שלשום היה כ"ט בנובמבר. אתמול היה יום כיפור. היום התחילה ההתשה

"מישהו ייהרג בסוף", כך אמר יניב ביטון במערכון-מונולוג שלו בפרק האחרון של "ארץ נהדרת". טקסט מבריק שהוכיח ש"ארץ" היא עדיין הדבר הכי מדויק והכי מחובר להוויה הישראלית שיש. פחות משבוע אחרי השידור, 24 שעות אחרי הערב אפוף האופוריה על האיילון, אירוע שבו היה נדמה שההגיון והנורמליות ניצחו את הטרפת, התברר אתמול בלילה, באותו המקום בדיוק, שאנחנו עומדים בתחילתו של סיוט. כזה שאת הסוף שלו כולם יודעים. מישהו עומד להיהרג. רק שבניגוד למערכון של "ארץ", אף אחד לא מבטיח שהמוות הזה יהיה גם הסוף.

דווקא בערב כזה, שבו נהג מונית הותקף בירושלים רק בגלל שהוא ערבי, ערב שבו מפגינות תמימות בקפלן חטפו מכות מבריונים רק בגלל שהיו עם דגל הגאווה, שבו המשטרה הפעילה כוח מופרז ולא סביר, אפשר היה לראות ששום דבר עדיין לא גמור. גם לא מבחינתנו

אלו היו 24 שעות שעות של רכבת הרים רגשית. זה התחיל בלילה מרגש שבו היה נדמה שסוף סוף דברים מתחילים להשתנות והמשיך בהפגנת כוח ענקית מחוץ לכנסת. אבל אז, כשהמשחק עבר שום למגרש הפוליטי, הכל התנפץ לפשרה מפא"ינקית קלאסית, כזאת שאיננה פשרה אלא רק נסיון הרדמה, בחסות אוסף הרכיכות המכונה הטעות "מנהיגים", ובסיוע מהדורות החדשות, שבציניות אופיינית לא רק שלא תרמו שום דבר, אלא הכריזו דה פקטו על תחילתה של מלחמת אזרחים.

מישהו ייהרג בסוף. יניב ביטון ב"ארץ נהדרת"

"המהפיכה לא תשודר בטלוויזיה" כתב ב-1970 גיל סקוט-הרון וחזה במדוייק את חדשות 12. העובדות לא חשובות יותר, מה שחשוב זה לייצר סימטריה, גם אם היא פיקטיבית. "מפגיני משני הצדדים" הם המשיכו להגיד כאילו בהפגנת מתנגדי ההפיכה השלטונית לא היו פי עשרה אנשים. "עימותים בין המפגינים" אמרו הפרשנים כאילו לא היה צד אחד אלים, וצד שני שחטף מכות.

שלא תהיה טעות. בכל רחבי הארץ יצאו אנשים להפגין בתמיכה בתוכנית לוין-נתניהו לפירוק מערכת המשפט. רובם הפגינו באופן דמוקרטי ומעורר כבוד. אבל, יחד איתם הגיעו גם הגיעו הגייסות של משפחת נתניהו, שההודעה שלו אחר הצהריים, שבה הוא קרא "לשני הצדדים" להימנע מאלימות הייתה כמו אות הפעלה עבורם. הם לא באו להפגין בעד כלום.

מצויידים בשלטי "שמאלנים בוגדים", דגלי כך, ואביזרי לחימה הם פרצו שוב ושוב את מחסומי המשטרה והסתערו לעבר המפגינים מהצד השני עם מטרה ברורה – להפחיד, לאיים ולפגוע בכל מי שמעז להביע דעה אחרת. ומי שחושב שזה עומד להיעלם טועה. אם ביום ראשון בערב אנשים הגיעו לאיילון בתחושה שאנחנו במלחמת יום כיפור והסורים על הגדרות, ויצאו משם בתחושה שאנחנו בכ"ט בנובמבר וביום שני שוב הרגישו יום כיפור, אז הרי היום מתחילה מלחמת ההתשה.

אנחנו יודעים על איזה צד המכתזית אוהבת להשפריץ. מכת"זית בבלפור, 2021 (צילום: SK)

מי שהבין מיד לאיזה כיוון המכתזית משפריצה הייתה משטרת ישראל, שלא רק איבדה לחלוטין את כל הסובלנות וההכלה, אלא התייחסה לאירוע כאל אודישן למיליציה הצבאית החדשה שאיתמר בן גביר קיבל במתנה מנתניהו. רימוני הלם, פרשים שפורצים אל תוך המפגינים בלי רחמים. מכת"זיות שרודפות אחרי אנשים שכבר התפזרו והלכו בנחת על המדרכה.

אבל דווקא בערב כזה, שבו נהג מונית הותקף בירושלים רק בגלל שהוא ערבי, ערב שבו מפגינות תמימות בקפלן חטפו מכות מבריונים רק בגלל שהיו עם דגל הגאווה, שבו המשטרה הפעילה כוח מופרז ולא סביר, אפשר היה לראות ששום דבר עדיין לא גמור. גם לא מבחינתנו. המפגינים, בעיקר צעירים, לא ברחו, לא התכופפו, לא נשברו. בכל מקום שבו פלוגות הזעם ניסו לתקוף הם נעמדו מולם באומץ. גם כשעפו אבנים ובקבוקים. בכל פעם שהמכתזיות סיימו לרסס בלי אבחנה הם חזרו ונעמדו עם הדגלים.

אלו עומדים להיות חודשים לא פשוטים. כמו בפולין של 2015, העובדה שהממשלה נכשלה במטרתה לא אומרת שהקרב נגמר. כמו בפולין זו רק הפסקה לצרכי התארגנות. ברור לכולם שהתוכניות ההרסניות של לוין ורוטמן מוכנות במגרה ויכולות להישלף בכל רגע. ברור שמעכשיו הרחוב הישראלי עומד להיות אלים יותר. ברור שמישהו ייהרג בסוף. אבל גם ברור דבר אחד נוסף: ישראל הדמוקרטית והליברלית לא תיכנע בלי קרב.