טור תגובה: לפרינג' אין זכות קיום ללא התיאטרון הרפרטוארי

בניגוד לטענה שמשבר הקורונה חידד שעתיד התיאטרון נמצא בשוליים - שני העולמות כרוכים יחדיו | הפרינג' זוכה בשנים האחרונות לתקציבים ולהכרה הרבה יותר מבעבר

מחאת מוסדות התרבות, מאי 2020 (צילום: שלומי יוסף)
מחאת מוסדות התרבות, מאי 2020 (צילום: שלומי יוסף)
25 בנובמבר 2020

צודק היוצר מרט פרחומבסקי, בטור שלו משבוע שעבר, כשהוא מאבחן שהתיאטרון הישראלי חטף מכה קשה בתקופת הקורונה. בדומה למוסיקה הקלאסית והפופולארית, הקולנוע והמחול, גם התיאטרון ספג חבטה אנושה כתוצאה מסגירת האולמות והקפאת הפעילות. וגם הוא יאלץ להתמודד עם תקופת התנעה מחדש קשה ומאתגרת.

אבל ההפרדה הדיכוטומית שעושה פרחמובסקי בין הפרינג' לתיאטרון הרפרטוארי חוטאת לאמת. ראשית, כשהיא מתעלמת מכך שתיאטרון הפרינג' נועד להרחיב את המגוון האמנותי שמציע התיאטרון הממסדי הרפרטוארי: להגדיל את הטווח האמנותי שבו עוסק התיאטרון הממוסד, ולהציע תכנים ויוצרים שיחלחלו אט אט אל העשייה הממוסדת.

גם אבחנתו שהבעיה הגדולה היא חלוקת התקציבים המסורתית חוטאת לאמת. הפרינג' הישראלי זכה בשנים האחרונות לא רק לתקנה תקציבית שמאפשרת ליוצרים עצמאיים לזכות בתמיכה ליצירתם, אלא גם בהקמה של קרן ליוצרים עצמאיים, לתמיכה ממפעל הפיס, ולהקמת בתי פרינג' המארחים ומציגים הפקות פרינג'. למעשה, עשרים השנים האחרונות היו תקופת פריחה אדירה לתחום הזה. פריחה שלא באה על חשבון התיאטרון הממוסד והרפרטוארי, אלא לצידו.

בהפגנת התרבות בכיכר הבימה, השבוע. צילום: איציק בירן
בהפגנת התרבות בכיכר הבימה, השבוע. צילום: איציק בירן

התיאטרון הישראלי, על אף השוק המצומצם בו הוא פועל, מצליח לשמור על רלוונטיות, ולמשוך אליו מספר צופים חסר תקדים בקנה מידה עולמי. הצלחתם של מנהלי התיאטראות בבניית רפרטואר מגוון, המציע מחזאות ישראלית מקורית, לצד מיטב מחזאות העולם, עכשוויות וקלאסית, לצד מחזות זמר – איננה מובנת מאליה.

אבל נדמה לי שהטעות הגדולה ביותר היא ההתעלמות מהעובדה שבסופו של דבר וגם בתחילתו, לא מדובר בשדה קרב בין התיאטרון הממוסד לתיאטרון הרפרטוארי, אלא בתחום אחד, רחב ומגוון, שלאף אחד מחלקיו אין קיום ללא האחר. רבים מבין היוצרים הבולטים בפרינג' נקלטו בשנים האחרונות בתיאטרון הממוסד, ודי אם נזכיר את שמותיהם של עירד רובינשטיין, שיר גולדברג ושחר פנקס.

עירד רובינשטיין. צילום: גוני ריסקין
עירד רובינשטיין. צילום: גוני ריסקין

התנועה הזאת איננה חד סטרית. אילן רונן, מהבימאים העסוקים בתיאטרון הממוסד ומנהלו האמנותי לשעבר של התיאטרון הלאומי, זכה למשל בפרס קיפוד הזהב על הצגה שביים. רוני פינקוביץ, גם הוא במאי רפרטוארי ומנהל אמנותי בדימוס ביים הצגת פרינג' במרכז ענב. שי פיטובסקי, שהפך למנהל קבוצת הצעירים של הבימה בעקבות הצלחתו בפרינג', שב אליו ומנהל כיום את תיאטרון אלעד באילת.

שכחנו אותם בבית: התיאטרון יחזיר צבע לחיים של הילדים שלכם

התקופה הזאת מזמנת לנו אתגרים. אחד מהם הוא לדעת לשקם את עולם התרבות והתיאטרון ביום שאחרי. ביחד. בלי להילחם אחד בשני. בלי להדגיש את ההבדלים. יוזמות מופלאות כמו צו 8 לפועלי התרבות הצליחו להצביע על האפשרות לראות את קורי העכביש שמדביקים אותנו אחד לשני, ולא את הקווים שמפרידים בינינו. ואולי זאת ההזדמנות וגם הלקח. כמו באותה אגדה על ירושתו של הזקן הסיני, רק כשנבין שביחד אנחנו יותר חזקים מאשר בנפרד – נוכל לשקם באמת את כל תחומי התרבות, ולא אחד על חשבון השני.

הכותב הוא מנכ"ל מרכז ענב לתרבות