פייפר בוי עכבר העיר נגד אלפרד עכבר הכפר: מי ינצח?

פרק 9: Andrew Wyeth. Alfred's World.  ("אנדרו וייאת'. עולמו של אלפרד")

*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק התשיעי מהעונה הרביעית של אטלנטה, כמו גם לפרקים שלפניו. אם זה מסוג הדברים שמפריעים לכם אתם יכולים לעבור לחווה ולהתמודד עם חזירי הבר*

זה היה ברור כבר מהפריים הראשון. בסדרה מקודדת כמו אטלנטה, לא צריך הרבה יותר משוט שמציג עצי ענק בשטח מיוער כדי לאותת לצופים. צרפו לזה את שם הפרק, שבהגדרה עומד להציג את עולמו של אלפרד, וקיבלתם – פרק אחד לפני סוף העונה – את פרק ההמשך של "Woods". קוראי הריקאפ הקבועים יודעים כבר כמה אני אוהב את הפרק השמיני מהעונה השנייה, פרק קפסולה מושלם שמציג את המסע הנפשי של אלפרד בעזרת מסע פיזי ביערות, ממנו הוא יוצא אדם אחר. ואכן, שוט העצים לא שיקר – זה פרק מסע מובהק של אלפרד, ברמה שאפשר לקרוא לזה "Woods" בחווה.

זה הוא פרק המסע הרביעי של אלפרד בסדרה – כולל "Barbershop" עם הספר ביבי ו-"New Jazz" עם הטריפ באמסטרדם – והפרק שאורז בפעם האחרונה את התפתחות דמותו של אלפרד מהאסלר רחוב עם חלומות ראפ ל.. ראפר מצליח שפרש לחיי החווה השקטים? מעניין, זה בהחלט סיום לא צפוי לסיפור של פייפר בוי, אבל אם נביט על העונה האחרונה בכללותה, כל כולה הובילה ההחלטה של אלפרד לפרוש לחיים קטנים בשדות. זה לא רק אירועי רוצח הקראנק דאת' וההפצרה של סולג'ה בוי להשיג "סייף פארם", אלא גם עצתו של באנק, הראפר לשעבר שגרר אותו לסדנה לראפרים מבוגרים, שאמר אז שכדי לתחזק את הליפסטייל שלו הוא צריך אווטאר צעיר ולבן. "או שאתה יכול לצמצם את הלייפסטייל שלך ולהיות בסדר, לגור באמצע שום מקום". אל ניסה את הראשון, וזה רק הרג את יודל קיד. עכשיו הוא מנסה את השני.

למעשה, גם התמה של העונה, שדיברנו עליה בשבוע שעבר, הובילה אותו לכאן. לאורך כל העונה ראינו איך תהילה והצלחה מרחיקים אנשים שחורים מעצמם, מהסביבה שלהם ומאושר. בלו בלאד שנפטר לבדו כי התעקש על האמנות שלו, דיאנג'לו מקדים את אל ובורח לחווה, מר שוקולד משתגע במגדל השן השחור שלו, טום וושינגטון משתגע כראש דיסני. אלפרד נמצא על הקצה, ורוצח הקראנק דאת' היה רק הטריגר לבריחה שלו לחווה. לעזאזל, זוכרים איך החלה העונה? רגע אחרי האישה עם הסכין והכיסא גלגלים, אל יושב עם דריוס באוטו, תקוע בפקקים בדרך לשדה התעופה. "לאן תלך דוג? אתה לא אוהב את אל.איי, אתה לא אוהב את ניו יורק. אתה לא אוהב שום מקום. מה תעשה?". אז הנה התשובה, יצא אל מחוץ לעיר.

שם הפרק הזה הוא אולי האלמנט הכי חשוב להבנתו – מדובר בעיוות קטן לציור האמריקאי המפורסם "Christina's World" מ-1948 של הצייר אנדרו וייאת', ששמו גם מקשט את שם הפרק כדי שהרפרנס יהיה מובהק. הציור עצמו, שתלוי כיום במוזיאון אמנות מודרנית בניו יורק (MoMA), מציג אישה בחצי שכיבה על שדה אפלולי ופתוח, צופה לעבר בית מרוחק – אימיג' שישוחזר לקראת שיא הפרק על ידי אלפרד הפצוע. עם זאת, זה לא הדרך היחידה שהציור מקרין על הפרק. ראשית, הפרק כולו מבוים בהשראת עבודות הריאליזם של וייאת', שנהג לצייר דמויות בודדות שניצבות במרכז שטחים כפריים ענקיים, מקיפים אותם מכל כיוון. שנית, וחשוב מכך, מאחורי הסיפור "עולמה של כריסטינה" ישנו סיפור מרתק שלדעתי, מסביר את משמעות הפרק. אבל בואו נשמור משהו לסיום, ונתחיל בלהבין איך, ואם, הראפר פייפר בוי מאטלנטה מסתדר בחווה המבודדת שלו.

