אבודים: סדרת נוער נוגעת בטראומה לפני כולם. וזה עמוק וכואב

יום הזיכרון הקרוב לחללי צה"ל ומערכות ישראל, כך מסתמן, הולך להיות מהקשים שידעה המדינה אי פעם. זה יהיה יום הזיכרון הראשון שאחרי האסון הגדול ביותר שעבר על המדינה – שבעה באוקטובר. היום הזה, בדיוק שבעה חודשים אחורה, עדיין חי בתוכנו דקה אחרי דקה. כולנו קצת חיים את יום הזיכרון הזה מדי יום, כמו פרומו מבעית ליום עצמו שהולך להיות קשה מנשוא.

>> ביום העצמאות נכבה את הטלוויזיה. רגב ונתניהו ירקדו לבד על הדם

לקראת המועד הזה, מגיעה המיני-סדרה "הדברים שהלכו לאיבוד". סדרה בת שלושה פרקים (היוצרים הם עדן גוריון ויאיר פרי) שעולה בימים אלה בכאן חינוכית, והיא היצירה הדרמטית הראשונה שמתמודדת ישירות עם היום הנורא ההוא. מאז אותו יום ארור יצאו כבר סרטים דוקומנטריים ("NOVA", "06:29", "צעקות ואז שתיקה", שלא לדבר על שורת כתבות נצחיות ב"עובדה"), ואינספור שירים שיצאו לאור – אבל עוד לא ראינו סדרת דרמה שמנסה לעבד את מה שקרה שם. וההפתעה היא שהסנונית הראשונה מגיעה דווקא מסדרה שמיועדת לבני נוער.

במוקד הסדרה עומדת רונה (אחינועם מויאל), צעירה בגיל תיכון שאיבדה את אחותה בפסטיבל נובה. שלושת הפרקים מלווים את הדרך שבה היא מנסה לעכל את מה שאי אפשר לעכל: את העצב, את האובדן, את הכאב הבלתי נתפס. הסדרה אמנם מדברת בשפה צעירה, אבל בקלות יכולה לעבוד גם בגילאים בוגרים יותר – כמו כל יצירה טובה לילדים. היא לא מנסה להתיילד בכוח, היא כן מדברת בגובה העיניים והיא משדרת משהו גם לאבות ולאימהות שיראו את הסדרה יחד עם הבנים והבנות שלהם. משהו עמוק, ולא פשוט כלל, על הדרך שבה אנחנו זוכרים.

העימות הגדול שמתרחש בסדרה, בלי ספוילרים (עד כמה שניתן), הוא בין רונה – שאיבדה את אחותה ומנסה לגשש את דרכה בחזרה בעולם – לבין טקס הזיכרון הבית ספרי. אותו מוסד מיושן שאין ילד שלא חווה מקרוב. רונה לא רוצה להתיישר עם הזיכרון הממוסד והאחיד. היא רוצה לזכור את אחותה, דניאלה, כמו שהיא היתה – מורכבת. אהובה ומעצבנת כאחד, כמו תמיד ביחסים בין אחים. מולה עומדת רכזת השכבה, אסתי (ריטה שוקרון), שמנסה כל הזמן ליישר אותה סביב הגרסה הלאומית של הטקס – ממנה אי אפשר לסטות. זו שמתייחסת לסמלים לאומיים ומדברת ב"אנחנו" – למרות שהזיכרון תמיד מורכב מאנשים, מאלף פנים ושמות.

לא נגלה כאן מי ניצח בוויכוח הזה, אבל עצם הצגתו – בטח בתקופה שבה כולנו נדרשים לממלכתיות ול"ביחד ננצח" – היא מעשה לא מובן מאליו בטלוויזיה. היא נותנת פרשנות שונה ליום הזיכרון שבני דורי (וגם לפנינו ואחרינו) גדלו עליו, זה שמתמצה באותו טקס, עם אותה כוריאוגרפיה, עם אותו "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו". אבל זה לא רק עניין בין-דורי: גם עם אורן (ברק שמואל דרקסל), ילד מאותה השכבה, יש קונפליקט; גם הוא מנסה להיצמד לאיזשהו סיפור פטריוטי קלאסי, רק מתוך רצון אנושי ביותר למצוא סדר. רונה רחוקה מאוד מהפאתוס הזה – היא שבורה לחלוטין והיא מכירה בזה. היא לא רוצה להיות "חזקה", וגם לא כל כך רוצה להיות "ביחד". רק לנסות ולפתור את הכאב הגדול שהותיר אחריו היום ההוא בשמחת תורה.

