דרמה אפלה, אקשן אלים, קומדיה משוגעת. "קרתגו" היא כיף גדול

הפוסטר של הדרמה התקופתית "קרתגו" מכריז כי הסדרה תספר על "הולדתו של קוטל הנאצים". הדמויות מאוירות כשהן מביטות אל האופק, אחת מהן עם חולצה מוכתמת בדם, מוקפות בדמויות קטנות יותר בשיאו של קרב אלים למראה. דרמה, דרמה, דרמה. והכל בניחוח וינטאג'י של שנות הארבעים, כמו שאפשר להבין מהצבעוניות, סגנון הציור או הדגל הנאצי הגדול בצד. אם זאת הסדרה שבאתם לראות יש מצב שקצת תתאכזבו, כי "קרתגו" היא לא בדיוק דרמת אקשן תקופתית אותנטית וטוב מאוד שהיא לא באמת כזו. דרמות אקשן תקופתיות על ימי המנדט ומלחמת העולם כבר קיבלנו מספיק, ויש גופים עם יותר תקציב ומשאבים ליצור כאלה מתאגיד השידור הציבורי.

>> הסדרות הכי טובות בטלוויזיה עכשיו: 20 סדרות שאסור להחמיץ
>> תעודת כבוד: סרטי וסדרות הדוקו הכי טובות בכאן 11

סוד הקסם של הסדרה הזו מופיע גם הוא בפוסטר, אבל קצת הקטן יותר – דמות של לוחם מחתרת יהודי מזנק קדימה בנחישות כשהוא מחזיק חנוכייה ענקית בוערת. זה דימוי כל כך מוגזם שהוא כבר קאמפ, גרסה לא מעודנת ומצחיקה במכוון של ההיסטוריה היהודית, מוקצנת מספיק כדי לא להרגיש כמו רמאות. אלה הם ארבעת הפרקים הראשונים של הפקת הענק "קרתגו", שמשחזרת במידה מסוימת של דיוק היסטורי את האסתטיקה של התקופה רק כדי לעשות "ממזרים חסרי כבוד" במחנה עצורים בריטי בסודאן. 

הסדרה שיצרו רשף לוי, ינץ לוי ותומר שני חוזרת ל-1942, לא בפלשתינה או באירופה אלא בסודאן. במחנה קרתגו המבודד הבריטים זורקים את כל מי שבא להם לא טוב בעין – אנשי מחתרות יהודים, איטלקים פאשיסטים וגם כמה נאצים, כנראה הכי לוזרים שהם הצליחו למצוא. יום בהיר אחד מגיעים למחנה שני אסירים חדשים – אליהו/אלייז'ה (אורי גוב), קומיקאי נרקיסיסט שהגיע לשם די בטעות, ותומאס (אוליבר בקנר), אריסטוקרט בריטי שאימץ אידיאולוגיה נאצית בעיקר כדי להכניס לאבא. 

האסירים החדשים טורפים את כל הקלפים במחנה שכולו אינטרסים סותרים, אינטריגות סודיות ומאבקי כוח בין ובתוך הקבוצות השונות. אליהו מסתבך עם כולם כמעט מיד – היהודים רוצים להרוג אותו כי זה מה שעושים למלשינים בכלא, המפקד לורד דווידסון (פיליפ גלינסטר) רוצה להרוג אותו כי הוא חושב שהוא ניסה להרוג אותו קודם והנאצים רוצים להרוג אותו כי, נו, הם נאצים. אה, וגם אהבת חייו נמצאת שם – הלנה (קרולינה יורשק), אחות המחנה ואשתו הטרייה של אותו לורד דווידסון, פאם פאטאל מהסוג הקטלני באמת ולא זה שסתם שובר לגיבור את הלב.

