תל אביב חוזרת: אייקוני התרבות שתל אביב לא יכולה בלעדיהם

הבארבי

"ההתרגשות שלי בהופעה הראשונה שאחרי הקורונה תהיה אותה התרגשות של פתיחת המועדון. כשהייתי בירושלים שאלו אותי אם אני רץ לפוליטיקה. השתגעתם? יש לי את העבודה הכי טובה בעולם". לריאיון המלא עם שאול מזרחי

האוזן השלישית

"האוזן השלישית תשרוד, חוסר הוודאות האמיתי נוגע לחיי התרבות": מנכ"ל האוזן השלישית עוד לא יודע מתי נחזור לראות הופעות באוזןבר, אבל מבטיח שהקהל חוזר לחנויות. חכו שתשמעו מה היה המוצר הכי נמכר בתקופת הקורונה. לריאיון המלא עם אלי חיון

קולנוע לב

קולנוע לב הוא בין המוסדות שלא ייפתחו מחדש ללא הסיוע הכלכלי שהובטח, ועל המדף מחכים כבר 12 סרטים חדשים ומסקרנים. הבעלים: "לאנשים נשבר מלראות סרטים בבית". האמנם? לריאיון המלא עם גיא שני | הקורונה לקחה מאיתנו את הדרך הכי טובה לצפות בסרט

הסינמטק

הסינמטק הוקם ב-1973 על ידי מי שכיהן אז כסגן ראש עיריית תל אביב וראש אגף התרבות, אליהו שפייזר, וקשה לחשוב על דרך יותר תל אביבית להיוולד. הסינמטק המשיך להיות מאוד תל אביבי לאורך כל הדרך: הוא עבר כמה לוקיישנים כי השכנים התלוננו על הרעש, הוא מקפיד להקרין סרטים שקשה להתפרנס מהם והוא מארח פסטיבלים רבים, בהם דוקאביב והפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה.

כשהכל היה סגור בגלל הקורונה, החבר'ה שם סירבו לתת לסרטים לצבור אבק והשיקו ספריית VOD מלאה בכל טוב. כעת, עם המתווה שיאפשר את הפתיחה המחודשת, בית הקולנוע יחכה לכם בדלתיים פתוחות ויפעל לפי ההגבלות החדשות. בין הסרטים שיוקרנו: הקומדיה הרומנטית "התקופה היפה בחיי", "לידה" ו"עירום" – שני חלקי ההמשך של טרילוגיית האהבה של ירון שני, "אפריקה" שניצח בפסטיבל חיפה, קומדיית המסע "ברזיל אהובתי" ו"מאסטר שף צ'אנג" – קומדיה פינית על טבח מסין. גם בגזרת הפסטיבלים הסינמטק מראה התאוששות מלאה, והלו"ז כולל את פסטיבל האנימציה אנימיקס (אוגוסט), פסטיבל דוקאביב (ספטמבר), פסטיבל הקולנוע הגאה (נובמבר) ועוד. זה הזמן להפשיר מנויים.

סצנת הסטנדאפ

החדשות הטובות, וגם הרעות, הן שלא להופיע שלושה חודשים זה לא כל כך שונה מלא להופיע שבוע. אנשים עדיין אוהבים אילתורים. אנשים עדיין אוהבים שאתה מדבר עם הקהל. הפאנצ'ים שיכולת להסתמך עליהם בעיניים עצומות לפני חצי שנה, מה שקוראים לו "בונקר" – עדיין בונקר. רק דבר אחד חשוב למדתי בערב הזה: אף אחד לא רוצה לשמוע על הקורונה. לטור המלא של עמית קלינג

מוזיאון תל אביב

רצה הגורל, ובזמן שמוזיאון תל אביב נאלץ לסגור את שעריו למשך יותר מחודשיים, בתוך המוזיאון נכלאה התערוכה של ג'ף קונס. זו אולי התערוכה היקרה ביותר בתולדות מוזיאון תל אביב, שלמרות שהמוצגים שלה לא רבים, כל אחד מהם שווה הרבה מאוד כסף. למעשה, העובדה שהיא כל כך יקרה היא חלק מהקטע של האמנות – אתה אמור לבהות בבובת הוויניל בצורת דולפין הכלואה בצמיג ולהתפעל מזה שמדובר בכלל במתכת ולא בבובת ויניל אמיתית. ובזמן שאתה בוהה עולות שאלות כמו, כמה זמן לקח לייצר את זה? כמה ידיים נזקקו להכין את כל הפרטים הקטנים? ובעיקר – כמה זה עולה כל הדבר הזה?

