המהדורה של קשת 12 סבלה מפיצול אישיות. ואז הגיע ג'ו ביידן

אם לפני המלחמה בעזה, שנכנסת היום (רביעי) ליום החמישי שלה היה נהוג לדבר על פילוג בעם – נראה לי שסופית אפשר לדבר על פילוג במהדורת חדשות ערוץ 12. בכל רמה שלא תסתכלו – לערוץ הפופולרי שהשתלט מחדש על עמדת מהדורת השבט, יש בפועל כמעט שתי מהדורות נפרדות בו זמנית. את האחת מנווטת יונית לוי מהאולפן, ואת השנייה מפעילים דני קושמרו ותמיר סטיינמן מעוטף עזה.

>> אחרי 72 שעות: גלית דיסטל התעוררה וגנבה קמפיין הסברה
כך נראה פרשן לאומי: 81 שניות של אמת בתוך 72 שעות של שקר

האווירה בין שתי המהדורות שונה בתכלית: אם באולפן בנווה אילן היו ניצוצות של כמעט אופטימיות, התמונה שבאה מהשטח – ולכן נראית לי יותר מהימנה – היתה הפוכה. הטון, הדיבור הישיר של קושמרו ובעיקר הראיונות: שני ראיונות הישגיים שהביאו קושמרו את סטיינמן – הראשון עם אמנון זיו, קב"ט המועצה האזורית חוף אשקלון, שסיפק עוד רגע של כאב (למי שהיה חסר), ואחריו ראש השב"כ לשעבר יורם כהן שבתקיפות ובנחרצות הבהיר את גודל השעה (כולל המשפט על "חשבון הנפש" שיצטרך להיעשות ביום שאחרי), ואת מה שמונח על הכף. כשמביטים על המהדורה מעוטף עזה, אפשר לראות את הכאוס – עד כמה שאנחנו לפעמים מנסים להדחיק אותו.

באולפן, לעומת זאת – האווירה היא אחרת לחלוטין. בעיקר בגלל מי שהולכים והופכים לכוכבים של הסבב הזה במהדורה: ישראל זיו ועמוס ידלין. שניהם מגיעים מאגפים שונים של הצבא, אבל בסופו של דבר שניהם שידרו את אותו המסר: המשפט הישן (כמעט עתיק) "מה שהיה לא יהיה" (אנחנו שומע אותו מאז 2014), אבל גם הדיבור על "לא משנה לנו מי יגיע במקום חמאס". המטרה היא ריסוק חמאס, ואין בלתה, ונגמר הסיפור. מה אחר כך? נתמודד אחר כך.

זאת הייתה תצוגת תכלית של שאננות. אם לפני ארבעה ימים המערכת הצבאית חטפה זפטה על הנחת היסוד ש"חמאס מורתע", ושאין סיכוי שיגיב, עכשיו התחושה שנשבה מהמסך היא שאנחנו על סף ניצחון, וכבר לא ממש משנה מי ייכנס לנעליים של חמאס. האמת היא שזה מאוד משנה, האדונים זיו וידלין. כי מתישהו, אחרי שהמלחמה הזו תיגמר (ולכו תדעו מתי זה יקרה), מישהו יצטרך לקחת שם את האחריות. האם אנחנו באמת מוכנים שאלה יהיו אנחנו? האם אנחנו סומכים על הרשות הפלסטינית, שכל כך דאגנו להחליש? (ע"ע דברי שר האוצר, לפיהם "הרשות היא נטל וחמאס הוא נכס") ומי בכלל ייכנס לוואקום הזה, אם לא נחליט? כמובן שלמנהיגות יש משימות חשובות יותר, אבל נראה לי שגם את השאלות האלה צריך לשאול באולפן ולא להשקיט אותן ב"כשנגיע לגשר, נעבור אותו".

ובכל זאת, לצד האנרגיות הגבריות מי שבעיניי מפתיעה לטובה היא דווקא אישה – טליה לנקרי, לשעבר בכירה במועצה לביטחון לאומי, שהיא דמות נשית חדשה באולפני החדשות: לא רק מגישה, לא רק כתבת פוליטית או מדינית (כבודן כמובן במקומן מונח) – אלא פרשנית, ועוד בתחום גברי כמו ביטחון. לנקרי עושה את העבודה מצוין, ובעיקר ממשיכה להבהיר את עוצמת החידלון שהיתה עד עכשיו – על אף תחושת ה"אוטוטו מנצחים" שזרמה מהאגף השני של השולחן.

וכאן נכנס השטח לתמונה – וכאן גם החשיבות של אותו "פיצול". כי מהשטח ומשידורי החוץ, יצאו הדברים הטובים והמעניינים במהדורה הזו. את התובנות של הפרשנים כנראה נשכח, את העיניים של אמנון זיו – שעדיין היו הלומות מהמראות שמראה במועצה שלו, שאיבדה 21 בני אדם (מספר שקשה להקליד, קל וחומר לדמיין) – יהיה קשה מאוד להסיר מהדמיון.

לקראת סיום הגיע הטוויסט החיובי של המהדורה: ג'ו ביידן. הנאום של הנשיא האמריקני, שהפך לסוג של אירוע לאומי-היסטורי (מה שמן הסתם יתבטא גם בטבלאות הרייטינג), היה משב רוח מרענן ומעודד. בתוך ארבעה ימים שנראו קצת כמו יקום מקביל, לפתע משהו הסתדר נכון: נשיא אמריקאי עמד לצידה של ישראל, באופן שהרגיש הרבה יותר נחרץ מהנאום של מקבילו הישראלי, למשל. 

ושוב, גם כאן ראית את עוצמת הרגש גם בתוך האולפן. בכל האולפנים. אם פעם, מגישי חדשות היו יכולים לטשטש את העוצמה הזאת או למחוק אותה, כאן ראינו גם על עמית סגל ב-12, וגם אצל גילי כהן ב-11 ואפילו אצל רביב דרוקר – שהיינו צריכים את זה. החדשות היום, לטוב ואולי גם לרע, יושבות בתוך העם. בניגוד לדיבור על "ניתוק", נראה לי שהפעם המהדורות הרבה יותר מהדהדות את התחושה מהרחוב – גם את ההלם האמיתי ממה שקרה, אבל גם את התחושה האופטימית שדברים יכולים להיראות אחרת.

הפער הזה, בין הפסימיות של קושמרו לאופטימיות הזהירה של לוי וחבריה באולפן, הוא הציר שכנראה עליו נלך עוד זמן רב. נקווה שלא רב מדי. איש אחד, בכל זאת, שבר את הפער הזה בין שני האולפנים. האיש שבא מן השטח אל האולפן. היה זה ראש המועצה האזורית אשכול לשעבר (וחבר הכנסת לשעבר) חיים ילין. הראיון שלו היה מופתי. בעיקר בדממה ששררה בו, שצעקה יותר מכל צעקה אפשרית. בבת אחת, הכאב חדר פנימה לתוך האולפן הממוזג. ונדמה לי שאת עוצמת הכאב השקט הזה עוד נשמע חזק מאוד בהמשך הדרך.