זה לקח כמעט 20 שנה: "ארץ נהדרת" פיצחה את החיקוי של נתניהו

במשך לא מעט שנים היתה לארץ נהדרת בעיית נתניהו. כלומר, לא בעיה עם נתניהו (למרות שברור, גם זה), אלא בעייה עם הנתניהו שלהם – הוא לא היה מספיק. כבודו של מריאנו בצד, החיקוי ביבי של ארץ נהדרת עבר תקופות ושינויים תדירים כדי לאזן בין המציאות לסאטירה, כדי שיהיה מספיק מדויק אבל גם מספיק מוגזם. כדי שיהיה מצחיק. אבל לאורך העשור האחרון דמותו של נתניהו השתנתה במציאות, ובארץ נהדרת רק ניסו לרדוף אחרי ההקצנה המתגברת. לרוב הם לא הצליחו.

אני לא מהאסקולה שגורסת שארץ נהדרת נחלשה. גם אם היא נכנסה לתבנית מסוימת, היא תמיד מצליחה להתחדש ולהתפתח. אבל חייבים גם להודות שהסאטירה הנשכנית שלה במהלך השנים האחרונות לא כאבה יתר על המידה לאף אחד, וזה לא בהכרח אשמתה. המחנאות שנתניהו הוביל, סחרור הבחירות הבלתי נגמר, הפסוכוזה המתגברת שהיא הפוליטיקה הישראלית ועלייתם של הקיצוניים בקיצוני הימין הם לא דברים שכיף לצחוק עליהם. זה נהיה מעייף, ולמרות שמדי פעם יש מערכון מבריק סטייל "זמן בן גביר", המציאות היא שהוא כבר מחמש את הצל, וכל מה שארץ נהדרת יכולים לעשות בנידון הוא להתבדח.

האם משהו השתנה? בן גביר של ארץ נהדרת. צילום מסך/ קשת 12

ובראש הבעיה הזו עמד – כן גם הפעם – בנימין נתניהו. בארץ נהדרת ניסו, וגם הצליחו במידה מסוימת, לקלוע לדמותו ולהגזים אותה קלות לצורך סאטירי, אבל החיקוי נשחק מהר, כי המציאות כל הזמן התגברה עליו. אפשר לקחת כדוגמה את הפיאה הסגולה המפורסמת, שהיתה סימן ההיכר של הביבי-מריאנו, ובאיזשהוא שלב הפכה כל כך סגולה כדי ללעוג לשיערו של ראש הממשלה, עד שהבדיחה כבר איבדה טעם. וזה תקף גם לסאטירה על דמותו – נתניהו של ארץ נהדרת היה סוחר רהיטים נכלולי שהשתלט על המדינה, מנפנף כל ביקורת ומשחק את המשחק הפוליטי בלי בושה מתוך אינטרס אישי. זה מאוד נכון, כמובן, אבל זה תמיד הרגיש כמו בדיחה צפויה קצת, ולכן גם לא כזו שחודרת מתחת לעורו. ובהתאם, לעורנו.

אבל בפרק ששודר השבוע (ג'), פעם ראשונה שראיתי נתניהו אחר לחלוטין בארץ נהדרת. זה תהליך שהתחיל כבר בפרק החזרה של הסדרה לפני כמה שבועות, אז מריאנו גילם את נאום אי לקיחת האחריות של ביבי. היו שם כמה רמזים לביבי החדש של ארץ נהדרת, אבל רק אתמול הוא התגלה במלוא הדרו, ובמלוא עליבותו. שלוש דקות בלבד ארך המערכון שהפגיש בין נתניהו לגולדה מאיר, אבל זה היה לא רק מערכון מבריק במהתו – אלא גם הפיצוח הכי מדויק של נתניהו שאי פעם היה לארץ נהדרת.

פיצוח נהדר. גולדה וביבי, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

בדקה הראשונה למערכון בעיקר נדהמתי מגולדה של יובל סמו. האיפור, היציבה, המבטא, הקול, המבט הכאוב בעיניים – וואו, איזה חיקוי מרהיב. מעניין כמה שנים סמו יושב באוזן של מולי שגב עם החיקוי הזה עד שהגיע הרגע הנכון. וזה היה בול הרגע הזה, כי גם אם כבר נעשתה ההשוואה בין האסון שנתניהו עמד בראשו לזה שגולדה עמדה בראשו, להציב את שתי הדמויות באותו החדר זה פשוט ומבריק. פנים אל פנים, ההוא שמנסה לברוח ממה שזאתי כבר עברה, כמו שיחה שמתנהלת בראשו של נתניהו, כשהוא מכבה את הטלוויזיה ויושבעם סיגר וכוס וויסקי.