אם כן, בחזרה לשוט העצים של ההתחלה, ציוץ הציפורים והפסטורליות נקטעים בצלילים האהובים על אטלנטה, יריית אקדח ושיר ראפ. עם כל שוט של טבע, צליל הירי מתגבר, כאילו אנחנו מתקרבים לעבר מקורו, שמתגלה בתור אלפרד בעיצומו של אימון ירי. בלב היער, מנותק מהכל, הוא מנגן את השיר "The Braids" של הראפר מיסטיקל (הערת צד: לפני כעשור פריסטייל של מיסטיקל הפך לויראלי בזכות שורה אחת מדהימה: "אם אי פעם תראו אותי נלחם ביער עם דוב גריזלי – תעזרו לדוב!". תעשו עם זה מה שאתם רוצים). אחרי שאל בודק את הפגיעות במטרה על העץ, הוא מדדה על האדמה מכוסת העלים בכפכפי גוצ'י, מחליף את האקדח ברובה AK-47, מתעלם משיחת טלפון מארן ומתחיל לרסס.

כפכפי הגוצ'י הם הרמז הראשון בין רבים שיציג שאלפרד לא באמת יודע איך לחיות מחוץ לעיר. גם ככה טבע פתוח תמיד הוצג באטלנטה כמאיים ומסוכן (עד העונה הזו, והפרק עם ציד הסנייפ), ואלפרד הוא עכבר עיר קלאסי. הטבע היחיד שהוא מכיר זו הספה המרופטת ההיא שהיתה תקועה על הדשא בעונה הראשונה. שיר הפתיחה, שנכנס על רקע המטרה המחוררת, מסביר למה הוא הגיע לשם. מדבור בשיר "Mind Playing Tricks on Me" של ההרכב גטו בויז (A – רפרנסים בתחתית הריקאפ), שיר מ-1991 שהפך לאייקוני, מכיוון שהיה שיר הראפ הראשון שדיבר על הקשיים הנפשיים שמתלווים לחיי הגאנגסטר – החרדה, הפרנויה, הלחץ, הדיכאון וכן הלאה. במידה רבה, השיר הזה מגדיר את כל מה שעבר על אלפרד מאז שהחל להצליח, אי שם בפרק הראשון של הסדרה. ובכלל, אולי בגלל שמדובר בפרק כמעט נטול דיאלוגים, השירים שמופיעים בו ממלאים אותו במשמעות.

אל מול השירים עומד רק השקט, המוטיב המוביל כאן, ואין אף אחד בסביבה גם כשאל מוצא את הטרקטור הנטוש (קוראים לזה Backhoe, שבעברית זה מחפרון או שופל, אבל אני אקרא לזה טרקטור כי ככה זה נראה לי) וגם כשהוא מגיע לעבר החממה הקטנה שלו, מלאה בצמחי מריחואנה יפים. אל נוגע בהם בידיו, מדבר אליהם כמו גנן מנוסה. כבר ראינו אותו מגדל את הצמחים האלה בביתו, בסיום פרק הקרנק דאת', אבל רק עכשיו נפל לי האסימון שאלו צאצאיו של הצמח שאלפרד קיבל בפרק הראשון, בהלוויה של בלו בלאד. כנראה שהוא הקשיב טוב לטראק 11 באלבום האחרון שלו, שמלמד איך לגדל אותם. בכל מקרה, נראה שהוא מאוד נהנה מזה, ודואג לצמחים כאילו היו ילדיו. לכן יש לו מבט מודאג כשהוא רואה שמשהו יצר חור בחממה.

עוד כשה-SUV השחור הענקי של אלפרד חונה ליד טנדר חלוד, זה ברור שהוא לא בסביבה שלו. כשהוא מסתובב בחנות, הפריימינג הזכיר לי את סצינת הסיום של Woods, בה אלפרד הסתובב בחנות נוחות ונתקל במעריץ. אז הלכתי לראות אותה וקלטתי פרט מדהים – לאורך כל הפרק ההוא, אל לבש קפוצ'ון כחול שנראה כמעט זהה לזה שהוא לובש בחלק הראשון של הפרק הזה. בכל אופן, בחנות הזו אף מעריץ לא יזהה את אל, אבל המבטים עדיין עליו, כנראה כי הוא השחור היחיד שדרך בחנות הזו מזה זמן מה. כשהוא ניגש לקלייד, המוכר לועס הטבק, כבר ברור למה. מאחוריו ישנו שעון ענק בעיצוב של דגל הקונפדרציה ושלט נייר שאומר "אנחנו לא מתקשרים לשוטרים" – רמז למקום שקודם יורה, ורק אחר כך שואל שאלות. בקיצור, אזור כפרי שאף אפרו-אמריקאי לא צריך להסתובב בו ככה לבדו.

