ימים של זיכרון: מה זכרנו. מה שכחנו. ואיך התרגלנו לרוע

יום אחד החלון נפתח ובחוץ התחוללה שואה.
אתחיל מהסוף: אם יש משהו אחד חזק שלמדתי מהעיסוק ביום השואה הוא זה: רוע הוא טבעי לנו. לכולנו.
והשני: שזה יכול לקרות. אולי לא שואה. אולי משהו פחות מזעזע. אבל עדיין מזעזע בטירוף. זה יכול לקרות. זה יכול לקרות לא רק להם, הרעים. לא רק להם, הזורמים עם מה שעושה הרוב. לא רק להם, שבוחרים להסיט את מבטם לצד השני כשקורה משהו רע, כי אם לא רואים זה לא קורה. עמוק עמוק בפנים גם אני מעדיפה אנשים כמוני. כשאף אחד לא רואה אני – או אנחנו – לא חסינים מגזענות, לא חסינים מתחושת עליונות על האחר. אנחנו לא, על אוטומט, הטובים בסרט הזה.

"אנחנו מתרגלים לאט לאט. הטירוף של אתמול הוא הנורמלי של היום. ואפרופו מתרגלים – קטע איך שהתרגלנו לכיבוש. אני נשבעת שאני לא זוכרת שיש כיבוש. 56 שנה זה המון זמן להתרגל"

"איך הם לא ברחו?", שאלו אותי תלמידים בשבוע שעבר. איך? איך אנחנו לא רואים שהשיער גדל כל יום? הוא גדל לאט – מאפשר לנו להתרגל. ההוא שלפני שנתיים לא הגיע למנדט – היום הוא שר. התרגלנו. גם בגרמניה התרגלו. כל צעד היה נורא אבל קצת פחות נורא מהצעד אחריו. שבע שנים עברו בין הבחירות הדמוקרטיות בגרמניה שבהן המפלגה הנאצית קיבלה שליש מהקולות ועד ש"פתחנו את החלון ובחוץ השתוללה שואה". שבע שנים זה הרבה זמן להתרגל.

כולם התרגלו. צעדה לזכר קורבנות השואה באירופה, תל אביב 1942 (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

וכשמסתכלים מה קרה בשבע שנים האלו, כיצד מה שהתחיל במדינה דמוקרטית זז לאט לאט להגבלת כוחו של בית המשפט, לחובה להישבע נאמנות לאדם בראש המפלגה, כמו פעם כשהיו פה מלכים במקום מפלגות, ומשם זז להגדרה של מי-שלא איתנו-אנרכיסט, ודקה אחרי הוא כבר בוגד– ועד לשואה.

אבל זה קרה ממש לאט.
אנחנו מתרגלים.
ואני מסתכלת עלינו, על איך (להבדיל אלפי הבדלות?) החודשים האחרונים מזכירים במשהו את ההתחלה של שבע השנים ההן. אבל אצלנו זה לא יקרה. וחוץ מזה רבים מאיתנו לא שותקים, יוצאים לרחובות, מפגינים. ורבים עוד יותר חושבים שמה שקורה פה חמור, אבל שיהיה בסדר. הרי אנחנו אנשים טובים בסך הכל. לא יקרה פה משהו רע באמת.

מקסימום, מה יקרה? נערות יסתכלו על הממשלה ויתקשו למצוא שם נשים? לא בהכל הממשלה היא הדוגמה. ילד שנמשך לבני מינו ירגיש חריג? כמה כאלה יש כבר. שר ביטחון מפוטר כי אמר אמת? אז את האמת נגיד בבית ופחות בחוץ. כמה מטורפים לקחו את החוק לידיים ושרפו כפר שלם ואף אחד לא נעצר? זה רחוק ממש מפה. דברים רעים באמת לא יקרו פה. בארצות הברית כבר אוסרים הפלות גם אחרי אונס. אבל פה זה לא יקרה. הגזמת.

