רצחתם: הסדרה הזאת היא כיף גדול. אבל כבר ראיתם אותה

בשנת 1994 יצא לאקרנים הסרט "רוצחים מלידה" שביים אוליבר סטון ונכתב על ידי קוונטין טרנטינו ודיוויד ולוז. הסרט דיבר על האופן שבו התרבות האמריקאית משבחת רוצחים סדרתיים והופכת אותם לכוכבי רוק. הם לא היו הראשונים, אך צוות היוצרים של הסרט דיברו על הנושא באופן חופשי מאד והתוצאה היא סרט טוב מאוד וקשה מאוד לעיכול. מאז עבר זמן וראינו המון סרטים וסדרות על רוצחים סדרתיים ועל ההערצה כלפיהם ועל ניסיונות לנתח את נפשם. השאלה "איך עובד מוח של רוצח סדרתי?" היא נושא שהעסיק עשורים את תעשיית הקולנוע והטלוויזיה וכעת גם בפודקאסטים, נושא שהגיע לתפוצה רחבה באמת עם "רק רצח בבניין". הסדרה החדשה של פיקוק, "מבוסס על סיפור אמיתי", היא תוצאה ישירה של "רק רצח בבניין", שסיפקה הומור מסוגנן בתעלומת רצח. הקהל רוצה עוד.

"מבוסס על סיפור אמיתי" עוקבת אחר אווה בארטלט (קיילי קוקו, "המפץ הגדול"), סוכנת נדל"ן בלוס אנג'לס שקיבלה לאחרונה קידום ומתקשה למכור, וניית'ן בארטלט (כריס מסינה, "מינדי פרוג'קט"), כוכב טניס לשעבר שעובד כמאמן ובדיוק הורד בדרגה לאימון ילדים. השניים מנסים להתמודד עם הקשיים בקריירה, וכשהם מגלים זהות של רוצח סדרתי הם מחליטים לא להסגיר אותו למשטרה ולהקליט איתו פודקאסט במקום. הפרמיס של הסדרה נשמע מעניין ואופן הביצוע מתאים לקרייג רוזנברג, שכתב חמישה פרקים בסדרת גיבורי העל של "הבנים", וכאן הוא לראשונה בתפקיד היוצר. יחסית ליצירת בכורה יצא לו לא רע בכלל. אבל רוזנברג לא לבד בז'אנר וקשה מאד להתייחס לסדרה מבלי להשוות אותה לקודמותיה.

>> הסדרה החדשה של HBO רוצה שתדברו עליה. ולא מגיע לה
>> כבו את הטלפון. שבו בחושך. דרמת הריגול הזאת דורשת ריכוז מוחלט

בעידן הטלוויזיה הנוכחי, יוצרים חייבים להביא משהו חדש לשולחן, להגיד משהו שלא נאמר, להביא זווית חדשה. לצורך העניין נתמקד בשלוש סדרות שונות אבל דומות: "דהמר", "דיאטת סנטה קלריטה" ו"המטופל"; התפקיד הדרמטי של סטיב קארל בסדרה "המטופל" (שעלתה ב-FX באוגוסט שעבר) השאיר חותם רציני וסיפק לנו הצצה לפסיכולוג שמטפל ברוצח סדרתי תוך כדי נסיון להישאר בחיים. יחסי מטפל-מטופל פושע הם לא דבר חדש, אבל הסדרה הצליחה להעמיק בתוך הדמויות שלה ולייצר מערכת יחסים מעניינת ומותחת. גם ב"מבוסס על סיפור אמיתי", יש עיסוק במערכת היחסים בין רוצח סדרתי לגורם חיצוני, רק שב"המטופל" זה הפרוטגוניסט שמנסה לנתח את האנטגוניסט, ובשנייה מדובר במערכת יחסים עסקית.

