הדבר הכי טוב שיצא לי מהקורונה הוא החבר ההומלס שלי

*אחד מ-57 הדברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות. בואו לראות כמה עשיתם*

אני והחבר ההומלס שלי הכרנו בראשית ימי הסגר הראשון. או אולי זה היה השני. כך או כך, גם ברחובות דרום העיר האוויר עמד במקומו, ואף אדם לא עבר בין החמצן לפחמן. חוץ מויקטור. לא קוראים לו ויקטור אבל הוא כן ממוצא רוסי, והוא גם אחד מהאנשים האלו שגם בימי הסגרים לא הוגבלו לשום רדיוס של מאה מטרים מהבית, מהסיבה הפשוטה שאין לו בית. בהתחלה ראיתי אותו יושב בשביל היציאה מביתי – מעבר בין צמד בניינים תאומים שנמצאים בסטטוס קריסה/הריסה מתמיד. יום, יומיים, הוא עדיין כאן בחוץ.

ביום השלישי הבאתי לו חבילת ביסלי גריל גדולה. אני לא נדיב גדול, פשוט הייתי במאנצ' וקניתי יותר מדי, ועד שחזרתי אחוז חרטה הביתה הוא עדיין היה שם לקחת ממני את עול הביסלי. נתתי בשמחה, ונכנסתי לדירת הקרקע שלי. כחצי שעה אחר כך שמעתי קול קורא בעדינות מהחלון. "סליחה?". כשפתחתי את הדלת ראיתי, כמובן, את ויקטור. "יש אולי כוס מים?" שאל בביישנות טיפה מפתיעה. לא יודע אפילו למה, אבל הנימוס קצת ניטרל את חציית הגבול למרחב הפרטי.

בין הספסלים. (צילום: שלומי יוסף. למצולם אין קשר לכתבה)

ויקטור הוא, אם אהיה לרגע כנה עם עצמי, הומלס קל לעיכול. הוא צעיר, בערך באמצע שנות ה-20 של חייו, נקי יחסית, לא מכור למשהו קשה יותר מנייס גיא (לא שזה כשלעצמו לא גרוע), מנומס להפליא ולמרות מכשול השפה הקל, אוהב לדבר. נהגנו לשבת בחצר הבית – כלומר בחניה שהשכנים הפכו לבר מאולתר. עזבו, סיפור לפעם אחרת – ולעשן ביחד (לא את הנייס גיא, תרגעו). לפעמים אני הייתי מביא את הסיגריה, לפעמים הוא. אני דאגתי לחטיפים וקולה, והוא היה מספר לי רכילות על השכנים. יש יתרונות להיות דנידין אורבני, רואה ואינו נראה.

עוד דברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות
>>להגיד מה תל אביבי ומה לא תל אביבי
>>לעשות שלישיה (גם אם זה לא כיף)
>>להתייאש מהתור בפורט סעיד
>>לקפוץ לבריכה בכיכר רבין

ההתדרדרות שלו לרחוב התחילה, לפחות לטענתו, מתאונת אופנוע שהיה מעורב בה. הוא גר לבד בארץ, מתקשה מאוד בבירוקרטיה ואחרי אישפוז ארוך וללא ביטוח, מצא את עצמו ללא קורת גג, מסתובב ברחובות. אבל הוא מסתדר, וחוץ מהנייס גיא הצליח לא ליפול למזרקים. בניגוד, אגב, לאחד השכנים, כפי שויקטור עצמו סיפר לי פעם. כשהתחלתי להסתכל גם אני שמתי לב לסימני ההזרקה.

ויקטור לא נגע. מזרק ברחוב. (צילום: טלי מאייר)

מדי פעם הוא נהג לדפוק לי בדלת בשעות לילה ממש מאוחרות, לבקש מים או תה או משהו קטן לאכול. שמרתי בבית תמיד חטיפים שאני לא אוהב רק כדי שלא אוכל אותם בעצמי, ויהיה לי מה להביא לו. השעות לא הפריעו לי יותר מדי, בעיקר כי עבדתי מהבית ותמיד הייתי ער בשעות האלה, ובתקופת הקורונה שמחתי לכל אינטראקציה אנושית שרק יכלתי לקבל. סיגריות תמיד נתתי בשמחה, ומדי פעם הצטרפתי אליו לקנות שמיכה או משהו קטן לאכול בקיוסק. הוא אף פעם לא רצה שאוציא כסף, אבל גם לא היה נבוך לבקש. כמו לבקש מחבר.

ברור לי שלא באמת היינו חברים, למרות שחלקנו מדי פעם בירה. אני מניח שבקשר מהסוג הזה, קשה לפתח חברות אמת. אבל כן נפתחנו אחד כלפי השני, אין לי מושג איך הוא התעניין בצרות הבלתי מעניינות שלי. שלו היו יותר מעניינות. פעם גנבו לו את התיק, פעם האשימו אותו בגניבת סוללת אופניים. השכן המזריק רב איתו פעם ברמה שהפחידה גם אותי. ברגעים האלה הייתי רואה את הרחוב מתעורר בו, ממש היה אפשר לראות את השריון שעטה כדי לשרוד. כמה רגעים אחר כך היה חוזר לבקש ממני סיגריה באותה הביישנות.

רחוב פין, התחנה המרכזית (צילום: טלי מאייר. למצולמים אין קשר לכתבה)

לפני כמה חודשים הגיעה שכנה חדשה שהחליפה את המזריק. היא לא חיבבה את ויקטור, בלשון המעטה. מסרי האהבה ההיפים שהיא מפזרת כנראה שלא תקפים כשמדובר בחצר האחורית שלה. בכל פעם שויקטור היה ישן בחצר/חניה, היא היתה מתחילה לצווח בכל הכח "פורץ! הצילו! הוא אונס אותי!", בזמן שאני מביט מהחלון ורואה שלא, הוא לא פורץ או אונס, אלא מתעורר על מזרן מאולתר בחניה, מנסה עוד להבין למה האישה הזו צורחת ב-6 בבוקר. בקבוצת הוואטסאפ של הבניין היא הסבירה את הצעקות בטענה שלהתעורר ולראות הומלס ישן לך במרחק כמה מטרים מהדלת "מרגיש כמו אונס. הסירחון שלו פה בתוך הדלת שלי".

הטקטיקה המחרידה הזו עבדה. ויקטור כבר לא ישן פה. מדי פעם אני פוגש אותו ברחוב, בדרך לעבודה כפועל בניין. הוא עדיין ישן ברחוב ומשלם חובות, ובפעם האחרונה שנפגשנו בחטף – לפני כשבועיים – סיפר לי שהוא בדיוק חזר מגמילה. אני לא יודע אם יצליח להחזיק את העבודה הזו או להישאר נקי מסמים, אני רק יודע שכאן הוא כבר לא יכול לישון. אני מניח שיש עוד הרבה חצרות וחניות בעיר בהן הוא כבר לא יכול לישון. בעיר עם כל כך הרבה הומלסים, אין הרבה מקום להומלסים. שווה לכם להתחבר לפחות לאחד.