הם אוהבים קולנוע יותר מכולכם. הם אוכלי סרטים. וזאת העיר שלהם

"אוכלי סרטים" הוא פודקאסט לענייני קולנוע ואוהבי קולנוע בהגשתם של ליעד הרמן, ניתאי דגן וארנון רוזנטל, שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים ומאז גדל יפה וחתיך וקבע את משכנו בין כתליו של סינמטק תל אביב. לא מזמן חגגו שם את הפרק ה-100 ובחמישי הקרוב (18.4, 19:00) הם יתכנסו בסינמטק לאירוע לייב לציון שלוש שנות פעילות עם הקרנה מיוחדת של יצירת המופת "הסנדק" (בגרסת רסטורציה מיוחדת ב-4K). בואו לאכול איתם.

>> העיר של יסמין קיני: סלון לארח בו וריח ממסטל של לחם
>> אופות את תל אביב: אימפריית בבקה בייקרי בידיהן. וזאת העיר שלהן

1. פארק המסילה

ניתאי: "בתור ילד תל אביבי אני מכיר אותו כחניון אפור ועצוב, אבל פארק המסילה הפך לאחת הפנינים הבלתי אפשריות של העיר. עם יפו והים בצד אחד ולב העיר בצד השני, פארק המסילה הוא שביל אופניים ארוך שעובר דרך רכבת קלה, מדשאות לפיקניק, בר ג׳אז, קפה, פיצה, מסעדה וחומוס בשישי. הדובדבן מלמעלה הוא גשר שלוש וההיסטוריה של נווה צדק שממנה אפשר להשקיף על ההווה המטורלל שלנו מפרספקטיבה רחבה. לפעמים אני תופס את הראש ולא מאמין שהתחדשות עירונית באמת עובדת".

העבר, ההווה, הרעש והשקט. פארק המסילה (צילום: בוריס בי/שאטרסטוק)

2. כיכר ביאליק

ארנון: "בין קינג ג׳ורג׳ הסואן לאלנבי המשתפץ מונחת פיאצה אירופאית לבנה. היא הכי שקטה והכי יפה בעיר כולה. הנוף האנושי שלה מורכב מזוגות צעירים, הורים עם עגלות, חתולים וקשיש עם ספר. יש בה כמה מוזיאונים ואף היא עצמה – פיסת היסטוריה של ממש. עם בית מאפה מושלם במרכזה ובתי מגורים קטנים שעוטפים אותה – כיכר ביאליק היא העירוניות של פעם, ובשבילי היא פינה נדירה של נחת".

איזה יפהפיה את. כיכר ביאליק (צילום: ברק ברינקר)

3. דיזנגוף סנטר

ליעד: "ניסיתי לחשוב על משהו יותר תל אביבי ממפלצת הבטון המטורללת הזאת ואני לא מצליח. הסנטר בשבילי זה לנהל מטה בחירות בין חנויות הסקס, לאכול אוכל דרוזי תוך התחמקות מילדי הסנטר בכניסה לחנות קומיקס ולאפר ישר לגינה הבוטנית מול הבריכה על הגג. זה מקום שבו צפון הוא דרום, קדימה הוא מזרח וההיגיון היחיד שמתקיים בו הוא ההיגיון הפנימי. אם לא היו עושים את זה כבר יותר טוב מאיתנו, היינו צריכים לעשות עליו סרט. את התלבושות היינו מביאים מהמציאון".

טרלול תל אביבי במיטבו. דיזנגוף סנטר (צילום: דין אהרוני רולנד)

4. האוזן השלישית

בניין אחד המוקדש לקולנוע ומוזיקה, מהשכרת הסרטים המיתולוגית במרתף וחנות התקליטים, דרך חנות ה-DVD הנסתרת ועד לבר ההופעות למעלה – מתחם האוזן מרגיש כאילו הוא המקום המגניב הזה שחבר מספר לך עליו בסוד לפני שאתה נוסע לחו"ל. האוזן הוא גם נקודה של אירועים משמעותיים בחיים האישיים שלנו. ניתאי הבין שם שהוא אוהב לדבר על סרטים, ארנון ראה שם אינספור הופעות של להקות נידחות, וגולת הכותרת היא שליעד הכיר שם לפני 12 שנה את חברתנו המשותפת ליר – מה שאפשר את הולדת הפודקאסט ועל הדרך יצר גם זוגיות סוחפת. קינג ג'ורג' 48 