פאם פאטאל כמו שפאם פאטאל צריכה להיות. "קרתגו" (צילום: יחסי ציבור/כאן 11)

לפני הכל, "קרתגו" היא סדרה שמכוונת גבוה. זו לא רק ההפקה התקופתית עתירת התקציב עם מלא ניצבים וסט בקולומביה וכל זה, אלא סוג הסדרה שהיא מנסה להיות. קהל היעד שלה הוא כזה שאהב את "הבורר" אבל גם בקיא בקטלוג של HBO, מזהה מחוות לגאי ריצ'י או ווס אנדרסון ומצא את עצמו מפנטז פעם על מקבילה ישראלית של "ממזרים חסרי כבוד". היא מדלגת בלי בושה בין שפות ומבטאים – כולל קריין דובר אנגלית עם בדיחות בהגשה בריטית יבשה – וגם בין ז'אנרים, מדרמה אפלה לאקשן אלים לקומדיה שחורה ומשוגעת שבה היהודים שרים "מוות לנאצים" בלחן של אוהדי כדורגל והאסיר החדש במחנה מקבל עוגה עם דגל נאצי. 

לפעמים היא גובלת בסיטקום פסיכי ממש, בפעמים אחרות היא שוברת אווירה כדי לחזור לעבר (שלושה חודשים או שני עשורים אחורה), ויש גם סקס, עירום, אלימות, איברים פנימיים, סמים ושאר קישוטים. כל זה לא מונע ממנה לגעת בדרמטי, המכוער והאפל כשצריך. בתוך כל השיגעון הזה היחידים שקצת מנסים להישמע "אותנטיים לתקופה" הם הבריטים, אבל לכו תקחו אותם ברצינות כשברקע שחקן בתיאטרון המטאטא מסתבך בעסקאות מפוקפקות עם מאכער איטלקי ואז כמעט גורם לו להיאכל על ידי תנינים. המצטיין בגזרה הלא-תקופתית וגונב ההצגה הבלתי מעורער פה הוא רשף לוי בתפקיד יעקב דן, מנהיג האסירים היהודים שכל שורה שלו זהב וכל קשר בינו לבין המקום והתקופה הלך לאיבוד בערבות מזרח אפריקה. 

דרמה אפלה או סיטקום פסיכוטי? why not both. "קרתגו" (צילום: יחסי ציבור/כאן 11)

החלקים הפחות מוצלחים של "קרתגו" הם אלה שבהם היא נתקעת בקונבינציות של "דרמה תקופתית עתירת תקציב". לא ברור אם הפילטר הצהוב אמור לסמן פה את הזמן או להבהיר שאנחנו בטיזינבי, אבל תכלס הוא מיותר לגמרי וסדרה פרועה כזו הייתה מרוויחה מקצת יותר צבעים. הקריין אולי מוסיף צבע, אבל מבטא בריטי לא הופך פאנצ'ים סבירים למצוינים. פרקים באורך שעה זה סמל סטטוס, אבל היה אפשר להדק פה בכיף ל-45 דקות ולקצץ קצת שומן מיותר. ובעיקר – יותר מדי זמן מסך של הקצינים הבריטים, הדמויות הכי פחות מעניינות בפער. יש כמה קווי עלילה ודמויות שעוד לא מימשו את הפוטנציאל שלהן, אבל ארבעת הפרקים הראשונים מכינים את הקרקע עבורן מספיק טוב כדי להפציץ בשבעת הפרקים שנותרו. 

היא אולי לא מלוטשת עד הסוף, מעט עמוסה מדי ונופלת פה ושם למניירות וקלישאות, אבל בסך הכל "קרתגו" היא סדרה מהנה, מסקרנת ובעיקר ייחודית. היא פוזלת לא מעט לקולנוע וטלוויזיה מחו"ל, אבל היא נשארת ישראלית מאוד למרות תקופת התרחשות שבה "הישראליות" המוכרת לנו עוד לא באמת הייתה קיימת. יותר מכל יש בה חוצפה – קלישאת ישראליות בפני עצמה, שהופכת כאן לפוסט מודרניזם משוחרר ומשחרר. אם תקחו את ההבטחות שלה לבסיס במציאות בערבון מוגבל, כנראה שיהיה כיף.