האדמה ספוגת הדם צועקת: אתם יהודים. ציונים. לא תברחו מזה

עוד ועוד ישיבות בתי קפה. שיטוטים ברחובות. חיפושים אמנותיים. פרויקטים ניסיוניים. סקיצות. התחלות בלי סופים. רעיונות לא מגובשים. עבור אנשים שנולדו להורים מדור ההתיישבות העובדת בעמק יזרעאל, רגשות האשם הם דיפולט, מובנים בבסיס העשייה, בבסיס היום-יום. ולכן גם בהכרח בבסיס היצירה.

>> מרחב התרבות החדש של תל אביב: סופ"ש של כיף אמנותי טהור
>> שוברים קונספציה: איך עושים פצ'ה קוצ'ה בתל אביב עכשיו

גדלנו בקהילה שבה כל רגע בחיים הוא זיקוק של פרודוקטיביות. אמנים הם פרזיטים, האדמה היא חומר שיש להפיק ממנה כמה שיותר תוצר בשיא היעילות, לא נוף לצייר אותו. שירים מטרתם להרים את המורל הלאומי, לא לגרום לנו להרהר על עצם קיומנו הלאומי.

בין העמק והערים. מתוך המיצב "לעבודה ולמלאכה" (צילום: אייל תגר)

בחרנו להשתקע בתל אביב, כדי לחיות חיי אומנים ובעשותנו זאת גזרנו על עצמינו ניתוק מהקהילה בה גדלנו. עבורה – אנחנו הייצוג המושלם של הבועה התל אביבית. אותה בועה בה אנחנו חיים ויוצרים, שהלכה והתנתקה במהלך השנים מהקיום בארץ ומפוליטיקת הזהויות שמנהלת בפועל כל אספקט באורח החיים שלנו.

השבעה באוקטובר תפס אותנו בנקודת רתיחה בתהליך הניתוק הבין תרבותי שנשסע בתוכנו. אחרי שגידלנו את עצמנו מחדש בתל אביב כאנשי העולם הגדול, חשים עצמנו קרובים יותר תרבותית לבירות אירופאיות מאשר ללבנטיניות – הגיעה המלחמה האכזרית ונתנה לנו סטירה מצלצלת כפולה ומכופלת. האדמה ספוגת הדם צועקת: אתם יהודים, ישראלים, ציונים, לא תברחו מזה.

איורים מהווי תל אביב. מתוך המיצב "לעבודה ולמלאכה" (צילום: אייל תגר)

זה קרה בדיוק כמה שבועות אחרי שסיימנו להציב את העבודה במוזיאון העיר תל אביב-יפו המחודש. ברגעים הראשונים הכל נראה חסר משמעות פתאום, מתקופה אחרת, איבד רלוונטיות. בפרספקטיבה של כמה חודשים פתאום מתבהר עד כמה העבודה שלנו מחוברת למצב הנפשי המעורער – הלאומי והאישי. 

האפשרות שיצרנו לנו להיות כלכך נקיים מהתערבבות בלבנטיניות אפשרה לנו גם קיום ללא שורש, לכאורה. עצימת עיניים מוחלטת. ימי פוסט השבעה באוקטובר זועקים לחזור אל השורש, לחפש את המשמעות שלו מחדש.

אי שקט פנימי וחיפוש תמידי. מתוך המיצב "לעבודה ולמלאכה" (צילום: אייל תגר)

"לעבודה ולמלאכה" נעוצה בביוגרפיה האישית שלנו: על קיר המוזיאון מוקרנת עבודת אנימציה המציגה את קו האופק של עמק יזרעאל, טרקטור החורש את האדמה. ברקע נשמעים צלילים שהוקלטו ברחבי העמק. במרכז החלל מוצבת יפונקה, מריצת בטון אגדית ששימשה לבניית קיבוץ אושה, שהקימו סביו של גרוס. בתוך המריצה מוצב מסך המציג ברצף מהיר עשרות איורים של רם מהווי תל אביב: בתי קפה, חוף ים ובטלה, על רקע הקלטות של רעש אורבני. בסאונד משתלבים ביצועי פסנתר לשירים כגון "הכול זהב" "רוח סתיו", ״שיר העבודה והמלאכה״. הסאונד נמתח ומתכווץ, עובר בין מהירויות, מדגיש אי שקט פנימי, חיפוש תמידי. על קירות החדר מוצבות חוברות סקץ׳-בוקס של רם, גודש של חיפוש ושיטוט עירוני מוצב אל מול הנוף והסאונד החקלאי של ילדותנו.

>> "לעבודה ולמלאכה", מיצב סאונד ואנימציה של האמנים איתמר גרוס ושחף רם, מוצג בתערוכה "מלאכה ובטלה" במוזיאון העיר תל אביב-יפו המחודש בכיכר ביאליק. המוזיאון מספר את סיפורה של העיר דרך סיפורי תושביה והערכים שהעיר מייצגת ומהווה מוזיאון השתתפותי ראשון בארץ. חידוש מוזיאון העיר תל אביב-יפו ע"ש שושנה וזבולון תומר, הוא פרויקט שנעשה על ידי עיריית תל אביב-יפו בהובלתו של ראש העירייה ויו"ר קרן תל אביב, רון חולדאי וביוזמת קרן תל אביב אשר מייצרת שותפויות עם תורמים לטובת פרויקטים ותוכניות לקידום העיר ותושביה. המוזיאון הינו חלק מכיכר ביאליק – בתי התרבות של העיר, מרחב תרבות עירוני חדש המהווה מארג של חמשת מרכזי התרבות הפועלים בכיכר, ומייצרים פעילות אמנותית וארכיונית ברמה מוזיאלית.