אל שואל אם יש להם מחבת ברזל ודוחה מזיקים, אבל קלייד אומר שאין להם ומציע להזמין עבורו לחנות, אבל אל מסרב. "אתה פשוט תזמין את זה מאמזון, נכון?". מחוסר הנעימות, או אולי מהפחד, אל משקר ואומר שלא. הוא בכל זאת קונה שם מעט ציוד, וחוזר איתו ליערות כדי להשמיש את הטרקטור שמצא. כמובן שאין לו מושג מה הוא עושה, אז כמו כל אחד מאיתנו, אלפרד מחפש סרטון הדרכה ביוטיוב. הוא מוצא אחד בערוץ שנקרא "These Backhoes ain't Loyal", משחק מילים עם הביטוי הראפרי "These hoes ain't Loyal" (שגם מופיע בשיר של כריס בראון). הרדנק החביב שמבקש לייק וסאבסקרייב במבטא דרומי ממליץ לבדוק טוב טוב שהטרקטור יציב, כדי שלא יתהפך עליכם כי כמאמר שם הערוץ – "הטרקטורים האלה לא נאמנים". אל ממהר לצאת ממתחת, אז צוחק על שפחד, ונבהל כשהטרקטור באמת נופל. מישהו אמר רמז מטרים להמשך?

בשעות הערב, אל מכין לעצמו ארוחה, ושומע רעש מבחוץ. הוא יוצא, חמוש בפנס וה-AK-47 שלו, ורואה שדלת החממה פתוח. הוא צועק לעבר מי שלא יהיה שם, מתוך תקווה מסוימת שמדובר בחיה ולא אדם. אלפרד רגיל לסכנות של העיר, לרוצחי קראנק דאת' ומעריצים בתור איום, אבל הוא לא יודע שהאיום של הטבע לא פחות מסוכן. מה שזה לא יהיה שבר את הדלת, הרס חלק מהצמחים וגם חירבן בכניסה. ואלפרד דורך על החרא עם כפכי הגוצ'י שלו. מי מסתובב בחווה בכפכפי גוצ'י? רק מי שאין לו מושג איך שורדים בטבע.

קלייד מזהה את החרא הזה ברגע. אחרי שאל מראה לו את התמונות, הוא מזהיר את הראפר מחוץ למים שהוא מתמודד עם חזירי בר. "אתה יכול להודות לחוקר ארננדו דה סוטו על הבולשיט הזה" (B). "הם בבירור באים בשביל מה שאתה לא מגדל שם", אומר לו קלייד, ואז שואל מה בדיוק נמצא שם. לאל לוקח יותר מרגע כדי לשקר שזה תירס. אז קלייד מייעץ לו להציב מלכודת "תירס" בשטח פתוח, לפתות את החזירים ולכוון את הרובה ישר לראש מבלי לחשוב פעמיים. "לא מגיע להם שום סימפתיה", הוא מדגיש. "הם אגרסיבים, הם פולשנים והם לא יפסיקו עד שיהרסו כל מה שיש לך. אתה חייב להרוג אותם לפני שהם הורגים אותך". כשזה מגיע מאדם כזה, זה קצת נשמע כאילו הוא מדבר על אפרו-אמריקאים. אל צוחק, אבל קלייד רציני כמו חזיר בר: "חבורת חזירי בר הרגו אישה בטקסס לפני בערך שנה". כמיטב מסורת אטלנטה, זה כמובן מבוסס על אירוע אמיתי לגמרי שקרה ב-2019. אל עדיין צוחק. הוא בבירור לא מבין כמה מסוכן שם בחוץ.

בחזרה בטרקטור, אל ממשיך לנסות לתקן אותו בעזרת יוטיוב, ובסוף מבריג חתיכה כדי למצוא עכבר מת תקוע בצינור. חיה מתה זה אחד מהסימנים החוזרים בפרקים של אלפרד. באמסטרדם עכבר גוסס מוציא אותו מהטריפ הטוב שהוא התחיל, וב-Woods הוא נתקל בגופת צבי. לרוב הם סימן לצורך להתעורר על החיים שלו, ולסכנת המוות שאורבת לאל בכל פינה. פה החיה דווקא מסמלת את היכולת של אל להתגבר על המכשלים האלו, כשהוא מרים את הגופה מזנבה וזורק חזרה אל הטבע. הפעם הוא ניצח את החיה המתה. על החולצה שלו, ראוי לציין, מופיע ווסלי סנייפס בדמותו של נינו בראון, טייקון סמים עולה בלהיט השכונות מ-1991, "New Jack City" (שתורגם בארץ ל"עיר החטאים") – והדמות הזו, שהבזיקה לשניה גם בפרק הקודם, היא רמז קל למה פייפר בוי תמיד היה צריך לעשות כדי לשרוד (C).

בחזרה בבית, הוא מתקן את דלת החממה (עם חיזוק ברזל) ומארגן את המלכודת עם עגלה שמלאה בעלי מריחואנה. בדרך הביתה, הוא עוצר לבדוק את הנורה המהבהבת ליד הדלת – אולי רפרנס לדון פאנוצ'י מ"הסנדק 2", שעצר לבדוק נורה מהבהבת ליד דלתו, שניה לפני שנרצח. אם זה לא היה רמז, אז החלק הבא כן. אל נרדם מול סרט טבע בטלוויזיה שמציג אפרוח שמנסה לעוף, אבל צונח ממצוק. כשהוא פוגע ברצפה, קול רעש מבחוץ מעיר את אל. הוא מציץ החוצה, ולא מצליח לשמוע את האזהרה מהקריין: "האפרוח שרד, אבל הוא המום". אלפרד תופס את ה-AK שלו, ויוצא החוצה, רק כדי לראות שהחזירים כבר הפכו את העגלה.

