עשרת הדברים שבכל זאת אהבנו בעיר השנה

אז נכון, זו לא היתה שנה שנרצה לזכור פה בעיר, או בכל מקום אחר למען האמת. ועדיין, קרו גם בה כמה דברים שנרצה לקחת אתנו הלאה ל-2021 או בכלל. קיבצנו פה רשימה של עשרה דברים טובים שקרו בעיר בשנה האחרונה. השתדלנו להתרחק מפרספקטיבות רוחניות, אבל נראה שגם הגדולים שבריאליסטים חוו מעט מאלה. בכל זאת, פנדמיה היא אירוע של פעם ב-100 שנה. קטע, קטע.

למדנו להעריך את המרחב הציבורי

העיר הזו מאוד יפה ומלאה בשכיות חמדה, עניין שלעתים נסתר מהעין בימי שגרה. כך יצא שב-2020 חזרנו למרחב הציבורי – לפארקים, לכיכרות ולגנים, בזמן שהבר הקבוע או המסעדה האהובה נותרו סגורים. גילינו מחדש את הרחוב הנסתר עם העצים העבותים או את הגינה הנסתרת שאפשר לשבת בה עם כוס קפה וליהנות מכמה רגעים של נחת. אין שום סיבה שגם כשהעיר תחזור לעצמה, והיא תחזור, לא נשוב לשם מדי פעם.

פארק וולפסון בשכונת רמת הטייסים

יצאנו להפגין

ההתרחשויות הפוליטיות הפריעו לנו, הפריעו לנו מאוד. גם אלה שלא נהגו לצאת ולהפגין בעבר החלו לעשות זאת בשנה האחרונה. גם כי לא היה הרבה מה לעשות, אך חשוב מכך – כי פשוט לא הותירו להם ברירה. הקירות החלו להיסדק והמציאות הכאוטית של ממשלה בלתי מתפקדת דחקה בנו להשמיע קול, לצאת לבלפור אבל גם לכיכרות העירוניים ולרחובות; חלחלה התודעה שהדמוקרטיה המקומית שלנו כה שברירית וזה לא עניין שהולך להשתנות בקרוב. נמשיך במאמצים לשמור עליה גם ב-2021.

לזרוע נקודות של אור. מחאת הצעירים, בבלפור (צילום: גטי אימג'ס)

הפגנו סולידריות

בנוסף לדאגה מהמצב בכללותו, הגברנו את מאמצי הסיוע לאלה מהשכבות החלשות של החברה, שבשל המשבר מספרם נסק ומצבם הורע. יצאנו לארוז חבילות מזון, שינענו מוצרי בסיס בתוך העיר ומחוצה לה, קראנו לחברים להצטרף אלינו במאמצים, אפילו הקמנו או הצטרפנו לארגונים. תנועת "תרבות של סולידריות" שנוצרה פה בעיר הפכה לשם דבר בכל הארץ, ובנוסף לה ניתן קרדיט לרבים אחרים שהראו שפשוט אכפת להם.

יצרנו קהילה (לא בפייסבוק)

בדיקה מדגמית ובלתי סטטיסטית בעליל מעלה כי רבים שעמם דיברנו למדו להכיר את שכניהם (היי מיה!) בקורונה יותר מאשר בעבר. זה קרה בהפגנות מחוץ לבית, כשביקשו מאתנו להנמיך מעט את הווליום או כשסתם נפגשנו במסדרון של הבניין. המציאות שנכפתה עלינו סדקה את הניכור שלעתים מאפיין מגורים בעיר, וכך פגשנו אנשים טובים שהם במקרה גם שכנים שלנו. קונצפט מעניין ובכלל לא רע!

אימצנו בעלי חיים

נראה שבמהלך הקורונה גם המיעוט שלא אימץ עדיין כלב או חתול הצטמצם אף יותר, וטוב שכך. המשוואה פה היא די פשוטה ומתאפיינת במצב קלאסי של ווין-ווין: אתם מקבלים חבר.ה מצוין, והם זוכים לבית טוב וניצלים לעתים מגורל אכזר. לפתע טיולים עם הכלב הפכו לאירוע מכונן במהלך השגרה היומית, וזה לא עניין של מה בכך.