מגניבה ומיתולוגית. האוזן השלישית (צילום: יניב גריידי)

5. סינמטק תל אביב

המקום של כולנו. הבית של אוהבי הקולנוע ושלנו. הסינמטק גדול מסך חלקיו: הוא מקום לאוהבי קולנוע צ׳רקסי אילם וגם לאוהבי "מהיר ועצבני", לתרבות גבוהה ופופולרית, לאומנות התמונה הנעה וה-Movies. איכשהו בתוך כל זה – אולי מצניעות, אולי מביישנות – הוא מצליח להיות הכי מגניב בלי לעשות מזה עניין. ועדיין יש כאלו שלא מודעים לכמה ייחודי המוסד המטורף הזה. ברמה האישית הסינמטק נתנו לנו קורת גג לעשות שגעונות שרק יכולנו לחלום עליהם, מלייבא סרטים שאף אחד לא מכיר ועד לאירועי ענק עם חליפות וראמן. מדובר בנס גלוי לאוהבי קולנוע, ואנחנו עדיין לא מאמינים שאנחנו חלק מהמקום המופלא הזה.

מקום מופלא, אם עוד לא הבנתם. סינמטק תל אביב (צילום: שאטרסטוק)

המקום הלא אהוב בעיר

כיכר רבין המשתפצת. השיפוצים הרגו את כיכר רבין, ובתקופה של הפגנות, מהפכות ותקומה אזרחית, מרגיש שגם הרגו את המשכן הטבעי של המרד. בתור מי שגרו על הכיכר שנים זה היה מקום ייחודי של מפגש בין דעות, מוחים ויונים למכביר. מהיותנו אופטימיים חסרי תקנה, אפשר לקוות שמשהו מהקסם של פארק המסילה יזלוג גם לפה, ושתתאפשר תקומה לכיכר של רבין – ויותר חשוב, תקומה למורשת שלו.

איזה בלאגן. בניין העירייה על רקע עבודות הרק"ל בכיכר רבין (צילום: אלכסי רוזנפלד/גטי אימג'ס)

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לכם את הראש או פתח לכם את הלב?
"מסכנים שכאלה", הסרט האחרון של יורגוס לנתימוס הוא הכי מצחיק, מטריד, מהמם ויזואלית ובלי ספק הכי מחרמן שלו. הוא הטריף את דעתנו והשתיל לנו את המוח חזרה במקום. אם לא ראיתם, אמה סטון משחקת את בלה, תודעה של תינוקת שהוכנסה לגופה של אמהּ ולומדת להכיר את העולם. היא עוברת בשבועות ספורים מתינוקת שלא יודעת לדבר או ללכת לתפקוד קוגנטיבי מלא. הגברים בסרט לא יכולים לעמוד בפני השילוב הקוגנטיבי שבין אינפנטיליות לבגרות, מה שפותח לה דלתות ומאפשר לה לטייל בעולם. בלה היא הדמות הראשונה של לנתימוס שמטילה ספק אקטיבי וישיר בחוקים שלהם סביבתה מצייתת. למרות האסתטיקה הסוריאליסטית המשגעת של העולם הזה, הסדר החברתי שבו קרוב לעולם שלנו, ככה שהשאלות שבלה שואלת על מעמדות, כסף, מיניות ומערכות יחסים תפסו אותנו במקום. בתוך המערבולת הרגשית שלנו בחודשים האחרונים, נהנינו מהאפשרות להתייחס לעולם כמי שרואה אותו בפעם הראשונה. והיי, זה לנטימוס עושה פרנקשטיין!