עוד סדרת שוטים של הטבע, בדיוק כמו בתחילת הפרק, מקרבים אותנו למקור הרעש שהוא אל. הפעם זה לא מוזיקה, אלא צליל של טרקטור שמנסה להניע. זה לוקח כמה ניסיונות, אבל כשהטרקטור סוף סוף עובד, אל קופץ מאושר. באמת, לאורך כל הסדרה ראינו את אל מגיע להרבה הישגים, ומעולם לא ראינו אותו צוהל כמו הרגע בו הצליח לתקן טרקטור. הרגעים אחר כך, בהם אל דופק סיבוב על הטרקטור כאילו רכב על קאדילק, היו מהיפים המוארים בסדרה. ברקע מתנגן השיר "Rollin’" של הדאנג'ן פאמלי – קולקטיב מאטלנטה שכולל, בין היתר, גם את אאוטקאסט האהובים. מעבר לאווירה הכפרית השמחה של השיר וכל עניין ה"מתגלגל" שבשמו, מעניין לקרוא את החלק שנשמע בפרק, מתוך הבית של אנדרה 3000 (מי אם לא הוא), שאומר "כולם רוצים להגיע לגן עדן, אבל אף אחד לא רוצה למות".

המוות ריחף מעל אלפרד באינספור דרכים שונות לאורך הסדרה, ובפרקים שמתמקדים בו על אחת כמה וכמה. ירו לעברו, שדדו אותו, ההמלס כמעט שיסף את גרונו והוא התעלף בטריפ רע באמסטרדם. הרבה מעריצים שיערו שאלפרד לא יסיים את הסדרה בחיים, ונראה שבפרק הזה ממש רצו שנחשוב שהנה, עוד רגע פייפר בוי מוצא את מותו. ואיזה דבילי זה אם הוא אכן היה מוצא את מותו תחת טרקטור, כי אם כן – זו אשמתו. הוא יצא לחווה לבד, בלי התמיכה של ארן או הליווי של דריוס. וגרוע מזה, הוא נעמד מתחת לטרקטור שתקוע על גבעה. והוא עוד מנסה לדחוף אותו. ברור שזה יפול עליו, הרי "הטרקטורים האלה לא נאמנים".

ובכן, האפרוח שרד, אבל הוא המום. אל מתעורר כמה שעות אחר כך מתחת לטרקטור, ראשו פצוע ורגלו השמאלית תקועה ממתחת. אין, ולא יהיה, אף אדם בסביבה הזו. השקט שהוא חיפש עכשיו נושך אותו בתחת. הוא מחלץ את עצמו ממתחת לטרקטור ביסורים, והדקות האלה הן (עוד) תצוגת משחק מרשימה מאת בריאן טיירי הנרי, שבאמת כבר צריך לזכות באמי על התפקיד. לאורך הפרק, והסדרה, ראינו אותו מציג בניואנסיות מרשימה פחות או יותר את כל הרגשות שעל המנעד האנושי – אבל הוא תמיד מצטיין בסבל. ויותר מזה, בלהילחם בסבל. השוטים של אלפרד צולע את דרכו חזרה הביתה הם מהיפים ביותר בסדרה, ציורים ריאליסטים אחד אחד. לבסוף הוא גם זוחל על הרצפה, ובכך משלים את השחזור של הציור "עולמה של כריסטינה". זה הוא עולמו של אלפרד? לזה הוא ייחל?

כמה עשרות מטרים מהבית, עדיין על גחונו, אלפרד רואה רכב מתקרב. ברור שהוא הזמין את המחבת באמזון. השליחה הנונשלנטית לא שומעת את זעקות העזרה של אלפרד כי גם היא, בדיוק כמוהו, מעדיפה לסכך את עצמה עם מוזיקה. היא, אגב, שומעת את השיר "Texas Man" של להקת דה צ'יקס, שיר בו הבחורה מייחל לגבר גברי מטקסס, ולא עוד רכרוכי מקליפורניה (היא באמת אומרת את זה בשיר). מעבר לאפיון של השליחה כחובבת פופ, השיר הזה רק מדגיש כמה אלפרד לא מתאים לסביבה הזו, אבל בניגוד לאנשי קליפורניה, אלפרד מאטלנטה. הוא אולי לא רגיל לטבע, אבל הוא בהחלט התחשל במקום מאתגר.

