לפלסטינים הגאים אין לאן ללכת. אולי ההצגה הזו תסייע לשינוי חברתי

ברחוב לידנו בתל אביב ובכל רחבי הארץ, חיים עשרות בני אדם שאת הסיפור שלהם מעולם לא שמענו. הם ברחו מהסכנה שארבה להם בגדה המערבית והצליחו להיכנס לישראל. רובם צעירים בשנות העשרים, חברי וחברות הקהילה הגאה, ומיעוטם נשים פלסטיניות נרדפות, והם אולי האוכלוסייה המודרת והמוחלשת ביותר בישראל.

מתוך ההצגה "שריף". צילום: מוחמד ח'ליל

המדינה מכירה בסכנת המוות שמאיימת עליהם במידה ויוחזרו למקום בו נולדו, ומנפיקה להם היתר שהייה זמני. אך באופן אבסורד, היא אוסרת עליהם לעבוד באופן חוקי, והם לא זכאים לביטוח רפואי, ליווי סוציאלי וכל זכות אנושית בסיסית אחרת.

בשנתיים האחרונות מאז שהתחלתי לחקור את הנושא, אני נמצא איתם בקשר רצוף. הם משתפים אותי בתלאות היומיומית, במחשבות על העתיד הלא ידוע ובגעגוע למקום ולשפה המוכרים. המפגשים האלו היוו עבורי את הבסיס למחזה חדש, שבקרוב יעלה על במת התיאטרון. אני מאמין שההצגה שתעלה בעוד מספר חודשים, תביא לקידום השיח הציבורי למציאות שמתרחשת כבר שבע שנים. מציאות שכמעט לא מדוברת, בין היתר, משום שהם מפחדים לחשוף בגלוי את זהותם האמיתית. אלא שבדרך לשם, ניצבתי בפני אתגרים קשים בגיוס תקציב, בשל המורכבות הפוליטית והחברתית.

מתוך ההצגה "שריף". צילום: מוחמד ח'ליל

לכן בחרתי להשיק קמפיין הדסטארט ולפנות לציבור שיתמוך בפרויקט. התגובות היו חיוביות ומפרגנות מצד רבים, אך מצד מעטים בקהילה הגאה ובחברה הישראלית בכללותה, נחשפתי ללא מעט דעות גזעניות, ואילו מצד החברה הערבית, התוודעתי לשמרנותה ולחוסר הקבלה של הזווית הגאה.

לצד הסיפורים האישיים, המחזה משלב גם ציטוטים מתוך פרוטוקולים משפטיים ונהלים צבאיים. רק לפני כשבועיים התנהל דיון נוסף בבג"ץ המאוימים, עתירה שהוגשה לפני שנתיים ועיקרה הסדרת זכויות בסיסיות לפלסטינים מאוימים. המדינה שוב הציגה את משנתה הקבועה, שלפלסטינים הלהט"בים אין סכנה בשטח הרשות הפלסטינית. אך השופטים לא הסתפקו בזה והקשו על עורכי הדין. מבלי שהתכוונו, הם גם הוסיפו רפליקה לדמויות במחזה: "אנשים לא חיים מהאוויר. אולי חלקם חיים מזה שהם נאלצים אולי לעסוק בזנות, אנחנו לא יודעים".

אני מאמין שתיאטרון יכול וצריך לעורר שינוי בחברה ולהאיר סוגיות שנמצאות במחשכים. ההצגה "שריף" עוסקת בסוגיות רחבות הרבה יותר מהקהילה הגאה הפלסטינית: הטרדות מיניות, סחר בסמים, גזענות, מגדר, ניצול ועוד. כוחו של התיאטרון, בייחוד בנושא המורכב הזה, הוא באיחוד וחיבור בין קהלים שונים שמעולם לא נפגשו תחת קורת גג אחת. נדע שהצלחנו, כשמשפחה אחת שתצפה בהצגה, תקבל את הילד או הילדה שלהם כפי שהם. נדע שהחזרנו את התקווה, כשהפלסטינים הגאים יגיעו בפעם הראשונה לתיאטרון, ויוכלו להזדהות עם הדמויות על הבמה ולהתעודד ממחיאות הכפיים.

תומר אלדובי. צילום: דריה סלומון

הפלסטינים שלא בחרו את נטייתם המינית וזהותם המגדרית או את מולדתם ומשפחתם, נותרים חסרי אונים וחסרי כל במסע ההישרדות האינסופי. עד שהם יזכו ליישוב מחדש או להסדרת מעמדם, הגיעה השעה לאפשר להם לחיות בכבוד. זו הדרך שעלינו לצעוד בה, אם בכוונתו לחיות בחברה שוויונית, דמוקרטית וליברלית יותר.
הכותב הוא מחזאי ובמאי תיאטרון, לתמיכה בפרויקט וקניית כרטיסים להצגה