וככל שהתקדם המערכון, והתאוששתי מההלם על החיקוי של סמו, הצלחתי לראות את השינוי הענק באיך ארץ נהדרת ציירו הפעםאת נתניהו. זה מתחיל בפיזיות – ביבי הזה חיוור, האיפור ריאליסטי, הפאה נראית אמינה להפליא, הפנים לא קריקטוריות והמראה אנושי לחלוטין. ניכר כי השקיעו לא מעט עבודה כדי ליצור מראה אמין של עיניים שקועות וטרוטות. גם מריאנו עובד נהדר על להקטין את החיקוי, לעגן אותו עמוק יותר במציאות. ביבי הזה עלוב יותר, עיניו מרצדות, תשושות. הקסם שהוא פיזר בקלילות מתפורר מול חוסר הביטחון שהתעורר בו. ביבי החדש של ארץ נהדרת לא מציג את נתניהו כמו שהוא אוהב לגלם את עצמו, אלא כמו שהוא באמת, כשאין מצלמות בסביבה – מגמגם, מתפתל ומוג לב.

ביבי מתארח בארץ נהדרת, אפריל 2013. (צילום מסך קשת 12)

אבל יותר מהכל, המקום בו פגעו בארץ נהדרת על הראש של המסמר היה במהות המערכון, ואיך היא התחברה לדמות המדויקת יותר שהציגו. הביקור של גולדה נועד להעמיד את שאלת המורשת של נתניהו על הפרק, כנראה הנקודה הכי רגישה של ראש הממשלה. לפני עשור, כשנתניהו ישב באולפן ארץ נהדרת ופגש את החיקוי של מריאנו, קיציס שאל אותו בדיוק על זה: "איך אתה חושב שיזכרו את הכהונה שלך?". בהתחלה הוא ניסה לשנות את השאלה ל"רוצה", אבל קיציס התעקש על "חושב", ואז נתניהו האמיתי ענה תשובה נהדרת שגרפה מחיאות כפיים מהקהל בבית – "כשומר ביטחון ישראל". דאז, לחיקו של מריאנו היתה תשובה מוזרה ולא ממש מצחיקה לשאלה הזו ("מה זאת אומרת? בכהונה שלי יצאו השטוחים"). אבל במערכון הגולדה סוף סוף עונים לו כראוי.

גם הוא כבר לא אותו הדבר. נתניהו במערכון גולדה מאיר. (צילום מסך קשת 12)

נתניהו שהוצג השבוע במערכון הוא אדם רדוף, וזה הדבר הכי מדויק שניתן כרגע להגיד על ראש הממשלה שלנו. רדוף על ידי העבר האישי שלו, רדוף על ידי המשקל הלאומי, רדוף על ידי השמאל והימין, על ידי משפחתו, על ידי הפראנויות שלו, על ידי מעשיו, ועכשיו על ידי הכישלון הזה. העיסוק במורשת שלו רק מדגיש את המבט המרצד, הפאניקה שמסתתרת מתחת למעטה הביטחון. גולדה מפרקת את עתידו של נתניהו, מבטלת את הטלת האשמה לצדדים, מזכירה לו שאיך שלא יפעל כרגע, יזכרו אותו בתור האדם הוביל את ישראל לאסון הגדול בתולדותיה.

זה מערכון שנוגע בבטן הרכה של נתניהו. כזה שנועד לא רק לקהל שבבית, ולא רק לשכנע את המשוכנעים – הוא מערכון שמחטט לאיש שבשילטון בנשמה, וחוזר עם האופל והריק שמצאו. כזה שלא רק מדבר על המורשת שלו, אלא גם מגדיר אותה. הוא לא הכה גלים כמו מערכוני ההסברה של התקופה האחרונה, אבל הוא חותר עמוק יותר מכל מערכון של התקופה הזו, ומדייק איך צריך להביט על נתניהו מעתה – כאיש רדוף שיעשה הכל כדי להתחמק מגורלו, בזמן שהשעון שלו מתקתק, וההיסטוריה דופקת כבר בדלת.