נכון, לדבר על ג'ף קונס בימינו זה לא ממש אופנתי. אבל מוזיאון תל אביב הוא לא מוזיאון אופנתי. הוא כן מוזיאון מאוד פרקטי. רק לפני שנתיים עמדנו בתור אינסופי על מנת לתפוס מקום ב"השעון" של כריס מרקליי, יצירת האומנות המסחררת של ימינו שבה ערוכים קטעים מאלפי סרטי קולנוע, כל חלק מתייחס לזמן, והיצירה כולה מסתנכרנת עם הזמן הממשי. אז מה אם הוא הוצג כבר באח הגדול והממומן יותר, מוזיאון ישראל, לפני מספר שנים? גם לתל אביבים מגיע לראות יצירה כל כך חשובה מבלי להיכנס לאוטו ולנסוע שעה למקום כמו ירושלים, השם ירחם.

בכלל, ההרגשה בהסתובבות במוזיאון תל אביב היא שהמוזיאון בפריחה חסרת תקדים. הבניין החדש והמרהיב הכניס רוח חיים במוזיאון הוותיק, בצידו הושקה מסעדת פאסטל המדוברת ובגינה של המוזיאון ישנו בית קפה חדש ויפה שמאפשר לשבת על כוס קפה ועוגה ולקבל קצת שמש בין כל השיטוטים בחללי הבטון הגדולים של המוזיאון. תל אביב התגעגעה למוזיאון שלה, ומוכיחים זאת התורים הענקיים לכניסה מיום שנפתח. אחרי שהקורונה הכתה כל כך קשה בכל כך הרבה מוסדות אמנות, טוב לדעת שלתל אביב עדיין יש את המוזיאון שלה, כמה המוזיאון חשוב לעיר וכמה העיר חשובה למוזיאון.

חנויות ספרים

בחודש אפריל האחרון הודיע דף הפייסבוק של תולעת ספרים, אחת מחנויות הספרים הוותיקות בתל אביב, על סגירת הסניף ברחוב מזא"ה אשר שימש גם כבית קפה ידידותי עבור תושבי השכונה. אי אפשר להגיד שזו הייתה מפלה בלתי צפויה; מזה שנים שחנויות הספרים הקטנות בעיר מתחרות עם הרשתות הענקיות, ואך הגיוני שהמשבר הכלכלי יפגע בהן תחילה, ובכל זאת – הלב דאב את אובדנו של עוד מקום אהוב שבו עמלנו על סמינרים, עבדנו במשך שעות על הלפטופ וכתבנו את אסופת הסיפורים הקצרים שאף אחד בחיים לא יקרא.

הסניף המקורי של תולעת בכיכר רבין ממשיך לעבוד, ויחד עמו גם המגדלור, סיפור פשוט, האחים גרין ועוד שלל חנויות ספרים עצמאיות ברחבי העיר. לחנויות הללו נכנסים לא כאשר מחפשים אחר כותר פופולרי, אלא כאשר התודעה פתוחה, מצב הרוח רומנטי והזמן פנוי. כי יותר מהתוכן אשר מצוי בספרים עצמם, חוויית החקירה השקטה והתחושה שאתם נמצאים בסצנה מסרט אינדי היא מה שהופך את חנויות הספרים הקטנות של העיר לכה מיוחדות, וזה ייחוד שלא ניתן להשיג בדיזנגוף סנטר, אלא אם אתם זן מאסטרים שמסוגלים להתעלם מהרעש הניאוני של הקניון.