וגם "חלום של רובוט", סרט אנימציה שפרס לנו את הלב באופן שהיינו צריכים. הסרט מספר על כלב בודד שמזמין ובונה לו רובוט חברות. אחרי ריקוד רחוב שייזכר לדורות ובילוי מפנק בים, משהו משתבש והם נאלצים להיפרד. בעוד "כלב" מנסה להחזיר את "רובוט", כל מה שנשאר לרובוט הוא לחלום על הזמן שהם עומדים לבלות ביחד. הסרט חוגג את ניו יורק של שנות ה-80, מלא ברפרנסים לקוסם מארץ עוץ, מלתעות, פסיכו ועוד כל מיני סרטים שנהנינו לזהות. בלי מילה אחת של דיאלוג הוא שבר לנו את הלב והרכיב אותו מחדש, ונתן טייק מורכב על טיבה של חברות. אם כל זה לא מספיק, הפסקול ועיצוב הסאונד השאיר אותנו קשובים לעולם סביבנו. לגמרי מתאים לילדים אבל אנחנו כמבוגרים קיבלנו ממנו הרבה.

ועוד משהו: בזמן המלחמה עשינו אירוע לייב על הסרט "אמלי", כדי לתת למאזינים קצת שלווה. מאזינה אחת שהגיעה מישובי העוטף אמרה לנו בסוף האירוע שהסרט גרם לה להרגיש איך היופי הקיבוצי מתקיים דווקא במרחב אורבני, מילים שגרמו לנו להזיל דמעה על החיבור הבלתי אמצעי שהקולנוע סיפק לכולנו באותם רגעים.

איזו יצירה נתנה לכם כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסדרה הישראלית "הטבּח" (The Chef). גם בימים הכי קשים אחרי המילואים וההתנדבות, היה לנו ברור שיושבים לראות "הטבּח". כמו כל עונה שניה בישראל היה חשש שהתקציב לא יאפשר ליוצרים לספק את הסחורה אבל ארז קו-אל וחבריו הזכירו לנו מה זאת טלוויזיה בקנה מידה בינלאומי. עם כתיבה וירטואוזית, סצנות שלא מתביישות להיות ארוכות, דמויות נשיות חזקות, צילום רגיש של גיא רז הפנומן ועיצוב צבע לפנים, הטבּח מספקת פורטרט של גבריות רעילה משני הצדדים של הסקאלה, השאירה אותנו מלאי חמלה לדמויות, חסרי מילים, ובעיקר רעבים.

לאיזה ארגון או מטרה אתם ממליצים לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה משפחות החטופים. אין מטרה חשובה מזו. המטה ואנשיו הם האנשים להם חיכינו. החשיבות של החזרת החטופים עכשיו היא הכרחית, הן כדי להחזיר ומיד את האנשים מהתופת, והן כדי למלא את התנאי הבסיסי ביותר בהסכם שבין האזרחים למדינה. כל מטרה אחרת היא שולית ומתגמדת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אור בוטבול. איש מבריק שהתפוצץ לאחרונה עם תוכן מעולה ונתן לנו קצת אוויר בחצי שנה הזאת. עם ציניות מופלאה, פתיל קצר וטעם קומי משובח, אור בוטבול קורע אותנו מצחוק פעם אחר פעם, בעודו קורע לגזרים את השקרים של מנגנוני הפרסום הישראליים, בדרך הכי חריפה ומבדרת ברשת.

מה יהיה?
יהיה טוב, כי אין ברירה אחרת. בכל תסריט מגיע בשלב מסוים ה-darkest moment, הרגע שבו הגיבורים ניצבים בתחתית של התחתית. הבעיה היא שבשנים האחרונות ליהקו אותנו לסרט ארוך מדי, שמהול ברגעים כאלו: הקורונה, המהפכה המשפטית, ה-07.10, דשדוש המלחמה. אחרי כל זה, אנחנו מאמינים שכמו בתסריט טוב באמת, מגיע רגע כזה או אחר של השלמה. אם נצליח לא לאבד את הצלם עד שנגיע לשם – יהיה פה טוב.