עוברים מדרכה כדי לא לראות את הרוע. מיצג נגד הכיבוש בצ'רלס קלור, אפריל 2023 (צילום באדיבות המפגינים)

אנחנו מתרגלים לאט לאט. הטירוף של אתמול הוא הנורמלי של היום. ואפרופו מתרגלים – קטע איך שהתרגלנו לכיבוש. אני נשבעת שאני לא זוכרת שיש כיבוש. 56 שנים עברו מאז שכבשנו שטחים כהגנה עצמית ועם מליון סיבות טובות ומוצדקות ומאז? 56 שנה זה המון זמן להתרגל. וכן, כמובן, הכיבוש זה מורכב. והפתרון הוא מורכב. והפרטנר בצד השני לא כולו נופת צופים. חלקו הקטן (קטנטן) מאמין בטרור (אגב, איך קוראים לפיצוץ בר בריטי לפני קום המדינה?); הכיבוש שלנו, ורק שלנו, הוא מורכב . זה עוזר להתמודד עם העובדה שאנחנו שולטים בחייהם של בני אדם אחרים שהם אזרחים בשום מקום.

"רוב הזמן זה לא מגיע לחדשות, למרות שדברים כאלו קורים כל יום. אז אנחנו לא חושבים על זה. התרגלנו. שבע שנים עברו עד ש'התחילה פתאום' השואה והגרמנים התרגלו, ואז האוסטרים התרגלו, ואז הפולנים התרגלו ואז הרבה מדינות התרגלו"

אנחנו שולטים בחייהם של הרעים שביניהם, שרוצים להשמידנו, אבל אנחנו שולטים גם ברבים הרבה הרבה יותר מאלו שרוצים ברעתנו: אלו שרוצים לחיות, להתפרנס, לאהוב, ואולי בטעות גם להיות עם חופשי, בדומה למה שאנחנו רצינו לפני 48', ורוצים להחליט על עצמם. והם יכולים, כמובן, אם נרשה להם. ונרשה להם לרגע אם הם, כולם כולם, יתנהגו יפה. ואנחנו לא עושים כלום בנושא כבר עשרות שנים. כי זה מורכב. אף פעם אין זמן טוב לחשוב על זה. ואף פעם אין עם מי לעשות את זה. ואנחנו, במקרה הטוב, ההוא שעבר מדרכה כדי לא לראות את הרוע.

זה מורכב, מאוד מורכב, כל כך מורכב. הריסות אחרי הפצצה ישראלית בעזה (צילום: Getty Images)

>> חובה להתנגד: כך החזירה המחאה את הכיבוש לסדר היום
>> בארץ הדבשת: השילוב הקטלני בין הדחקה, עליונות ועמית סגל

ועכשיו, כשאנחנו נלחמים על הדמוקרטיה של עצמנו? זה בטח לא זמן טוב לעסוק בכיבוש, כי קודם צריך להציל את עצמנו מעצמנו. עשרות שנים זה לא זמן טוב להתעסק עם זה. וגם התרגלנו. מי חושב על זה בכלל. האבא שצריך לבקש אישור כדי לצאת עם הבת שלו לטיפול חושב על זה. כששורפים את חווארה אנחנו חושבים על זה. אנחנו אנשים טובים – חוסר צדק לא עובר לידינו – מה פתאום שורפים כפר או הורסים למישהו את הפרנסה שלו כי בדיוק כשיש קציר יש עוצר. אנחנו חושבים על זה ומתנגדים לזה סביב השולחן בדיון פוליטי. אם זה הגיע לחדשות.

ורוב הזמן זה לא מגיע לחדשות, למרות שדברים כאלו קורים כל יום. אז אנחנו לא חושבים על זה. התרגלנו. שבע שנים עברו עד ש"התחילה פתאום" השואה והגרמנים התרגלו, ואז האוסטרים התרגלו, ואז הפולנים התרגלו ואז הרבה מדינות התרגלו. ואז שאלנו למה העולם שתק ואיפה היה אלוהים. אולי הצוואה לזכרם, רגע לפני ימי הזיכרון, היא לזכור ולא לשכוח כמה קל להתרגל גם לדברים הכי רעים בעולם, ובוודאי לרעים הקטנים יותר. אולי אפשר להסתכל גם למה התרגלנו עד כה. אולי התרגלנו לכמה דברים שלא מסתדרים עם זה שאנחנו הטובים בסרט של עצמנו.