לבסוף, אלפרד מצליח לזחול כל הדרך בחזרה לחווה הבטוחה שלו. מותש לגמרי, הוא פותח את חבילת האמזון, וזורק את המחבת החדש שלו על הרצפה. רק אז הוא שם לב לחזירי הבר שמנשנשים לו את הוויד. ואז החזיר שם לב אליו. הם מחליפים מבטים כמו במערב הפרוע, ותוקף את אלברט בסצינה עם אפקטים ריאליסטים להחריד. ואל נלחם בחזרה על חייו. הוא מפיל את החזיר, נאבק בו על הרצפה, מגשש בידו למצוא את המחבת שזרק, ומכה אותו עד מוות. בדיוק כמו שקלייד אמר, "אתה חייב להרוג אותם לפני שהם הורגים אותך". ואל ניצח את הטבע הפעם, בצורה הכי מוחשית.

עכשיו נותר לו רק להגיע למטבח ולהרים את הטלפון שמצלצל מבפנים. בכוחותיו האחרונים הוא מושך את עצמו לדלפק, שולח יד ולוקח אותו כדי לענות לארן. מתנשף ומותק, הוא עוצר שניה לפני שעונה "יו" אחד נונשלנטי. "היי, מה הולך מאן?" שואל ארן, ואל כהרגלו, לא הולך לספר לאף אחד כמה קשה לו. על רצפת המטבח שלו, אחרי שהרג חזיר בר במו ידיו, אל משקר לארן שהוא בסדר, הכל טוב, משעמם פה. אגב, גם זה עוד קשר ל-Woods, שנפתח בשיחת טלפון מאל, גם אז בנוגע לחוזה שהוא צריך לחתום עליו, גם אז אל היה מרוח בתשישות (אז זו היתה תשישות נפשית), וגם אז הוא לא נתן לבן דודו רמז שהוא לא בטוב. אלפרד אולי התפתח לאורך השנים, אבל האלמנט המגונן הזה, שכל כך אופייני לאפרו-אמריקאים מרקע קשה, כבר מקודד לו בדי.אן.איי.

למחרת אלפרד כבר נראה יותר טוב. המצלמה פותחת עם שוט של בייקון מונח על מחבת ברזל לוהטת, אותה מחבת איתה אל הרג את החזיר. זה כמובן לא בייקון מאותו החזיר – בואו, רק אתמול הוא נבהל מלזרוק עכבר מת, הוא לא יתחיל לבתר חזירי בר סתם ככה – אבל נחמד לראות את סגירת המעגל הקטנטנה הזו, במיוחד כשאל זורק את חבילת הבייקון הריקה לפח, ואז משליך את השקית ליד גופת החזיר. עכשיו הוא סוף סוף יכול להתקשר חזרה לארן, יושב על המרפסת שלו, קרח על הרגל החבושה שלו, אוכל בייקון ושותה וויסקי על הבוקר. "ארוחת בוקר של אלופים", כדברי ארן.

לא שעכשיו הוא יתחיל להיפתח בפני ארן על מה שקשה לו. "הייתי שם עם הטרקטור, הצלחתי להפעיל אותו. וסתם יריתי קצת". זה אמ;לק מארץ האמ;לקים, או כמו שהיו אומרים בסיינפלד, הוא עשה יאדה יאדה על החלק הכי טוב. ארן מזהיר את אלפרד ממה שהוא כבר יודע, שהטבע מסוכן לו. אבל אלפרד, שכבר ניצח, לא חושב לחזור לעיר. למרות כל מה שעבר, למרות הקושי – זה מה שהוא רצה. קצת שקט, שהכל יעבור להילוך איטי, בקצב שלו. אל תמיד היה בקצב אחר מכל שאר הדמויות באטלנטה, והחווה עושה לו טוב גם כשהיא עושה לו רע. אבל למה הוא לא מוכן להגיד את זה לארן?

ובכן, כאן אולי הזמן לדבר סוף סוף על הסיפור שמאחורי הציור שנתן לפרק את שמו. הגיבורה של "עולמה של כריסטינה", הציור הכי מפורסם של אנדרו וייאת', היתה שכנה שלו בביץ הקיץ שהחזיק בעיירה הכפרית קושינג, מיין, שאוכלסה בכ-360 אנשים בלבד בשנה שהציור נוצר. קל לחשוב שהאישה שתועדה בציור שוכבת בנעימים בשדה, מביטה לעבר ביתה, אבל האמת מאחורי הרבה יותר מוזרה, והרבה יותר דומה להתרחשות בפרק מאשר נראה במבט חטוף. אנה כריסטינה אולסון, שהיתה בת 55 בזמן הציור, חלתה בצעירותה ממחלת CMT (שארקו-מארי-טות), מחלה גנטית נדירה וחשוכת מרפא, שהובילה לכך שעד סוף שנות העשרים של חייה, היא כבר לא היתה מסוגלת ללכת.

