זאת הייתה העונה הקשה ביותר של ארץ נהדרת. הגיע לה סוף חזק יותר

בתאריך הסמלי ביותר, 14 במאי, הסתיימה אמש העונה ה-21 של "ארץ נהדרת": העונה הקשה ביותר של תכנית הסאטירה הלאומית, עונה שהתחילה תחת אש (חודש לפני שהיתה באמת אמורה לעלות לאוויר) בתוכנית מאולתרת ועמוסת כאב, ונגמרת בתחושה מעורבת – תחושה שבעונה הזאת היה הרבה פחות על מה לצחוק.

>> העונה המשוגעת של "ארץ נהדרת": כל הריקאפים של כל התוכניות
>> הלם הלם הלם: הרגעים הכי וואו בתולדות הטלוויזיה הישראלית

איך בכל זאת צוחקים? זה היה האתגר של קברניטי "ארץ" לאורך כל העונה ובמובן מסוים הוא השתקף גם בפרק האחרון שלה – המערכון שפתח את הפרק, תחת הכותרת "מכאן אפשר רק לעלות", סיפר את הסיפור כולו. לחן מחזמרי, שמח, כמעט אופטימי – עם טקסט שכולו כאב, מילואים, מפונים; המציאות של ישראל 2024. וזה, הרי, מה שניסו לעשות שם כל העונה – לספק לטקסט הישראלי העגמומי איזה לחן שבכל זאת יספק רבע חיוך. וכל זה, עם הסכין הקטנה שננעצת תחת השאלה – "יותר גרוע לא יכול להיות. נכון?".

שאלה עם סכין קטנה. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

פרק הסיום הוגש במבנה מאוד קלאסי לפרקי העצמאות של "ארץ" מהעבר, אבל בטון אחרי לגמרי. הוא החל באמירה מערכתית של התכנית, מהרצון להתחיל מחדש. לא היתה התייחסות לטקס המשואות עצמו (ובינינו, לא הייתה סיבה להתייחס), אלא יותר ל"משואות האמיתיות" – נתניהו, בן גביר, גלנט וגם בני גנץ (בהופעה גדולה של ליאור אשכנזי), שמנסה להדליק את המשואה ולא מצליח כי גם האש לא רואה אותו.

בדרך, ההברקה האמיתית מהפאנל הראשון הייתה דווקא מערכון צדדי קצר שניסה לענות על השאלה: מה אם אלה היו הבנים שלכם? חלק מהבדיחות שם קצת היו מאולצות, אבל הרעיון המכונן עבד: אם אלה היו הבנים של נתניהו, בן גביר, רגב וסמוטריץ' – כנראה שהם היו משוחררים על הדקה.

הבנים האובדים בשבי. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

עוד נדבך חשוב בפרק, באופן סמלי לעונה הזאת, הוא עוד "מערכון הסברה" – שהתייחס לסערה הגדולה של החודש שבו ארץ היתה בפגרה, והוא המחאה המתמשכת (והקלולסית) נגד ישראל בקמפוסים בארצות הברית. מה שהתחיל בתור אחד המערכונים הראשונים באנגלית בעונה הזו, עם אוניברסיטת קולומביה, התברר בדיעבד כסאטירה מאוד עדינה על המצב הגרוטסקי. וזה המנדט האמיתי של "ארץ" – לצחוק על מה שדפוק, גם אם הוא לא מכאן, ובעיקר כשהוא דוגמטי ומטומטם.

ווי הב א גרייט קאנטרי. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

גולת הכותרת של הפרק הגיעה מכיוונה של עדן גולן – שהגיעה בעצמה להתארח בתכנית, לצד החיקוי של שני כהן. גולן היא המתמודדת הראשונה באירוויזיון שזוכה לכבוד הזה מאז נטע ברזילי שזכתה לפני שש שנים. גם בכך, אפשר לראות סוג של אמירה; המדינה, וגם התוכנית שמייצגת אותה, רואה בה מנצחת, גם אם בפועל היא סיימה רק חמישית. זה היה רגע של קתרזיס גדול בפרק, ואפילו היה לו ערך ברמה הסמלית של הרגש הלאומי של רוב הצופים בבית.

