מגמת שינוי: התופעות המסקרנות שעיצבו את 2017

התנודות בתרבות הפופ, האופן שבו השתרגו לתוכה שינויים חברתיים, גלי הנוסטלגיה ואחד בשם טראמפ: חיברנו את הנקודות בין כל הדברים שקרו השנה וגילינו כמה מגמות מעניינות

מסכמים את 2017 (צילום: shutterstockׂׂ)
מסכמים את 2017 (צילום: shutterstockׂׂ)

גל גדות כובשת את הוליווד

גם גדולי המצקצקים לא יכולים להתעלם מהפריצה האדירה של מי שנתפסה כאן כשחקנית בינונית במקרה הטוב, והפכה השנה למאמי של הוליווד. "וונדר וומן" בכיכובה הפך ללהיט ענק ול"ליגת הצדק" הקהל האמריקאי חיכה לא מעט בזכותה. השנה גדות הופיעה על שערי מגזינים, התארחה בכל תוכניות האירוח, קיבלה פרגונים מקולגות וכבשה את פסגת רשימת החיפושים ב-IMDb. אמנם פרצי ה"גאווה ישראלית" לרוב מעוררים בנו אי נוחות מסוימת, שהרי אמן מייצג קודם כל את עצמו ולא את המדינה, והזקפה הלאומית לא פעם הגיעה למקומות מוגזמים, אבל במקרה הזה קשה שלא לחייך כשרואים את גל גדות מצטלמת עם ילדה אמריקאית שקורנת מאושר בתחפושת וונדר וומן.

Metoo

הקמפיין המקוון נגד הטרדות מיניות פרץ לחיינו בסך הכל לפני חודשיים, עם חשיפת התלונות נגד המפיק הארווי ויינשטיין, אבל מאז הצליח לעורר מהומת גיהינום. עם התלונה הראשונה, הזמינה השחקנית אליסה מילאנו נשים שנפגעו לצייץ לה בחזרה בטוויטר "me too" (השטאג שנוצר עוד ב-2006 על ידי האקטיביסטית טראנה בורק). השצף שהגיע בעקבות כך יצא מהר מאד מגבולות הוליווד, עם עשרות נשים (וגם גברים) ששיתפו את הסיפור שלהם ברשתות החברתיות, או הסתפקו בהשטאג.

האפקט העוצמתי של הקמפיין לא הסתכם בחשיפת היקפו של החולי החברתי הזה. הוא הצליח להביא לתוצאה מוחשית בכך שפגע באופן ממשי בקריירות של הגברים הללו, בהם ותיקי התעשייה כמו ויינשטיין, קווין ספייסי, לואי סי. קיי, ג'פרי טמבור ועוד. על אף שהביטוי "גם אני" כורך בתוכו חשיפה של הנפגעות עצמן, הפעם הופנה הזרקור אל המקום הנכון: התוקפים.

"Cat Person"

מתי בפעם האחרונה סיפור קצר עורר קשת כל כך רחבה של תגובות, מנשים וגברים, והדהד באופן כל כך חזק וברור ברחבי האינטרנט ו"העולם האמיתי"? הסיפור של קריסטן רופניאן שפורסם בדצמבר בניו יורקר הפך לאחת הכתבות הנקראות ביותר באתר הניו יורקר השנה. אין כמעט כלי תקשורת שלא הגיב בצורה כלשהי לסיפור אודות חוסר היכולת של גברים ונשים לתקשר זה עם זו, מה שמוביל במקרה הזה לסקס רע (או אונס, תלוי מאיזה מתרס של הקוראים אתם). מה שנשמע כמו עוד סיפור קצר על דור ה-Y הפך לתופעה הספרותית הוויראלית והמדוברת ביותר השנה, מכמה סיבות: הירידה לפרטים בהתכתבויות בין הבחור והבחורה, המחשבות של המספרת בדייט שמועברות בדיוק מצמרר עד בחילה, ובעיקר העובדה שהסיפור נוגע בעולם שאחרי metoo# – גם בלי הטרדות ואונס, סקס רע הוא דבר רע, וגם בלי ניצול ותקיפה, התקשורת הלקויה בין המינים מביאה לתוצאות עגומות. מנגד, היו לא מעטים שציינו שהסיפור לא מדהים כשלעצמו, בלשון המעטה, ושהעובדה שרופניאן קיבלה לאחריו חוזה בן שבע ספרות להוצאת שני ספרים מוכיחה שגם בעולם הספרות הרייטינג הוא המלך.

