מה עוד יש להגיד על יעל בר זוהר, מיה דגן וחברותיהן לעולם משפיעניות מטעם הממשלה, שנרתמו לרפורמת "צדק תחבורתי" (חחחחחח) של מירי רגב. זה שקוף שהן לא מכירות את קו 25 הארור, לא תיקפו רב קו מעולם או צעקו בלחץ "נהג! נהג!" כשהוא שוב לא עצר בתחנה. יודעים מה? אם במהלך השנתיים האחרונות מישהי מהן הואילה אפילו פעם אחת לכתת את רגליה החטובות לתחנת אוטובוס ללא צל, הרימו יד לנהג כדי שיעצור, התחככו בזרועות הציבור המיוזע בשעות העומס והתנדנדו על ידית תלושה לאורך נסיעה שלמה – זה אפילו יותר גרוע. כי זה אומר שהן יודעות עד כמה נסיעה בתחבורה ציבורית בארץ היא סיוט. כנראה שהדרך לחשבון הבנק רצופה בשקרים.

>>תשדיר שירות סקסי לחוליגנים או משל להקצנה של הימין הישראלי?

עד לפני כמה שנים עוד היה הגיוני להגיד פה שתחב"צ הוא הדבר היחיד שעוד זול במדינה. היא אמנם היתה גרועה, אבל זולה – בטח לעומת ערים אחרות בעולם. ובכן, זולה היא כבר לא, גרועה היא אפילו יותר. לא אשכח את התייר (זוכרים שהיו פעם כאלו?) ששאל אותי איך להגיע לאזור מסוים בעיר, וכשניסיתי להסביר קטע אותי עם המשפט "אין לכם פה תחבורה ציבורית. זה פשוט אוסף רנדומלי של קווי אוטובוס שאין בו שום היגיון". וואלה, צודק.

אז עם המהפיכה של מירי רגבחרדים, ליכודניקים ואמא שלימשלמים פחות, אבל אני ואוכלוסיות רבות מאוד – ותל אביבים אחת ויותר – משלמים יותר ויותר, והתנאים רחוקים מלהשתפר. וברור שמירי רגב יודעת את זה, אחרת לא היתה רצה להלבין את הקשקוש שלה עם שמות כמו "צדק תחבורתי" ואינפלואנסריות מהשורה שנדהמנו שהשתתפו בזה ללא שום התנצלות.

פעם קראתי שהפרופיל הנפוץ ביותר של גנב ממוצע הוא דווקא לא מישהו משכונת עוני שגונב אוכל מהסופר, אלא בחורות לבנות צעירות ופריבילגיות שלא רואות בסכום זעום של כסף כל משמעות. לכן הן יגנבו סוכריה, או יתחמקו מתשלום מזערי, או לא יתקפו את הרב קו. מאז אני מקפידה לתקף באוטובוס דרך קבע, חלילה לא ליפול לתדמית. אבל מאז שהמחירים עלו (ויוסיפו לעלות בחודש הבא), אני בדילמה. כבר צצו יוזמות לא רשמיות שקוראות להפסיק לתקף את הרב קו, ולמרות שאני לגמרי בעדן, הן מעמידות אותי ואת ערכי בסימן שאלה.

האם אני אמיצה מספיק כדי לא לשלם, ולהתמודד עם פקח ואיום קנס? האם אשב נסיעה שלמה בלחץ לרגע בו יעלה הפקח, רק כדי למהר עם הסמארטפון למכונת התשלום? התחושה העיקרית היא ששוב לא שמים עלינו. שפרייארים לא מתים, ושגם הפעם גורלו של הישראלי היצרן לממן את הקואליציה, ועכשיו גם את יב"ז. כאן נשאלת השאלה – מה עלינו לעשות? איך מתנגדים לחוסר צדק התחבורתי, או לכל הפחות, איך הופכים אותו לצודק באמת?

שמעתי על לא מעט אנשים (כמה מחברי הטובים ביותר) שכבר החליטו שהם מפסיקים עם התחב"צ – עוברים לאופניים, לאוטו שיתופי או אפילו לגט טקסי. אבל זה לא פתרון מספק למי שרגיל או חייב להתנייד בתחבורה ציבורית, כך שכנראה אבחר במחאה הכי מינימליסטית שאוכל – אני לא אתקף, אלא אם מגיע פקח. זה בדרך כלל עובד, וגם אם יש קנס, מדובר בכ-90 עד 180 ש"ח, שהחל מחודש הבא אומר שתוך 10-20 נסיעות לא מתוקפות, הסכום יוחזר. על אפך וחמתך רגב, גונב מגנב פטור. שטויות, היא בטח לא תשים לב, היא עסוקה יותר בחוסר הזמנה לחתונה של נתניהו ג'וניור והטיסה הבאה. היא פשוט לא שמה עלינו.

