח על עצמו את כל האחריות, וראש הממשלה יוצא נקי. מזכיר לכם משהו?
ביביקרטיה (2019)
מערכת היחסים של ארץ נהדרת ונתניהו ידועה, מוכרת ונכתב עליה פעמים רבות. כמו שהוא ליווה את כל החברה הישראלית במשך עשרים שנה – גם התכנית סיקרה אותו, שלב אחר שלב. מהצ'ארמר רודף השמלות בתחילת ימיה, דרך הפאניקר המזיע של בחירות 2006 (שהתרסק), עד הקאמבק לשלטון, והשלב הנוכחי, שהוא השלב הזחוח. זה שבו נתניהו כבר אמר "פאק איט", אחרי שהוא ניצח מערכת בחירות אחת יותר מדי, והתחיל לאבד שליטה. להאמין שהסיפור זה הוא עצמו. הטקסט הוא השיר "דמו דמו דמוקרטיה" מ"קזבלן", שפה הפך ל"ביביקרטיה" – המדינה שבה המנהיג הוא הכל. "עם קצת שופוני וקול בס/ נותן פרוטקשן לחמאס". השופט, הקלדנית, הכנסת, הטלוויזיה – כולם בסופו של דבר מוטמעים בתדמיתו של המנהיג. עד שהסיגר שורף הכל.