"משחקי הכס" גבוה מעל כולם

מה לא אמרו על העונה השביעית של "משחקי הכס": שהתסריט מגוחך, שהפתרונות העלילתיים חלשים, שהסדרה איבדה את הטאץ' שהיה לה בעונות הקודמות. ועדיין, בחודשים שבהם שודרה העונה הזאת אי אפשר היה להגיד את המילים "משחקי ה…" בלי שמישהו יצעק עליך: "שקט! עוד לא ראיתי את הפרק!". משטר הטרור שהשליטו צופי הסדרה אחד על השני כדי שלא ישמעו בטעות ספויילרים הוכיח שוב עד כמה הסדרה הזו גדולה על כל האחרות בכמה מידות. בסקר התל אביבי הגדול שערכנו כאן בחודש יולי התברר כמה "משחקי הכס" מובילה: אחד מכל שישה נשאלים בחר בה כסדרה האהובה עליו, הרבה מעל הסדרה במקום השני, "בנות".

"בנות" עונה 6 פרק 3

אגב "בנות", מעטים הפרקים בסדרות טלוויזיה שעשו רעש כמו הפרק "כלבה אמריקאית" בעונת הפרידה, ששם זרקור על התחום האפור של ההטרדות המיניות, והניע נשים רבות להתמודד עם הצ'אק פאלמר של חייהן. בדיעבד, לא בטוח שהשיח הער ויוצא הדופן לגבי הפרק הזה לא היה משק כנפי הפרפר שהביא לטורנדו בהוליווד וברחבי העולם אחר כך עם אפקט ויינשטיין.

אינפלציית הפסטיבלים בארץ

אינדינגב, יערות מנשה, גרזן, איבי זיבי, פסטיבל הבלוז, פסטיבל הג'אז (של אילת ותל אביב), פסטיבל תל אביב לשירה (וכל שאר הפסטיבלים לשירה ברחבי הארץ), מנופים, אוהבים אמנות, מנורת לילה, פסטיבל זז, דוקאביב, פסטיבל סרטי הנכבה, אוטופיה – אפשר להמשיך את הרשימה לנצח. אולי זו ההעדפה המוסדית לתקצוב פסטיבלים מרוכזים, אולי זה הקושי בעולם האמנות להרים תערוכות בודדות, מה שבטוח – בשנה החולפת לא עבר כמעט שבוע ללא פסטיבל כלשהו למוזיקה, קולנוע, תיאטרון או אמנות בתל אביב, ירושלים, חיפה וערים נוספות ברחבי הארץ. המצב הגיע לאבסורד, כשגם אירועים שבהם מופיעות מספר להקות בערב אחד (אחד!) נקראים "פסטיבל". התחושה שישראל מלאה באירועי תרבות נחמדה, אבל יכול להיות שהמארגנים צריכים להיזהר, שלא ייווצר אפקט "זאב זאב".

קיץ של הופעות בישראל

להלן הרכבת האווירית שהגיעה השנה לישראל: ג'סטין ביבר, אירוסמית', פט שופ בויז, בריטני ספירס, גאנז אנד רוזס, רדיוהד, פיקסיז, ניק קייב – וזה רק בגזרת האיי-ליסט; חובבי האינדי יכולים להעיד שגם בסקטור הזה התקיימה כאן לפחות פעם בחודש הופעה מטריפה. אין ספק שזה היה קיץ לוהט, ושנה די נהדרת מהבחינה הזאת. מההופעות שכבר נסגרו (בונובו) והמגעים הנוספים שמתרחשים (ארקייד פייר) מסתמן שגם 2018 תהיה שנה שווה, אבל כדאי לזכור גם את זה: אמנם רוג'ר ווטרס אוכל את הכובע, אבל אסור להיות זחוחים ולשכוח שכל הטוב הזה מגיע למרות החרם התרבותי, ולא בזכות הנאורות של מדינת ישראל, ורק ראו מה קרה עכשיו עם לורד.

ההופעה של ניק קייב

זה התחיל בערב של ה-19 בנובמבר. הטוויטר התמלא בציוצים, פיד הפייסבוק נכבש – עוד לפני שנוגן השיר האחרון, כל מי שהיה בקהל הודיע בבירור: "זו ההופעה הטובה ביותר שהייתי בה מעודי". אחר כך הגיעו הפוסטים הארוכים והמתייפחים, ובבוקר הכריזו המבקרים על מופע רוחני שכמותו לא ראו. אצלנו התחיל אורי זר אביב את הביקורת שלו כך: "טלטלה רגשית, קולקטיבית ואישית, בעיטה לפרצוף של הסבל האנושי. לו כל רגש שנחווה בהופעה הזו היה צבע, יחד הם היו יוצרים את השחור הכי יפה, הכי שחור. היו שם דמעות, צרחות, לא מעט הומור, כאב תהומי, שמחה גדולה ומפגן בלתי נתפס של עוצמה רגשית, מוזיקלית ולירית. הלילה הזה היה הוכחה שאפשר לדחוף את השמיים, ושהציפיות שבהם יכולות להתגשם כמו סופה". לא הייתם? כנראה שהפסדתם הופעה של פעם בחיים.