רק שבניגוד לבעלי מוגבלויות אחרים, כריסטינה סירבה להשתמש בקביים, כיסא גלגלים או כל עזר אחר מלבד שתי כפות ידיה, איתן גררה את עצמה על האדמה ברחבי העיירה. אם תסתכלו בעין בוחנת על הציור, תוכלו להבחין שהיא עוטה קפפות על ידיה, רמז למה שבאמת קורה בציור – אישה בעלת נכות זוחלת חזרה לביתה. וייאת' היה חבר של כריסטינה ואחיה, שגרו בבית המשפחה שמעבר לשדה, ולמרות מה שאולי ניתן לחשוב, זה לא ציור שמביע רחמים כלפי גורלה האכזר. זה לא ציור טראגי. לא, זה ציור על ניצחון. למרות המגבלות, למרות חוסר המזל, למרות הקלפים הגרועים שחילקו לה, כריסטינה בחרה לחיות את חייה בתנאים שלה. היא סירבה לראות את עצמה כחלשה או מעוררת רחמים. הציור הזה חוגג את כוחה של כריסטינה, את העוצמה הפנימית שלה, ואת הניצחון על כל המכשולים שבפניה.

וזה בדיוק מה שקורה בפרק. החווה לא רק עוזרת לפתח את דמותו של אל לכבוש את הפחדים והקשיים שלו, אלא גם מסביר מדוע הוא מסרב להראות לארן את הקושי. למה הוא לא סיפר לו שירו עליו בקניון, למה הוא נמנע לספר לו שהוא לא מצליח לכתוב בסיבוב ההופעות בחו"ל, למה הוא לא אומר לו שקשה לו להתמודד עם האובדן של אמא שלו ב-Woods. ארן הוא אולי האמביציוזי ביותר בסדרה, אבל אלפרד הוא הלוחם האמיתי. הוא היה סוחר סמים פשוט, האסלר – בדיוק כמו שהחולצה עם ווסלי סנייפס אומרת – ששינה את חייו במו ידיו מול כל האתגרים, ואם הוא רוצה לשנות אותם שוב ולהפוך לחוואי שחור, אז הוא יכול. גם אם זה אומר להרוג במו ידיו חיות בר. ואם נזכרים לרגע שאטלנטה היא בעצם עוסקת בחוויית האדם השחור, זה הופך ליותר מרק עוד פרק על התעללות באלפרד. זה נהיה על ניצחון הרוח האפרו-אמריקאית אל מול כל האתגרים שעמדו בפניהם.

מעבר לכך, כשנזכרים שכל הפרקים שחגו סביב אלברט נגעו, בצורה כזו או אחרת, בקשיים נפשים לא מדוברים שלו, מקבלים פרק שמביא את הסיפור שלו לסוף שלם. כן, אלפרד עדיין נאבק. הוא תמיד יאבק – בין אם זה במות אימו, בפחד מההצלחה או בחרדה שתמיד יחכה לו מישהו שינסה להרוג אותו – אבל הוא גם תמיד ינצח. כי זה האופי שלו, אדם שחושל ברחובות אטלנטה, ויכול לגרור את עצמו דרך שדה כדי לשרוד. "כולם רוצים להגיע לגן עדן, אבל אף אחד לא רוצה למות", אמר אנדרה 3000. ובכן, אל מוכן למות כדי לחיות כמו שהוא רוצה. ועכשיו הוא כבר אמיץ מספיק להילחם בקשיים שלו ולא רק לברוח או להדחיק אותם. הוא אמנם עוד לא בשלב של לדבר עליהם, אולי לעולם לא יגיע אליו, אבל הוא כבר יודע שבסוף כל לילה אפל, עולה אור ראשון של בוקר, ואפשר לטגן בייקון ולשתות וויסקי.

כרגע, בבוקר יפה כל כך של ג'ורג'יה, לאלפרד נשאר רק אתגר אחד – איך לטפל בכוויית השמש שחטף מלהסתובב בטבע כל היום. "אנשים שחורים לא יכולים להישרף בשמש", אל עונה לאבחון של ארן, והוא כמובן טועה. אנשים שחורים אכן יכולים להישרף בשמש. זה אמנם נדיר יותר, ולא מאופיין באדמדמות, אבל זה קורה. אל עוד מנסה להבין אם זה נכון גם לשחורים בעלי עור כהה יותר, דוגמת ווסלי סנייפס (הא!), הזמר סיל ו"קפטן פיליפס" (כשהוא בעצם מתכוון לשחקן הסודני ששיחק מול האנק בסרט). שני בני הדודים, שהקשר בינהם הוביל את הסדרה מתחילתה, ממשיכים בשיחה המבודחת שלהם על רקע הבוקר היפה הזה. קולו של ריי צ'ארלס עולה על רקע בוקר ערפילי בג'ורג'יה, והכל שקט באטלנטה.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר: על המאבק התמידי של אל, שמצליח סוף סוף למצוא שקט, ולא משנה מה הוא צריך לעבור בשביל זה.

שיר הסיום: "Don't Let the Sun Catch You Crying" בביצועו של ריי צ'ארלס, 1959. במקור, שיר של הסקסופוניסט לואיס ג'ורדן מ-1946, צ'ארלס האט את הקצב, והפך הדגיש את שברון הלב הקטן של השיר הזה. הדובר בשיר פונה לבחורה, ואומר לה לא לתת לשמש לתפוס אותה בוכה (ובבית הבא, משקרת) על מפתן דלתו. מכך אפשר להסיק שאותה אישה פגעה בדובר, ואז חזרה לבכות לו כל הלילה. אבל הוא מסרב לסלוח, ושולח אותה לדרכה לפני עלות השחר.