רגע של קתרזיס. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

סממן לפרובלמטיות של העונה הזאת היה "המערכון הרץ" של כיתת הכוננות. היא לא היתה בהכרח רעיון רע, אבל אין ספק שהזמן הוכיח כמה לא החזיקה מעמד. בטח שאי אפשר להשוות אותה ללהיטי עבר כמו "הטורטלים", למשל. הדמויות ששרדו, נצח (שחר חסון) ודוד (אוראל צברי, אחת מפריצות העונה), הרכיבו את המערכון האחרון – זה של המנגלים, שהתייחס למנהג הישראלי של לחגוג "השנה פחות". בדרך הופיע גם ישראל קטורזה שהוסיף לאקורד סיום די חמוד בסך הכל.

חמודים. אוראל צברי וישראל קטורזה, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

דווקא רגעי הסיום של הפרק (ושל העונה) היו קצת דרדל'ה (במונחי שר הפיתות): ניסיון העונות הקודמות יצר ציפייה לשיר סיום או למערכון סיום שיתאר את התחושה המדויקת, אבל הפרק נגמר – קצת כמו שהעונה הזו התחילה – במונולוג טיפה עצוב של קיציס, על רקע הקאסט שלבש חולצות של קיבוצי עוטף עזה (מהפרויקט היפה של מסעדת "האחים") כמובן שהסיום היה ראוי, והמסרים שנאמרו בו חשובים, אבל ל"ארץ נהדרת" היו כלים קצת יותר משמעותיים להגיד אותם. זו היתה עונה מיוחדת, והיא היתה ראויה לסיום קצת יותר מיוחד.

כאמור, העונה ה-21 של "ארץ נהדרת" הייתה הקשה בתולדות התכנית, אבל גם הכי חשובה שבהן. התפקיד של "ארץ" בתוך החיים הישראליים רק התחדד בשבעת החודשים שעברו מאז ה-7.10 – גם בהצבת הביקורת האמיצה כלפי הממשלה (אבל לא רק); גם בביקורת כלפי חוץ וכלפי הצביעות והרשעות שיש ביחס לישראל אחרי הטבח הנורא בתולדותיה; וגם בתפקיד האסקפיסטי – ביכולת לשחרר ולהצחיק, דווקא בתקופה כל כך קשה וימים כל כך שחורים.

החלום הציוני החדש. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

בתקופה שבה הסאטירה הישראלית די התפוגגה – "זהו זה" הבליחו פה ושם, "היהודים באים" חזרו רק עכשיו וליאור שליין – שהיה המתחרה הגדול – הלך לתיבת התהודה המנחמת של "רלוונט", "ארץ נהדרת" קיבעה השנה את מקומה – לא רק בטבלאות הרייטינג – בתור התכנית המובילה. היא הגדירה סדר יום (ע"ע מערכון הדפיקה בדלת, או "כמה טוב שבאתי הביתה", או נתניהו וגולדה) והצליחה להוריד איזושהי אבן מהלב למדינה שבורה שצפתה בה פעם בשבוע.

הקריאה של "ארץ נהדרת", בסיום העונה ה-21, היא הרצון להתחיל מחדש. למחוק את מה שהיה ולנסות למצוא איזשהו עתיד אחר למדינה הזו. בניגוד למשמיצי התכנית, לאורך כל השנים, נדמה לי שדווקא העונה היא הצליחה גם להגדיר את המיינסטרים הישראלי – זה שכועס על השלטון, אבל מאוהב באנשים; זה שמטיל ספק באייקונים הגדולים שמקיפים אותנו, אבל לא מהסס להגן על המדינה הזאת מפני מתקיפיה מבחוץ; זה שעוקץ את נתניהו ובן גביר, אבל מחבק את עדן גולן ומחפש כל נקודת אור אפשרית. בתקווה שבעונה ה-22, המשפט "יש לנו ארץ נהדרת" יסתיים בסימן קריאה – ולא בסימן שאלה.