• טור דעה
• אוטובוסים
• תחבורה ציבורית
• תחבורה ציבורית בתל אביב

אין תל אביבי שלא מתלונן על התחבורה הציבורית בעירנו. למעשה, תלונות על תחבורה ציבורית הן אחד הדברים הכי תל אביבים שיש, זאת למרות שיחסית למקומות אחרים בישראל מצבה של רשת התחב"צ העירונית טוב בהרבה מבחינת רישות וזמני המתנה. אלא שסבירותה היחסית של מערכת הסעת ההמונים בתל אביב לא הופכת את העניין ליעיל וחביב יותר ולא מנחמת את ההמונים התקועים בתחנות, מצטופפים באוטובוסים וממתינים לשווא לקווים שאינם מגיעים (או לחילופין, מגיעים עמוסים מכדי לעצור בתחנה וחולפים על פני הממתינים להם שזועקים בייאוש).

אין גם הרבה דברים מתסכלים יותר מלראות את המוביט מהבהב "עכשיו", ובפועל לחכות לקו עוד דקות ארוכות. ולפעמים יותר. ישנן סיבות רבות לאיחורים, לעומס ולכאוס הכללי בתחבורה הציבורית בתל אביב, החל ממחסור בנהגים ועד לאי-תעדוף תחבורה ציבורית בכבישים, אך את מרבית הבלאגן אפשר היה כנראה למנוע.

שאלנו את אלעד אלפסה, מהנדס תוכנה בתחום התחב"צ וגיק תחבורה (כפי שהוא מכנה את עצמו), שהסביר לנו כי לרוב האיחורים נובעים מהיעדר נתיב תחבורה ציבורית או בכבישים שבהם נתיב התחבורה הציבורית לא נאכף כראוי."כל עיכוב קטן בדרך מצטבר לאורך הנסיעה של הקו", מסביר אלפסה, "וגורם לו לאחר לתחנות הבאות במסלול. אותם נהגים, שגם מצויים במחסור, עושים יותר מנסיעה בודדת במשמרת וחייבים הפסקה בין הנסיעות. אם אוטובוס התעכב בדרך בגלל הפקקים, שהם רעה חולה במדינתנו, גם הנסיעה הבאה עלולה להתפספס וכך נוצרים איחורים גם בשעת היציאה מתחנת המוצא ונסיעות שמתבטלות". חמושות במידע הזה,יצאנו למסע פקוק, צפוף וארוך מדי, שאלנו, חקרנו, בדקנו ואיתרנו את הקווים הכי מעצבנים בתל אביב.

קו 1: איפה הרכבת הקלה?

זהו קו שנולד כ"קו מקדים" לרכבת הקלה ומזדחל על התוואי שלה בין בת ים לפתח תקווה. במקור הוא היה שדרוג רציני, אבל הוא לא עומד בעומס – בשעות החשובות תמיד צפוף בו, האוטובוסים המפרקיים התיישנו והתלכלכו ממש מהר, חווית הנסיעה בו מפוקפקת, ואף אחד לא ציפה שהוא יצטרך לפעול כל כך הרבה שנים. אבל הרכבת הקלה, לא יודעים אם שמעתם, ממשיכה להתעכב וקו 1 ממשיך להתיש את נוסעיו.

קו 14: קטן, טיפש, מבריז

קודם כל מדובר במיניבוס, מה שאומר בהכרח שאו שנצטופף נוסח טיול שנתי עם כיתה שאנחנו לא מכירים, או שנעמוד מטים ליפול בכל פנייה וברקס במסלולו המפותל בין חולון לצפון תל אביב דרך השכונות הדרומיות. בנוסף, התדירות שלו נמוכה למדי והאמינות במוביט גם היא מפוקפקת. אנחנו מכירים מישהי שקו 14 הבריז לה כל כך הרבה פעמים עד שהלכה כ-30 אלף צעדים למחוז חפצה כי הוא לא הגיע. וכן, יש לנו הוכחות.

