בלי מסיכות: "ארץ נהדרת" הוציאה את האוויר מפורים ב-21 שניות

בניגוד למערכוני פתיחה קודמים בעונה הזו של "ארץ נהדרת", הפעם – הוא היה קצר במיוחד. 21 שניות, ליתר דיוק. וכמו מערכוני פתיחה קודמים, גם הוא היה סאטירה של סמלים ואפילו סמלי במיוחד. הוא תיעד מסיבת פורים סוערת בדירה כלשהי, בה כולם מתקבצים ורוקדים עד שהמוזיקה פוסקת וכולם מתרחקים בפתאומיות. באמצע, נותרה הדמות של רועי בר נתן שצועקת – "אמרתי: אל תשכחו את החטיפים!".

>> המהדורה המביכה של חדשות 12: דרמה, רגש, ואפס עיתונות

המסר ברור: זו הדילמה שמלווה את פורים 2024 בכל מקום, השאלה שכולם שאלו את עצמם – איך חוגגים את החג הכי שמח שקיים, בתקופה כל כך עצובה? איך משלבים את זה עם טרגדיית העל שמרחפת מעלינו? אני הקטן חושב שצריך לקיים את החגיגות ככל האפשר (כמובן בצנעה ועם קומון סנס), אבל אין ספק שהשאלה באוויר – אפשר אפילו להגיד שהיא קצת טיילה מעל כל העונה של "ארץ נהדרת". מה מנצח את מה – הרצון להמשיך את החיים או העצב הגדול והמשימה שלא הושלמה.

נתניהו הוא ווילי וונקה. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

האמת היא שגם ל"ארץ" היתה סוג של תשובה בפרק ששודר מיד לאחר המערכון: זה היה פרק שבו, אולי תחת הכסות של פורים כחג המסיכות, היא הרשתה לעצמה שוב לעשות כיף. לא בהכרח לבטל את האמירה הסאטירית, אבל כן לעשות הומור קצת יותר קרקסי וקרנבלי. נתניהו כווילי וונקה שמוכר שוקולדים משומשים ויבשים, מירי רגב בתור ה"אומפה כלומפה", איתמר בן גביר שמרחף כפיטר פן (מ"ארץ לעולם לא תהיה עסקת שבויים") ועד יואב גלנט כאיירון מן (ואין ברכה כמו החיקוי של גלנט, בכל מקרה).

הנתניהוז, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

השימוש במטאפורת התחפושות עשה טוב לכתיבה של הפאנל הזה – בדרך כלל, החלק החלש של התוכנית בעונה הזו. הוא אפשר ל"ארץ" קצת יותר להתפייט, קצת יותר להצחיק לשם הצחוק ולא רק לשם האמירה, ובעיקר לצאת קצת מהקלישאות והשטאנצים. אולי הושפעו שם מהרפרנס המצוין בפרק הקודם ל"איים ג'סט קן", אבל נראה לי שמפלס השימוש בדמויות וברפרנסים תרבותיים עלה – וזה היה מוצלח למדי.

תבוא כל יום. יואב גלנט, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

עם כל הכבוד לפאנל הראשון, ההברקה של הפרק הגיעה דווקא ממערכון הביניים שחצה בין שני הפאנלים הדומיננטיים, הפוליטי והתרבותי. זה היה המערכון שהתייחס לנושא שעלה לא מעט לאחרונה: התמודדות ענף הבנייה בישראל עם היעדרם של הפועלים הפלסטינים, עקב המצב הבטחוני והמצב בכלל פוסט 7.10. זה קורה כאשר קבלן (יובל סמו) מחליט להיפטר מה"ערבים האלה", ובוחר להשתמש ב"עבודה עברית" – פועלים יהודים – ומקבל את איך שנראה כוח העבודה היהודי בימים אלה.

מערכון מושלם. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

שלושה עובדים (תמיר בר, רותם קפלינסקי ואורי לייזרוביץ') מגיעים. כמובן, באיחור כבד ("יש שש גם בבוקר?"). את סחיבת שקי המלט הם מנצלים לאימונים סטייל חדר כושר. המקדחות עושות להן יותר מדי רעש. את המלט הם מנסים לערבב באמצעות מדריך מיוטיוב, וב-11:00 כולם נוטשים עם כרטיסי תן ביס למסעדה הקרובה. אחרי יום (שכמובן נגמר ב-18:00 בערב) אחד, לקבלן סופית נמאס – והוא קובע עם הפועלים הערבים מחדש ואפילו מסדר להם את הפירצה בגדר, כדי שיוכלו להיכנס שוב ולהחזיר את אתר הבנייה לחיים.

זה היה הקומנט המושלם לסטייט אוף מיינד הישראלי – זה שמצד אחד מתנגד ל"זרים" ומפחד מהם, ומצד שני לא ממש מוכן להזיע ולעשות את העבודה במקומם. גם אם מדובר בהכללה (ואולי אי שם ישנם פועלי בניין עבריים), ברור לכל בר דעת שהעובד הישראלי הממוצע הרבה יותר קרוב לחבורת האקס-הייטקיסטים הזו, מאשר לאותה "עבודה עברית" שהיתה כאן פעם.  הישראליות מעדיפה את הנוחות של עולם ההייטקס (משהו ש"ארץ" התייחסה אליו בעבר) מאשר את הקושי והסכנה של אתרי הבנייה. ושוב הוכח כמה, לפעמים, האמירה החדה באמת מגיעה דווקא מדרכים עוקפות פוליטיקה, ממערכונים ששמים מראה בפני עם ישראל בצורה הכי ישירה.

אלי פיניש ושני כהן כפבלו רוזנברג ומגי אזרזר, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

בהמשך לרוח הכיף הכללית ששררה בפרק הזה, גם החלק השני שלו – "פאנל הסדרות" אם תרצו – היה מוצלח למדי. שני כהן בתור מגי אזרזר הסוערת והאמוציונלית של "טיטו ורוחו", הירידה המשעשעת במיוחד על מערכת היחסים הטיזרית בין עמוס תמם לאיילת זורר ב"חולי אהבה", והחיקוי של אליקו ולירז (שאני חייב להודות, די גדל עליי עם הזמן) – כולם היו משובחים ומשעשעים מאוד. באופן כללי, זה היה פרק מוצלח למדי של "ארץ נהדרת" ונראה שכאשר הגישה יותר משוחררת, גם ההומור הרבה יותר עובד – ונדמה לי שגם האמירה יותר חזקה. עכשיו נשאר לראות מה יקרה בשבוע הבא, כשחגיגות הפורים יישכחו – והחדשות הלא סימפטיות יחזרו לצוף בתקופה המבאסת הזו שבעיצומה.