אמזון ונטפליקס מסתערות על הוליווד

טקס פרסי האוסקר של 2017 סימן את תחילת המגמה: שירותי הסטרימינג נוגסים בעוגה של האולפנים המסורתיים. אמזון זכתה בשלושה פרסים: התסריט הטוב ביותר על "מנצ'סטר ליד הים", השחקן הטוב ביותר לקייסי אפלק על תפקידו בסרט, והסרט הזר הטוב ביותר על "הסוכן". נטפליקס זכתה בפרס עבור הסרט התיעודי הקצר על "The White Helmets", ובאוסקר הבא היא כבר מתכננת ללכת על כל הקופה עם "פרחים בבוץ" שעל פי כל הסימנים צפוי להיות מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. המשמעות של זה אדירה: ההגמוניה של האולפנים הגדולים הולכת ונחלשת והשליטה של חברות הקולנוע הולכת ונשחקת כשהצופים (לפחות במקרה של נטפליקס) יכולים לשבת ולצפות בסרטים על הספה בבית שלהם.

כולם מדברים על טראמפ

קצת יותר משנה אחרי שנבחר לנשיאות ארה"ב, תרבות הפופ מסרבת להיות הלחם והשעשועים בריאליטי של דונלד טראמפ. על קצה המזלג: אמינם הגיע לטקס פרסי ההיפ הופ עם שיר ביקורתי וחריף נגד "סבא גזעני בן 94"; יוצרות "ברוד סיטי", אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון, צינזרו את שמו של הנשיא בכל פעם שאחת הדמויות אמרה אותו (ומנגד הרימו להילרי קלינטון בכמה הזדמנויות, כולל הופעת אורח שלה); תכנית המערכונים "סאטרדיי נייט לייב" התפוצצה עם אלק בולדווין ומליסה מקארתי. העולם הזה, שטראמפ, האיש והמקדונלד'ס, היה חלק ממנו – עם הבלחות בסרטים, בסדרות, במוזיקה ובספרים, אפילו בפרסומת לפיצה האט – נחוש להוקיע אותו ולהפוך את אמריקה לגדולה שוב. עצוב. מאוד עצוב.

הסדרות הישנות חוזרות אל המסך

השנה קיבלנו מבול של נוסטלגיה לפנים. "צער גידול בנות", "בנות גילמור", "וויל וגרייס", "טווין פיקס", "תרגיע" – כל אלה עשו קאמבק לא מנומק ולא תמיד מוצלח אל המסך שלנו. בחלק מהמקרים הבאזז הצליח להתניע עונות נוספות, אבל הכלל נשאר אותו כלל: אסור לפגוש את האלילים שלך אחרי 15 שנה, כי סביר להניח שהם יאכזבו אותך. מנה מדויקת קיבלנו דווקא מוויל סמית', שקפץ לתוכנית של אלן דג'נרס ושיחזר שם כמה רגעים חמודים מ"הנסיך המדליק מבל אייר". ההכרזה על חזרתה למסך של "רוזאן" בשנה הבאה מרמזת על כך שיש עוד כמה הפקות שישמחו לרכוב על הגל הרגשי הזה, ואולי זה בעצם לא דבר רע. השנה הזאת הציפה אותנו במספר שיא של הפקות מכל כיוון, ולפעמים נחמד לחזור לשכונה שבה גדלנו – גם אם יש לה ריח קצת מוזר.

הפיצול בטלוויזיה המסחרית

הפיצול שהיה אמור לזעזע את שוק התקשורת בישראל ולשנות את הטלוויזיה של כולנו – חלוקת ערוץ 2 לקשת (12) ורשת (13) – השאיר אחריו בעיקר שעמום. הטלוויזיה אותה טלוויזיה, הריאליטי אותו ריאליטי, המוחות המטוגנים מול המסך אותם מוחות מטוגנים. מי שנפגע מזה הם בעיקר בעלי המניות כרגע, לאור הירידה הברורה ברייטינג של קשת, רשת ועשר (אפיק 14), אבל לצופים זה לא שינה הרבה. התחרות הגדלה, שהייתה יכולה להוות בשורה עבור הקהל, גרמה לערוצים להתחפר עוד במה שהם מכירים הכי טוב: טראש וריאליטי: יותר צבע, יותר דרמה, יותר חזק, כמו מירוץ חימוש עלוב שהנפגעים ממנו הם אנחנו. היום, כחודשיים אחרי הפיצול אפשר לומר: קשת היא המנצחת הגדולה, ולא אנחנו הצופים.