לעת עתה, כל החנויות הללו ממשיכות למכור ספרים, אבל אין ספק שעל מנת לשרוד את המשך המשבר, הן יאלצו להמציא את עצמן מחדש. האם עתידן הכלכלי יכלול השכרת חלל לשעות הלילה החלשות? האמת, דייט בחנות ספרים ריקה נשמע כמו אחלה ערב לשני חנונים רומנטיקנים חסרי תקנה.

בית אריאלה

המקום הכי שקט בתל אביב לא אמור להיות סודי. הוא נמצא שם במשכנו הנוכחי כבר יותר מ־40 שנה, חרישי ומבויש לצד האקסטרווגנזה של המוזיאון ומשכן האמנויות. והשקט הזה, שנדיר כל כך בעיר הזאת, הוא רק אחד הדברים ששמים את ספריית בית אריאלה עמוק בלב של העיר. עיתונאים שעדיין זוכרים את העידן שלפני גוגל והיו מכתתים רגליהם כדי לנבור שם בארכיון המיקרופילם, ידעו תמיד כמה נעים השקט ששורר שם, אך שמרו את הסוד לעצמם כי הם חארות. כך או כך, כיום כבר ברור ונהיר שכל עיר צריכה ספריה עירונית מעולה, חלל אורבני ציבורי של תרבות ודעת לכל תושב. גם בשנות השיפוץ הארוכות שלה הצליחה הספרייה בשאול המלך לעמוד בסטנדרט הזה, אבל לקראת השלמת השדרוג מסתמן שהיא הולכת ליישר קו עם העולם ולהפוך למקום פופולרי בהרבה, מזמין, מעוצב ומואר, סוג של סלון עירוני. מגיע לעיר הזאת מקום כזה. שששששש.

זאפה

הקורונה הפכה אותנו לשמנמנים, ומה יותר כיף מלצפות בהופעה מבלי שנשללת מאיתנו הזכות לנשנש תוך כדי? זאפה תל אביב חוזרת לפעילות ב-25 ביוני ואיתה הסיוט של כל האמנים שמופיעים שם (כלומר, אנחנו). על הבמה יעלו החודש אמיר דדון, איתי לוי ובניה ברבי – שיחממו את המיקרופון להופעות של יולי: אהוד בנאי, דיקלה, אלון אולארצ'יק, כנסיית השכל, דודו טסה, רד בנד ועוד. תשמרו מרחק ותלעסו בשקט.

הקאמרי

התיאטרון הקאמרי הרגיז את הממשלה הרבה לפני שאנחנו יצאנו לרוטשילד עם אוהלים: חנוך לוין, אחד המחזאים הגדולים של התיאטרון, גרם לצופים לשצוף ולקצוף עם "מלכת האמבטיה" בשנות ה-70, והממשלה איימה לעשות את המירי רגב ולהפסיק לתמוך כספית בתיאטרון. המחזה ירד אחרי 19 הצגות בלבד, אבל נדמה שזה כל מה שהיה צריך.

הקאמרי היה אחד ממוסדות התרבות בעלי הכי הרבה תושייה בתקופת הקורונה: על אף שכל השחקנים יצאו לחל"ת, בעמוד היוטיוב של התיאטרון עלו קטעי מקור חדשים ומונולוגים לצד הצגות באורך מלא, ואפילו יצא לדרך מבצע "קאמרי עד הבית", במסגרתו צמדי שחקנים הגיעו לבתי המנויים הוותיקים וביצעו מולם קטעים מהצגות.

מתוך הרעב הזה יחזור התיאטרון לפעילות ביולי עם כמה הצגות חדשות: "גדר חיה", על פי רב המכר של דורית רביניאן; "מחוברים לחיים", על פי שובר הקופות הצרפתי; "לא לריב", על שלושה אחים שיוצאים בעקבות דירה שאביהם הוריש לנערת ליווי, ועוד.

תיאטרון גשר

בזמן שחלקים נרחבים בעולם התרבות עוברים השטחה שתתאים לצייטגייסט הנוכחי, שיכול להכיל מגוון רעיונות ובלבד שזמן קריאתם יהיה קצר, תיאטרון גשר ממשיך בשלו. הצגות איכותיות, שלא נכנעות לחוסר הסבלנות הקולקטיבי, וממשיכות את הפורמט החלוצי הדו לשוני – רוסית ועברית. לא סתם הוא נחשב לתיאטרון הטוב בארץ.