חוסר אמינות בעולם ריאליסטי. "מבוסס על סיפור אמיתי" (צילום: יחסי ציבור/פיקוק)

הבחירה של "מבוסס על מקרה אמיתי" ללכת על אנשים שומרי חוק במשבר כלכלי, שבוחרים לשתף פעולה עם רוצח סדרתי, מרגישה לא סבירה בעליל ובעיקר גורמת לי לתהות: אם הם כבר עוברים על החוק, אז אין דרכים יותר נוחות להשיג כסף? זאת אומרת, באורח פלא הם מכירים רוצח סדרתי והם עושים איתו פודקאסט במקום להסגיר אותו למשטרה. יש כל כך הרבה דרכים מפוקפקות להרוויח כסף ומוזר שהן אפילו לא עולות כאופציה. ייתכן שזה גם קשור לקצב המהיר בו רוזנברג בונה את העלילה: על הסצינה הראשונה רצח, מיד אחר כך משבר כלכלי, מיד אחר כך מגלים מי הרוצח הסדרתי ותעלומת הרצח נפתרת כבר בפרק הראשון. "המטופל", לעומת זאת, בנתה באופן איטי ומחושב את כל בניית הדמויות והיחסים ביניהן. הקצב המהיר אולי מתאים לקומדיה, אבל מייצר חוסר אמינות בעולם ריאליסטי. 

ב"דיאטת סנטה קלריטה" של נטפליקס אנחנו פוגשים משפחה בפרברי סנטה קלריטה שבה האמא (דרו ברימור) מגלה שהיא הפכה לזומבי מתפקד (יש לה מודעות אך גם רעב בלתי נשלט לבשר אדם). מצד אחד מנסים להשיג עבורה אוכל באמצעות רצח, מצד שני להסיר את הקללה. הסדרה זכתה לביקורות חיוביות לרוב, בעיקר בשל ההומור הפרוע שלה. גם ב"מבוסס" ההומור הוא מרכיב מרכזי. לפעמים היא מגיעה למקומות מאד מוזרים בשל הנסיון לטשטש שוב ושוב בין המציאות והפנטזיה, אלמנט שנותן מעט ייחודיות לסדרה ועם זאת נשחק מאד מהר. הטשטוש הזה הוא אחת התמות בסדרה והוא מייצר סצנות הזויות ומצחיקות. בשלב מסוים, בעיקר בשני פרקים האחרונים, כבר קל לפענח מתי מדובר בפנטזיה ומתי מדובר במציאות והאפקט נעלם.

צחקנו צחקנו, אבל גם ראינו ראינו. "מבוסס על סיפור אמיתי" (צילום: יחסי ציבור/פיקוק)

בסוף ספטמבר האחרון הצליחה "דהמר" לזעזע צופים רבים ברחבי העולם באמצעות תכנים קשים והקצנה, תוך ניתוח דמותו של הרוצח הסדרתי ג'פרי דהמר באופן מרתק. כשצפיתי בסדרה זה הרגיש שאני צריך הכנה נפשית לכל פרק ופרק, לא רק בגלל התוכן הקשה, אלא גם בגלל האווירה הכבדה והרצינית של הסדרה. האווירה של "מבוסס על סיפור אמיתי" הרבה-הרבה יותר קלילה מ"דהמר", מה שאולי מאפשר לתכנים המזעזעים מצד אחד להחליק יותר בגרון ומצד שני גם להפתיע יותר. כאן הסדרה מרגישה דווקא מרעננת, כי היא לא מתעלמת מהזוועה, אבל היא גם לא רצינית ואפלה כמו "דהמר". כשהרגעים ההזויים שהזכרתי מקודם מגיעים, הם מגיעים בענק ולרוב הם מצליחים לגרום לי לפלוט בקול "הו שיט". 

"מבוסס על סיפור אמיתי" מצליחה לשלב מתח וקומדיה באמצעות קליפהאנגרים מותחים, קאסט מצוין והומור מופרע, אך מייצרת סיטואציות לא סבירות כבר בבסיס שלה, מה שמייצר מערכות יחסים שטחיות בין הרוצח הסדרתי לזוג שרק רוצה להחיות את חיי הנישואים הגוססים שלהם, שוחק את המנגנון הכי כיפי בסדרה ולא מחדש. כיף? בהחלט אבל את כל מה שהסדרה מראה לנו כבר ראינו בסדרות אחרות. ונכון, "אנחנו בעידן הפוסט מודרני ועשו כבר הכל ובלה-בלה-בלה", אבל תביאו משהו חדש לשולחן או שתישארו בחוץ.