בהקשר של הפרק, שיר הפרידה העצוב הזה מקבל משמעות חדשה – שהרי הוא זה שלא נותן לשמש לראות אותו בוכה. ולמרות שאטלנטה מתייחסת להסתרה הזו בהירואיות מסוימת, זה עדיין קצת עצוב שאלפרד לא יכול לספר לבן דודו וחברו ארן על הקשיים שהוא עובר. הטון המלנכולי עם הפקת כלי המיתר המתוזמרת, מאפיין בולט של שירי ריי צ'ארלס, מהווים סיומת עדינה, נוגה ויפה לפרק עדין, נוגה ויפה.

רפרנסים:

(A). הגטו בויז (Geto Boys): הרכב ראפ מטקסס שהיה לאחד מהצלחות הראפ הדרומי הראשונות. לא מעט חברים עברו בו בשנותיו הראשונות, אבל הוא לעד יהיה ההרכב של סקארפייס, ווילי די ובושוויק ביל – שלישיה צבעונית שהפכה את הגטו בויז מהרכב מקומי קטן למיתולוגיית היפ הופ. ווילי די היה הראפר הישיר עם הגישה הגנגסטרית, סקארפייס האינטרוספקטיבי נחשב עד היום לאחד הכותבים הטובים בתולדות ההיפ הופ, ובושוויק ביל היה גמד שחור מראפרפ בגובה מטר ועשרה עם עין אחת. נשבע לכם.

באופן דומה להרכבי ראפ רבים שגדלו מחוץ לניו יורק באמצע שנות ה-80, גם הגטו-בויז יצרו מה שהם כינו "ריאליטי ראפ", כלומר ראפ מציאות, מה שרק בראשית הניינטיז יזכה לסאונד מאפיין ויהפוך לגנגסטר-ראפ. הריאליטי ראפ של הגטו בויז בהחלט השתמש גם בדמיון, משרטט את חיי הגטו של יוסטון בגווני סרטי אימה, כולל תיאורים ציוריים מאוד של גופות וזוועות אחרות – ובהתאם, הם נחשבים לחלק מהמייסדים של מה שמכונה ז'אנר ההורר-קור, או ראפ אימה. אבל הלהיט הגדול ביותר שלהם נבנה על אימה אמיתית לגמרי.

"Mind Playing Tricks on Me", שיר הפתיחה של הפרק, נכתב על ידי סקארפייס כשיר סולו, עד שמנהל הקבוצה ג'יי פרינס החליט שהוא חייב להיות שיר של ההרכב. והוא צדק. שלושת חברי ההרכב דאז פרקו בו את נפשם וליבם, בעודם מתארים את הקשיים הנפשיים והיסורים של חיי הגנגסטר. ב-91, כשבעיקר היללו גנגסטרים, זו היתה הפתעה.

כמו שציינתי בריקאפ לפרק השני בעונה, אפרו-אמריקאים לא נוטים לדבר על הרגשות שלהם – כך שלשמוע שלושה גנגסטרים מדברים על פראנויה, חרדה, בדידות, מחשבות אובדניות והפוסט-טראומה של חיי הרחוב היה אירוע נדיר, ודרש אומץ יוצא דופן. וכשהגטו בויז דיברו על קשיים נפשיים, הם ידעו על מה הם מדברים. סקארפייס התחיל לעשות סמים בגיל 8, ניסה להתאבד כשהיה נער וטופל במחלקה פסיכיאטרית. 12 יום לפני שיצא השיר, בושוויק ביל נכנס להתקף פסיכוטי על PCP ואלכוהול וניסה להתאבד. הוא כשל, אבל כתוצאה מהירי בראש איבד את עינו. עטיפת אלבומם הבא, שיצא סך הכל 20 יום אחרי ניסיון ההתאבדות, הורכבה מתמונה של שני חבריו להרכב מלווים אותו לטיפול הרפואי הראשוני אחרי האירוע.

השיר הזה הפך להיות סמל בהיפ הופ לחשיפה וכנות, ופתח את הדלת בנוגע למה ראפרים יכולים לבטא, ובהתאם צוטט על ידי נוטוריוס ב.י.ג, אייסקיוב, אאוטקאסט ובאינספור שירים נוספים. אלפרד אולי לא יגיד את זה, אבל הוא בהחלט מרגיש לפעמים כמו סקארפייס, ווילי די ובושוויק ביל. החרדה של להיות אדם שחור, בשילוב עם המתח שבלהצליח, יכולים לגרום לך להשתגע, או לעבור לחווה מבודדת.