יום אימוץ כלבים (צילום: יואב בן דב)

בישלנו ואכלנו

שימו בצד לרגע את שאלת המשקל, אוכל זה כיף ואמצעי תרפיותי לכל דבר ועניין. בשנה האחרונה העמקנו את העניין בו ולא סתם – הוא מהווה נחמה, עיסוק, דיון; כמו חבר טוב וותיק שתמיד נמצא שם בשבילך ברגעים הטובים והרעים. למדנו להכין פיצות ותבשילים מושקעים מדרום מזרח-אסיה, אפינו חלות והזמנו מנות אקזוטיות שמעולם לא טעמנו. קשה להאמין שנפסיק לעסוק בו, אבל יהיה נחמד לשוב ולסעוד במסעדות עצמן.

גלידה ודגני בוקר. לולו אנד קו (צילום: ספיר קוסא)

התרבות והאמנות התאימו עצמן ופרצו גבולות

זו לא תהיה שנה שעולם התרבות ירצה לזכור, בזמן שרוב האולמות עדיין סגורים. ועדיין, למרות זאת, יצא לנו לראות כיצד הוא מצליח למצוא את האפיקים הנכונים לזרום בהם גם כשהכל סגור ואטום. הופעות על גגות ובאקווריומים, גלריות במרחבים פתוחים, מוזיקה בהפגנות ודרך אמצעים טכנולוגיים. בני אנוש תמיד ירצו לצרוך תרבות ואמנות בצורה כזו או אחרת, ותמיד יהיו אלה שישמחו לספק את הרעב הבלתי נגמר הזה. התרבות גם פיתחה מימד הרבה יותר ביקורתי ומחאתי בשנה האחרונה, כפי שקורה ברגעי משבר, וטוב שכך.

זוג מתחת למטריה בהופעה במרכז ענב. צילום: שלומי יוסף

יצאנו מדי פעם מהעיר

העיר היא בלבנו וכך זה יימשך, אבל היה נחמד מדי פעם להכיר מקומות חדשים מתוך הצורך הבסיסי להשתחרר מתחושת הקירות הסוגרים. טיולים לדרום ולצפון או אפילו סתם לבקר חברים או בני משפחה הפכו לאירועים בלתי בנאליים. עולם חדש נפרס בפנינו ולא מן הנמנע שנשוב אליו מדי פעם, כשנרגיש בכך צורך.

שמרנו על הגחלת העירונית

נראה שבכל שלב שבו הכריזו על הקלה במגבלות ידענו לחזור באופן מדוד לכל מה שאנחנו אוהבים. גם אם זה אומר ששותים בירה מכוס פלסטיק מחוץ לבר האהוב או אוכלים מנות מקרטון בשוק הכרמל. העיר הזו והאנשים שחיים בה לא צריכים הרבה כדי לתרגל שוב פעילויות אהובות, לחזור ולו למעט לחיים שידענו לפני כן.

העיר הזו הולכת להתפוצץ

מה שמוביל באופן טבעי ליום שבו יכריזו על סיום, או לכל הפחות סיום הדרגתי של המלחמה. כלומר, של המגיפה. אין דרך עבורנו לנחש אם זה יקרה עוד חודש, חודשיים או חצי שנה, לגבי זה תשאלו את המומחים. אבל עניין אחד ברור לנו: כשהעיר הזו והאנשים שחיים בה יקבלו אור ירוק לשוב לעולם נטול מגיפה – הכל פה הולך להתפוצץ, בקטע טוב. כל הצרכים והרצונות שנעצרו ונאצרו הולכים לפרוץ לכל כיוון אפשרי. אנחנו מחכים מאוד ליום הזה. רק שכבר יגיע.