אלא שכעת הוא עומד בפני סכנה: מנכ"לית התיאטרון, לנה קריינדלין, כבר התריעה כי המוסד זקוק לתמיכה כלכלית ופיצוי מהממשלה. הרפרטואר של גשר כולל היום 18 הצגות, אבל כפי הנראה לא כולן יחזרו לבמה. בינתיים כבר בוטלו שתי הצגות חדשות שהיו בשלבי חזרות, בהן "קליעים מעל ברודווי" על פי סרטו של וודי אלן, ולא ברור איך ייראה עתידו של התיאטרון. יש שיגידו שמדובר במאבק פריווילגי, אבל אם יש לכם אפשרות – קנו כרטיס ועזרו לשמר את המקום החשוב הזה.

סצנת המיוזיקלס

פרט לימים ההם בשנות ה־60 כשגיורא גודיק העלה מיוזיקלס בתיאטרון אלהמברה ביפו (לפני שפשט את הרגל וחמק מהארץ), תיאטראות בארץ לא הרבו להמר על הפקות מיוזיקלס, ודאי שלא על יצירות חדשות ומקוריות. בעשור האחרון זה החל להשתנות – בהתחלה טיפין טיפין ואז בשיטפון. הסימן הברור ביותר שבתל אביב מתחילה להתפתח סצנת מיוזיקלס של ממש הייתה הסבתו של בית החייל בוויצמן פינת פנקס לתיאטרון שמעלה אך ורק מחזות זמר. כל התנופה הזאת נעצרה בגלל הקורונה. לטור המלא של יעל שוב

בית ליסין

תיאטרון בית ליסין זכה לאחד מסיפורי הסינדרלה היפים בתל אביב. הוא התחיל את חייו ב־1980 כתיאטרון זניח בבעלות ההסתדרות הכללית, ששכן ברחוב ויצמן ובמשך 13 שנים לא הותיר חותם מיוחד. כל זה היה נכון עד שהגיעה ציפי פינס, האישה והאגדה.

המהלך המשמעותי שביצעה פינס, בתפקידה כמנהלת האמנותית של התיאטרון, היה להתחיל להתמקד ביצירות מקור ישראליות. החזון הוכיח את עצמו, ומעמדו של בית ליסין טיפס עד שעמד לצד הקאמרי והבימה – ונחשב לאחד התיאטראות המובילים בישראל.

הסיפור של בית ליסין הוא גם הסיפור של פינס, שאספה סביבה קבוצת שחקנים שהולכת איתה באש ובמים. בהם אפשר למנות את חבריה ללימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, אי שם בשנות ה־70, יונה אליאן וששון גבאי. פינס לא שוקטת על השמרים וממשיכה לטפח את הדור הבא של השחקנים – רק תראו מה עשתה מגי אזרזר ל"אפס ביחסי אנוש".

סוזן דלל

נווה צדק אינה נווה צדק בלי סוזן דלל. מוסד המחול והתיאטרון האיקוני, שנוסד ב-1989 וזכה בפרס ישראל, הפך לחלק בלתי נפרד מהשכונה (יש המאשימים אותו בעליית המחירים בה), ומושך אליה מבקרים רבים. התרומה התרבותית שלו לתל אביב בפרט ולישראל בכלל היא עצומה: המרכז מהווה בית ללהקות המחול בת שבע, ענבל פינטו ואבשלום פולק, וגם ללהקת ענבל – שהוקמה על ידי הכוריאוגרפית המוערכת שרה לוי תנאי ב-1949.

בתחילת השנה התחדש המרכז במנהלת אמנותית חדשה – נעמי פרלוב – אחרי שיאיר ורדי, שהיה בתפקיד מיום היווסדו של המרכז, פרש. משבר הקורונה תפס את פרלוב ממש באביב כהונתה, ואולי דווקא טוב שדם חדש ישקם את המקום. הנה פאן פאקט לסיום: קולנוע קנדה, שייסדו שני צעירים בפלורנטין, הוקם על שם הקולנוען דוד פרלוב – אביה של נעמי.