במובנים מסוימים, כולנו רונה. למרות שחלקנו כבר עבר הלאה, אל הדיונים הפוליטיים המלומדים, בלב האומה הישראלית יש עדיין פצע מדמם בדמות היום הטראומטי בשבעה באוקטובר. כל אחד מאיתנו עבר טראומה כזו או אחרת, וגם אם לכאורה החיים נמשכים כסדרם, הפצע עוד לא טופל וייקח זמן עד שיחלים. המסר הסמוי של "הדברים שהלכו לאיבוד" – הוא שזה בסדר. שלא חייבים רק להיות "חזקים". שמותר, לרגע מסוים ואולי אפילו ליותר מרגע אחד, להכיר בכאב, לנשום אותו עמוק, ולנסות לבנות ממנו איזשהו עתיד חדש.

לצד מויאל ודרקסל, שהם בעצם כוכבי הסדרה, יש עוד כמה הברקות ליהוק – בראשן ריטה שוקרון, שבני הדור שלי מכירים בתור רחל אמא של נינט מ"השיר שלנו", שמביאה תפקיד מופתי. גם אוהד קנולר, שמגלם את אבא של אחינועם, בהחלט משחק אותה – בניגוד לתפקיד הקצת מאכזב של מיכל ינאי, שמגלמת את האמא. גם אנה סטפני, שהגיעה לחצי גמר "אקס פקטור", עושה את שלה בתור דניאלה תמוז ז"ל – הגיבורה הבלתי מושרת של הסדרה. זו ששם אבל לא באמת שם.

הסיפור שמספרת "הדברים שהלכו לאיבוד" עושה חסד עם הזיכרון כי הוא שם אותו בתוך החיים, חיים שאין בהם רק עצב או קדרות. יש בסדרה לא מעט רגעים שמעלים חיוך, יש בתוכה גם הרפתקה גדולה, כמו בכל סדרת ילדים. היא חיה בתוך העולם שאחרי האסון – עולם שבו הכל מרחף מלמעלה כצל, אבל בתוך העולם עצמו גם לחיים האמיתיים והמורכבים יש מקום.

האם המשכנו הלאה? התשובה הקלאסית היא כן ולא. החיים שלנו נמשכים – אנחנו עובדים ומתפרנסים, ופה ושם אפילו מבלים; מצליחים ליהנות מהופעות או סרטים, או סתם איזה לילה מול נטפליקס. המלחמה עדיין מתפקדת כמוזיקת הרקע המטרידה שלנו, חודרת לנו לחיים, מאיימת לגרום לנו לשקוע מחדש בעצב. ואין פיתרון קל למצב הזה – חוץ מלקוות שיום אחד הוא פשוט לא יהיה רלוונטי. כל אחד מאיתנו חווה את הכאב אחרת וכל דרך היא לגיטימית. זה, אולי, המסר החשוב שיוצא מהסדרה – הפלורליזם של האבל. בכך שהיא סדקה את "הטקס", היא הראתה שיש מקום למי שמחפש טקסט אחיד בדיוק כמו למי שמחפש שהזיכרון יהיה אישי. כולם יכולים לדור בכפיפה אחת תחת שמש אחת.

לרגע אחד, גם נונו מופיעה בסדרה. הזמרת הכל כך פופית וקלילה, שמייצגת במידה מסוימת את העולם שלפני שבעה באוקטובר, נועדה להכניס בסדרה איזה דוק של נורמליות. ואני, בסופה של הסדרה, חזרתי לשיר שלה שיצא אחרי הטראומה: "בוא נספור את הורדים אחד אחד/ אין סוף ורדים בדרך צומחים בחשיכה/ עוד תראה שזה יהיה יפה כל כך/ כשהשמש שוב תזרח". גם אם את הדברים שהלכו לאיבוד אי אפשר להחזיר, אני עוד מחכה שהשמש תעלה.
>> "הדברים שהלכו לאיבוד", שלושה פרקים, שידור יומי 9.5-7.5 17:00