קו 23: חיבור לרכבת? חחחחחח

כן, זהו הקו העיקרי שמחבר את רכבת השלום למרכז העיר. לצערם של כל הנוגעים בדבר, הוא מחבר גם את גבעתיים ושכונות מזרח העיר למרכז העיר. מה שנקרא, יצאת מהרכבת? בהצלחה עם לעלות על הפאקינג מיניבוס (!) שהוא קו 23. הסיבה שהוא פועל במיניבוס היא שהוא עובר גם ברחובות קטנים וצרים שבהם אין ספייס לאוטובוס בגודל מלא, בין היתר בגלל שהעיריות לא רוצות לבטל כמה מקומות חנייה לרכב פרטי. התוצאה – קו עמוס, צפוף ומורט עצבים שיפרוק אתכם בשוק הכרמל כשאתם על סף התמוטטות.

קו 25: המקום הכי צפוף בתל אביב

קו שנוי במחלוקת. מחד הוא סמל לחיים התל אביביים ואין תל אביבי שלא עלה עליו. המסלול שלו מתחיל בדרום חולון ומסתיים באוניברסיטת תל אביב, ועוצר בדרך בכל תחנה אפשרית (57 תחנות בסך הכל, אבל מי סופרת). התדירות שלו דווקא גבוהה, אבל בגלל שהוא משמש ציר מרכזי מבחינת קישוריות לקווים אחרים, גם הצפיפות מרקיעת שחקים שלא לדבר על הנסיעות המשתרכות והנצחיות שנדמה שלא ייגמרו לעולם. בשעות העומס, נסיעה מקצה אחד לקצה השני שלו יכולה לארוך אפילו שעתיים. כבר עדיף לקחת אוטובוס לאילת.

קו 44: אביוז חסר תחליף

השבוע הייתי צריכה לנסוע בו כל יום וזה מה שהוליד את הרעיון לכתבה. 50 תחנות בין צפון חולון לרמת החייל דרך יפו ופלורנטין. המתנה של דקות ארוכות ומייסרות וחוסר ודאות משווע. מה שהכי מרגיז בו הוא שאין לו תחליף, לפעמים הוא היחיד שבאמצעותו אפשר להגיע – למשל ליפו או לאיזור גשר יהודית – ולכי תדעי כמה עוד דקות יתווספו למוביט ולחוויית האביוז הנוראה שעוברת עלינו.

קו 56: תאשימו את יהוד

הקו הזה נוצר בגיהנום, כך מסתבר, והגיהנום שוכן בין רידינג, דרך אבן גבירול ודרך השלום, בואכה רמת גן, גבעת שמואל, סביון ויהוד. הקו הזה הוא גם בחירתו של המומחה שלנו, אלעד אלפסה, כקו הכי בלתי בעיר: "התדירות שלו מאוד נמוכה, הוא תמיד מאחר, בבוקר מפספס מלא נסיעות, צפוף מאוד בשעות העומס – כי הוא נוסע עד יהוד ששם ראש העיר מתנגדת לאוטובוסים מפרקיים שהיו מפחיתים צפיפות. והוא תמיד נתקע בפקקים האינסופיים של אלוף שדה. זו דוגמה לאיך החלטות של ערים אחרות פוגעות בתח"צ גם בתוך תל אביב".

קו 115: ברוכים הבאים לשנת 2000

מתל אביב לקריית אונו ב-25 תחנות, מה רע? הכל. זהו קו מפותל שמתחיל ברידינג ומשתרך דרך רחוב הירקון, דיזנגוף, דרך השלום ויד אליהו אל מחוץ לעיר, והוא מתאפיין בזמני המתנה ארוכים מהרגיל. אך מה שהכי גרוע בו הוא האוטובוסים עצמם, שבואו נגיד בעדינות שלא חודשו מאז שנות האלפיים המוקדמות. למשל, אין בו שקע USB להטעין את הפון ולהחזיר בו את האנרגיה שאבדה בעת שעשינו ריפרש בלי הפסקה על המוביט. לא נהיה קטנוניים אבל גם המזגן מטפטף, ואין דרך מג'ויפת יותר לסיים את הרשימה הזאת.

• הבועה
• תחבורה ציבורית בתל אביב
• תחבורה ציבורית
• אוטובוסים
• #פיד_תחבורה

אין אצלי דבר כמו אהבת אמת או נאמנות (למקום, כמובן). גם מקומות שאני אוהבת מידרדרים לצערי לכאלו שאני אוהבת לשנוא.