(B). ארננדו דה סוטו: מגלה ארצות וקונקיסטאדור ספרדי שהיה לאירופאי הראשון שחצה את השטח הידוע כיום בתור דרום ארה"ב, ואף היה לאדם הלבן הראשון שחזה בנהר המיסיסיפי. אנחנו רגילים לחשוב על אותם מגלי ארצות כגיבורים, אבל ככל שמעמיקים בסיפורם, אפשר להבין עד כמה הם היו כובשים אכזריים שהשאירו מאחוריהם נזק שאת השלכותיו העולם חווה עד היום, כ-500 שנים אחרי.

קלייד, המוכר בחנות הנוחות, רומז לכך כשהוא מאשים את דה סוטו בחזירי הבא. ישנה מחלוקת על מידת האמת בסיפור הזה, אבל לדה סוטו מיוחס הבאת חזירים מבוייתים ליבשת אמריקה, ולדרום ארה"ב באופן ספציפי. במהלך מסעו באזור כמה מהחזירים ברחו, התרבו, חזרו לשורשיהם כחיות פרא וזרעו הרס חסר תקדים בשטח החקלאי ברובו. למעשה, כיום חזירי הבר בדרום הפכו לבעייה עצומה לחקלאות, עושים נזק יוצא דופן בהיותם מין פולש, גם אם זה רק לפני 500 שנה.

אבל חוץ מלייבא לאמריקה את אבותיהם של החזיר שתקף את אל, דה סוטו עשה עוד מגוון דברים מחרידים. תיעודים רבים מעידים כי במהלך מסעותיו, הוא לא ניסה בשום שלב לתקשר בדרכי שלום עם התושבים הילידים, ונחשב לאחד הגורמים הראשונים בהיסטוריה לבניית יחסים עוינים בין הילידים לאירופאים – החטא הקדמוני שעליו נבנתה אמריקה המודרנית, אפילו לפני העבדות. וזה עוד מבלי לדבר על השתתפותו בהפלת אימפריית האינקה. בחור נחמד, סך הכל.

(C). New Jack City: סרט פשע מ-1991 של הבימאי מריו ואן פיבלס, שלמרות שמו המטעה, הוא אפרו-אמריקאי (וגם זכה לבמה על שמו באולפן של מר שוקולד). בסרט מככב ווסלי סנייפ בתפקיד נינו בראון, לצד אייס טי בתפקיד ראשון כשוטר, וכריס רוק הצעיר בתפקיד ראשון בקולנוע. נינו הוא ראש כנופיית סוחרי סמים שמשתלט על הארלם, ואחר כך ניו יורק, בעזרת סם חדש וממכר במיוחד בשם קראק. השיטות הכוחניות של נינו בראון ותאבת הבצע שלו מובילים אותו בדרך שראינו באינספור סרטי פשע, עד לאובדן דרכו ומותו.

אז למה בדיוק אלפרד לובש חולצה עם תמונתו של נינו בראון והכיתוב "Been Hustlin"? קודם כל, כי זו חולצה יפה. אבל מעבר לכך, צריך לחשוב על מה החולצה מייצגת – ראשית, את עברו כסוחר סמים, אבל גם את גישת ההאסלין, שעיקרה אומר לעבוד קשה ללא הפסקה כדי להשיג את מה שאתה רוצה. המילה מקושרת לסחר בסמים, אבל הושאלה מאז לכל פעילות – חוקית ולא חוקית – שתקדם אדם במעלה הסולם החברתי. במקרה של אל, ה-Been מייצג את העייפות שלו מההאסל הבלתי נגמר של חייו, בין אם ברחובות אטלנטה ובין אם בקריירת הראפ שלו.

מעניין לציין שזו הפעם השניה שהסרט מוצג בסדרה, כשהפעם הראשונה היתה רק פרק אחד לפני כן – כשהעיתונאית ג'נה וורת'האם מדבר על ייצוג גבריות שחורה בניינטיז, חלק קטן מהסרט מוצג על המסך (ליתר דיוק, החלק בו נינו בראון הורג את חברו הטוב ביותר, ג'י-מאני). שם מתוארת דמותו בתור "תיאור היפר-גברי" של אפרו-אמריקאים – תיאור שהחל עוד בימי העבדות, כדרך לאפיין את העבדים הפראיים, ואומץ על ידי הקהילה האפרו-אמריקאית כתגובת נגד לסירוס המטאפורי של העבדות, ומתבטא היום בדרך בה גנגסטרים, ספורטאים וראפרים מוצגים.

גם אל הושפע מהתיאור הזה, מהתדמית האולטרה-גברית שהאדם השחור נאלץ לאמץ. הוא עדיין לובש אותה, גם בחווה רחוקה. הבעיה היא שהוא שכח את מה שהגטו בויז ניסו ללמד אותו – בדיוק כמו שאדם כהה עור ברמת ווסלי סנייפס יכול להישרף מהשמש, כך גם הגנגסטר הגדול ביותר יכול לחוות קשיים נפשיים. אתה תהיה בסדר אלפרד.

העונה הרביעית של "אטלנטה" זמינה ב-yes. פרק חדש מדי מוצאי שבת. לריקאפ של כל הפרקים