כאמל פראזי סופרסטאר: הטוויסט הבאמת-מפתיע של "טהרן"

לא באמת הדמות המרכזית בסדרה. תמר רביניאן (ניב סולטן) ב"טהרן" (צילום: כאן 11)
לא באמת הדמות המרכזית בסדרה. תמר רביניאן (ניב סולטן) ב"טהרן" (צילום: כאן 11)

מה שבאמת מעניין ב"טהרן" זה שבצד הישראלי שום דבר לא עובד, הכל משתבש והאתוס ההרואי קורס ברגעי האמת. בצד האיראני יש את שון טאוב שהופך במהלך העונה לכוכב האמיתי שלה. וזה הופך אותה לסדרה חתרנית ממש // ביקורת סיום עונה

לפני הכל צריך להגיד "וואו". פשוט "וואו". אז הנה: וואו. אפשר להתווכח על המון דברים בקשר ל"טהרן", אבל לא על זה שמדובר בהפקת הטלוויזיה המרשימה ביותר שבקעה מכיוון היצירה המקורית בארץ, מגלומניה ישראלית טהורה במובנו הטוב ביותר של המונח, עשויה למופת בכל אספקט טכני של היצירה ומעוררת השתאות ביכולתה לעמוד בכבוד ברף היומרני שהיא הציבה לעצמה. וואו.

בתחילת העונה כתבתי כאן שסדרות כמו "טהרן" יכולות להישפט במבחן הביקורתי רק בתום העונה, כשהן משלימות את מהלכן העלילתי ומשאירות את הצופה מסופק או מאוכזב. העונות הראשונות של "חטופים" ו"פאודה", למשל, קרסו בדקות האחרונות בפרק האחרון שלהן בגלל תפירה מופרכת של חוטי העלילה, שמנעה מהצופה הישראלי את השהיית אי-האמון הקריטית כל כך כדי להנות כמו שצריך מיצירה בידיונית. היה צפוי שזה יהיה גם גורלה של "טהרן".

לאף אחד לא אכפת מאי האמון שלכם. ניב סולטן ולירז צ'רכי ב"טהרן" (צילום: כאן 11)
לאף אחד לא אכפת מאי האמון שלכם. ניב סולטן ולירז צ'רכי ב"טהרן" (צילום: כאן 11)

ואכן, מיד עם סיומו של הפרק האחרון בעונה מיהרו רבים לציין חורים עלילתיים וטוויסטים מופרכים, בעיקר כאלה שנראים בלתי סבירים מבחינת החיים עצמם כי בקרב בין הריאליזם של איך-זה-עובד-באמת מול הפנטזיה הטלוויזיונית, האחרונה תמיד קורסת. הנקודה החשובה היא ש"טהרן" כלל אינה מיועדת לצופה הישראלי אלא מכוונת מראש כקו-פרודוקציה לשוק הגלובלי, ורוב הצופים בעולם אינם מצוידים בידע משוער על סוכני מוסד, מהירות הגעתם לבירת האויב ואופי פעילותו של חדר מלחמה ישראלי. הצרימות הלא-ריאליסטיות שמכאיבות לאוזן המקומית כלל אינן נשמעות בתדר הבינלאומי.

הנקודה החשובה היא ש"טהרן" כלל אינה מיועדת לצופה הישראלי אלא מכוונת מראש כקו-פרודוקציה לשוק הגלובלי. הצרימות הלא-ריאליסטיות שמכאיבות לאוזן המקומית כלל אינן נשמעות בתדר הבינלאומי

הביקורת שמתרכזת באלמנטים הפנטסטיים ("המופרכים") של הסדרה כלל אינה רלוונטית. גם ב"הומלנד" לא חסרות מופרכויות וזה לא מנע ממנה להפוך לאחד הלהיטים הגדולים של העשור הקודם. הז'אנר כולו הוא מעין פנטזיה על ריגול ביטחוני-מדיני ולוחמה בטרור, וכמו שג'ק באוור יכול להציל את העולם בשנייה ה-59 של הדקה ה-89 כנגד כל הסיכויים, כך גם תמר רביניאן יכולה לעשות את כל הטעויות השערורייתיות והמטופשות שאף סוכן חשאי לא היה מדמיין לעשות. לא ריאליסטי לכם? לכו לראות דוקו בערוץ ההיסטוריה.

היו אנשים שראו מקילומטרים את הטוויסט הגדול של העונה. בלי ספוילרים, אתוודה שחזיתי אותו מתישהו בתחילת הפרק ובכל זאת התענגתי על הביצוע שלו. כי מה שבאמת מעניין ב"טהרן" זה שבצד הישראלי שום דבר לא עובד כמו שהוא אמור לעבוד. כל התוכניות משתבשות, כל המבצעים כושלים, כל האתוס ההרואי קורס ברגעי האמת. גם הגיבורים לכאורה – הסוכנת תמר, המפקדת יעל קדוש, ראש המוסד מאיר גורב – נותרים לאורכה כדמויות שטוחות, רובוטיות כמעט, נטולות סיפור רקע או כל ניסיון אחר לייצר עמן הזדהות. וזה הופך את "טהרן" לסדרה חתרנית ממש.

מושך אמפתיה גם כנגד רצונו של הצופה. שון טאוב ב"טהרן" (צילום: כאן 11)
מושך אמפתיה גם כנגד רצונו של הצופה. שון טאוב ב"טהרן" (צילום: כאן 11)

 

אנחנו מזדהים כמובן עם הסוכנת הכושלת ומייחלים להיחלצותה, אבל לקראת אמצע העונה כבר די ברור שהיא לא באמת הדמות המרכזית בסדרה. הכוכב האמיתי של "טהרן" הוא כמאל פראזי, ראש אגף חקירות פנים והאחראי על הביטחון המסכל מטעם משמרות המהפכה (בביצוע פשוט אדיר ומושלם של שון טאוב, ששווה גלובוס זהב אחד לפחות). הוא הדמות העגולה היחידה בתסריט, האמפתיה של הצופה הישראלי נמשכת אליו גם כנגד רצונה כמו אל מגנט רב עוצמה. הסצנה האחרונה שבה הוא משתתף היא גם שיא רגשי בעלילה וגם הפי-אנד בפני עצמו. וכשלוקחים את כל זה בחשבון, הדבר הכי מפתיע ב"טהרן" הוא שסדרה על "המוסד" כארגון נפוח וכושל שנתקל בבכיר איראני כריזמטי ואנושי זכתה לפופולריות אדירה ולא עוררה סערה פוליטית. אולי בעונה הבאה.