1. פארק המסילה

הכי אוהבת את פארק המסילה; ממש כמו באמסטרדם, רק בלי התעלות, ועם הצללות ברזנט ועצים שעוד מעט יתנו גם הם צל, ושביל אופניים בירוק זרחני עליו מדוושות אמהות מסורות בתלת אופן ממש כמו באמסטרדם, ואנשים שפוסעים בנחת, מאזינים למוזיקה, מתאמנים, עושים יוגה, מטיילים עם הכלבים, אוספים את הצואה של הכלבים בצייתנות. אני מדלגת מעל שלוליות השתן המופזות באור התכלת העזה. מאוד מקווה שיוקם פארק כזה מופלא גם בשכונות נווה שאנן ושפירא, על הריסותיה של מזהמת האוויר הראשית בתל-אביב התחנה המרכזית, ולא רק לאורכה של נווה צדק הירוקה והנעימה.

2. פארק הירקון

אוהבת את פארק הירקון בפינה מול נחל הירקון, בתנאי שהמפעיל של הכדור הפורח לא ישמיע מוזיקת אסיד בטונים גבוהים ויוציא ממני את השד; "גברת מה את רוצה? זה מקום ציבורי!"

3. רחוב שבזי

אוהבת לטייל ברחוב הראשי בנווה צדק ולדמיין את עצמי בבגדים בחלונות הראווה, ובדמיוני אני תמיד בת 30-40 ואולי לא כדאי לי היום להיכנס לחנות ולמדוד משהו שלא יתאם את הציפיות, כלומר לא יתאם את המידה שלי לציפיות המוכרים (ושלי, למרבה האכזבה), דבר שקרה בעבר, כשהתעקשתי על שמלה/קומבניזון במידה S ולא רק כי אני מזוכיסטית, אלא כי נותרה רק המידה הזאת ובצבע הנועז שאני הכי אוהבת, ורוד פוקסיה. המוכר אמר לי בבוז שאין סיכוי שהשמלה תעלה עלי בזמן שהוא מחמיא לבחורה צעירה שמודדת בדיוק את אותה השמלה ורוד פוקסיה S ואני הסתלקתי משם בבושת פנים. כמו שגורשתי פעם בבושת פנים מארקפה שדרות רוטשילד/אלנבי, כאשר המנהל הארוגנטי, לא הבין בדיחה או משהו שאמרתי, וביקש ממני לא לחזור לשם וליווה אותי בעצמו החוצה לווידוא הריגה. עברתי למייזון קייזר ברוטשילד 7. קסם! קפה ועוגות מעולים (המלצה מספר 6) ויפהפיים, סנדוויצ'י ביס חמודים, ככרות לחם טרי אפוי. חבל רק שאני תמיד מזמינה את אותו הדבר: אמריקנו קטן ומיני קרואסון בלי מילוי. אולי כי אני עוד חולמת לקנות את השמלה/קומבניזון S.

4. לה גווארדיה

כשהייתי ילדה אהבתי לטייל מהדירה של הורי ברחוב לה גווארדיה 15 למרכז המסחרי לא רחוק משם, להעביר אצבע על אבני הגדרות המסותתות, לקנות לעצמי משהו קטן אם אמא נתנה לי כסף. פעם קניתי צב ירקרק משנהב שאם מניחים אותו בשיפוע הוא צועד על רגליו הקטנטנות. אבא שלי הביא לי מאחת הנסיעות שלו צב תינוק אמיתי שנלכד באורות הדופין (רכב צרפתי שכבר לא מיוצר) בדרכו הארוכה מחצור הגלילית ליד אליהו. בפעם אחרת הוא הביא לי יונים. הכלב סמבו לא שרד, הוא נזרק מהבית כשחלה. ציפיתי לילות ארוכים לשובו.

5. נסיעות באוטובוס

נוסעת בכל שבוע בקו 41 משכונת שפירא ליפו. חוץ מהטרדה צמודה אחת שבסיומה המטריד מצא את עצמו על ריצפת האוטובוס, וחולה נפש שנתן לי אגרוף, אני מאוד אוהבת את נסיעות הערב; אנשים מסמסים בשקט, כל אחד לעצמו, אני יושבת מאחורי הנהג ומתבוננת בנוף העירוני הלא נוצץ ולא מתחדש של רחוב סלמה, הרחוב שבו לאימי היה גן ילדים. לפעמים אני יורדת בתחנה לפני שדרות ירושלים וקונה פלאפל או עוגת פרג/ גבינה בעמיתה המעולה בסלמה 10, מתאפקת לא לקנות מיני פיצה, או מיני קרואסון ממולא במיני משהו, או בייגל שיזכיר לי את ימי הטובים בניו-יורק. לא קונה ולא נוסטלגית.

