חלון קטן. פיתה קבב. 25 שקל. למה אין עוד מקומות כאלה?

עם כמה שאני אוהב להתפלפל על אוכל רחוב איכותי, VFM ועלייתו של אייל שני, אני מנסה לזכור תמיד שלאוכל רחוב יש תפקיד חשוב. אני אקרא לו "בום והלכנו". אוכל רחוב, כשמו כן הוא, אמור להיאכל על הרחוב, במהירות, בחטף ובזול. סלחו לי דוכני הטוסט הארטיזנלי ופיתות היוקרה, אתם נחמדים, אני אפילו אוהב אתכם, אבל אתם לא מה שפיללנו לו כשהומצא המונח אוכל רחוב. טכנית אתם אוכל, טכנית אתם ברחוב, אבל אם במחיר של הפיתה שלך אני יכול לפתוח שולחן במסעדת בשרים פריפריאלית, כנראה שמשהו באיזון מעוות. זה לא שאין לאוכל רחוב טעים-אך-יקר מקום (בטח שיש – בבטן שלי), אבל זה פשוט לא הגיוני שזה הדבר היחיד שנשאר.

זה מה שנשאר. חזית מסעדת "מונקה". צילום: מתן שרון

את החזית של מסעדת "מונקה" כל יפואי מכיר – שלט גרדיאנט תכלת-כחול מכריז בגאון, בעיצוב שמזכיר בעיקר וורד ארט, "מאכלים בולגריים ובלקנים", ממש כמה פסיעות מהפניה לאבו-חסן. החזית על יהודה הימית כבר לא עמוסה בשולחנות כבעבר, והאמת שהמקום בעיקר משדר את חוסר האכפתיות החינני שרק מקום שקיים מאז קום המדינה יכול להרשות לעצמו. הלקוחות כבר קבועים, אין באמת צורך לחזר. ובכל זאת, בשנים האחרונות במונקה פתחו צוהר קטנטן לעולם החיצון – חלון קטן שפונה לרחוב. וזהו. חוץ מדף נייר רגיל (שתלוי בכלל על דלת המסעדה, שלושה צעדים שמאלה) עליו כתוב "מנה קבב בפיתה – 25 ש"ח", אין שום רמז לכך שמעבר למנות בולגריות בצלחת שהקבועים אוהבים, אפשר להציץ לתוך החלון ולקנות פיתה זולה.

>> בשבוע שעבר אכלנו ב-Melt Room והיה טראשי ומושלם
>> מצאנו את המקסיקנית הכי משתלמת שאתם לא מכירים

לפני כמה חודשים כתבתי כאן שאני מוותר לרגע, לפחות מצידי, על המלחמה בנסיקת מחירי המזון הפשוט. כל המדינה התייקרה יחדיו, הקורונה הקשתה על העסקים, הכמעט מונופול של וולט בטח לא עוזר וזה זכותו של עסק לקבוע את מחיר התוצרים שלו. אני רחוק מאוד מליברטריאניזם, אבל בכל הנוגע לביסים – שהשוק יחליט. פיתה לא צריכה להיות מסובסדת. אבל כן ממקומי להתריע שככל שהזמן עובר, כבר נהיה על סף הבלתי אפשרי לסגור ארוחה מתחת ל-30 ש"ח. מה כבר ביקשנו? פיתה שעולה פחות משכר המינימום לשעה?!

זול, זה כל מה שרצינו. הפיתה קבב של מונקה. צילום: מתן שרון

הפיתה של "מונקה" לא מושקעת. קניתי פיתה ב-25 שקל וזה בדיוק מה שקיבלתי. אין לי כוונה להתפלסף מכאן על קסמו של האוכל הפשוט, על ידי הטבח העצמאיות שמלטפות קבב נוצץ באורו של השמש שחודר מבעד לחלון לתוך המטבח הביתי. המטבח של מונקה, עד כמה שהצלחתי לראות מבעד לחלון, הוא מטבח של מסעדה עייפה. ובכל זאת, זה פיתה קבב ב-25 שקל. הפיתה עצמה לא מזהירה – מסוג הפיתות שתמצאו בכל סופר ב-8 ש"ח לעשרה – וגם התוספות לא מעניינות מדי, אבל הקבב עצמו עשוי מצוין, מתובל בעדינות וקצת חי במרכזו ברמה שטעמי הבשר עצמו הם הדומיננטיים, והם בהחלט מעולים.

בחייכם, יש אנשים שצריכים פיתה קבב ב-25 ש"ח. אני צריך פיתה קבב ב-25 ש"ח. אני יודע שאני חוזר על המחיר הרבה, כי עצוב לומר, אבל זה כבר מחיר נדיר. וזה נדרש, כי אוכל רחוב אמור להיות (גם) הדבר הזה שחוטפים על הדרך, בהפסקה מהעבודה או בדרך לפגישה כשאין זמן לשום דבר אחר. ואני עדיין בסוג של אבל על כך שרכיב המחיר המוזל הולך ונעלם מתחומי האוכל רחוב.

את הפיתה של "מונקה" אכלתי על ספסל בגינה ציבורית קטנה שמצאתי ליד. יכלתי באותה המידה לאכול אותו על יהודה הימית, 5 דקות המתנה לפיתה, 4 קבבים שמנמנים, 3 ביסים לאחד, 2 שלוקים מהקולה, אחד פיתהתנו. זה לא אוכל שהייתי נוסע אליו במיוחד, ואם הייתי סתם חולף בסביבה כנראה שהייתי מעדיף צלחת אבו חסן, אבל אם הייתי גר באזור, כנראה שהייתי סוגר שם פינה בכל יום. וזה בדיוק מה שחסר לי היום בכל שאר העיר – מנה זולה, טעימה ומהירה שאפשר לחטוף על הדרך ולקבל עודף מ-50 שיספיק לי לעוד אחת.

"מונקה", יהודה הימית 15, א'-ש' 09:00-16:00 (ימי שישי עד 15:00)