>> רונית ידעיה היא סופרת ומנהלת מחלקת הכתיבה במכללת מנשר (אותה גם ייסדה). בימים אלו יוצא לאור ספר החדש והמיוחד (בהוצאת קתרזיס) –"ואני אעלה באש". עוד פרטים כאן.

• העיר שלי
• פארק המסילה
• מנשר
• פארק הירקון
• רחוב שבזי
• עמיתה
• אוטובוסים
• לה גווארדיה

אם חשבתם שלא יכול להיות גרוע יותר מתחנות האוטובוס של תל אביב, הרי שעומד לקרות לכם מה שקרה לכל מי שחשב שלא יכול להיות יותר גרוע לאורך ההיסטוריה האנושית – זה הולך להיותר עוד הרבה יותר גרוע. כפי שיודעים כל משתמשי התחבורה הציבורית בעיר, התחנות אינן מספקות הגנה מגשם ולא צל משמש ולא מסתור מרוחות, השילוט זוועה ועל גבול הבלתי-שמיש, ולמעשה מדובר במבנה להצגת פרסומות במרחב הציבורי יותר מכל דבר אחר. אתמול בשדרות רוטשילד זכו נוסעי האוטובוסים לחוות זוועה חדשה: שלטי פרסום בוידאו בתוך התחנה.

פיילוט חדש של חברת JCDecaux, הזכיינית האחראית על תחנות האוטובוס בעיר ועל הפרסום בהן, בוחן את האפשרות להחליף את הפוסטרים המודפסים שחולשים על התחנות במסכי וידאו עצומים, כך שחוץ מאפס שימושיות עבור תושבי העיר יהפכו התחנות גם למפגע סביבתי של זיהום אור. מספר תחנות כאלה כבר פוזרו במיקומים בולטים ברחבי העיר. החברה זכתה במכרז להצבת תחנות האוטובוס בשנת 2008 למשך 15 שנה (כלומר, הזיכיון מסתיים בשנה הבאה) עם אופציה להארכה בעשור.

תחנות האוטובוס של JCDecaux זכו לביקורת רבה וחריפה מרגע הצבתן/ בעיריית תל אביב-יפו טוענים באורח מסורתי כי התחנות עוצבו כפי שעוצבו בגלל המדרכות הצרות בעיר (זוכרים שמדרכות אפשר להרחיב?) ולא כדי למקסם את החשיפה לפרסומות, אך מסכי הוידאו הברוטליים, שעשויים להסיח גם את דעתם של נהגים אחרים, מוכיחים כנראה אחרת. ואיזה מסכנים נוסעי התחבורה הציבורית שממשיכים להתעמר בהם בכל דרך אפשרית.

• הבועה
• אוטובוסים
• תחבורה ציבורית בתל אביב
• עיריית תל אביב

חברת האוטובוסים דן הודיעה כי היא תשיק היום (חמישי, 27.10) את האפשרות בכלל האוטובוסים שלו (כ-1,400 אוטובוסים בתוך יותר מ-100 קווים, הפועלים בכל גוש דן) את האפשרות לשלם על הנסיעה בכרטיסי אשראי ובטלפונים ושעונים חכמים, זאת בעקבות פיילוט שבוצע בחודש שעבר במספר קווים.

במילים אחרות: אתם כבר לא צריכים יותר את הרב-קו וגם לא את האפליקציות, מה שיפנה לכם שלל זמן להיזכר בימים הטובים של פעם, כשברדיו היה רוקנ'רול, שכנים דיברו אחד עם השני והייתם משלמים לנהג במזומן ומחכים לעודף מדויק תוך כדי שהוא נוהג בקופסת מתכת עצומה במשקל 15 טון. היו ימים.

הפיילוט פותח תוך שלושה חודשים בלבד והנה הוא כבר יוצא לדרך. השירות החדש, לפי דן, פונה ל"נוסעים מזדמנים, שעד היום נמנעו מלהשתמש בתחבורה ציבורית בגלל הצורך בשימוש ברב-קו או באפליקציות התשלום השונות, נוסעים ששכחו להטעין בכסף את כרטיס הרב-קו או אינם מחזיקים בטלפון חכם המאפשר להטעינו ותיירים מחו"ל". ו

גם לכל האנשים שפשוט רוצים לשלם על נסיעת האוטובוס שלהם בכרטיס האשראי שלהם, כמו בני תרבות. מה אתם אומרים, אולי לרגל המאורע נחזיר אתמדור ביקורת קווי האוטובוס שלנו?

• הבועה
• דן
• חברת דן
• אוטובוסים
• תחבורה ציבורית