רצח ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, הוא כנראה הטראומה הלאומית הגדולה ביותר שחוויתי בימי חיי. גם 28 שנה אחרי, הרצח עדיין חי ונושם בתוכנו. שם טמון השורש לכל השסעים שאנחנו חווים עד היום – היהודית מול הדמוקרטית, הימין נגד השמאל, הישראלים מול היהודים. זה היה הרגע שבו שני הצדדים – יהודית ודמוקרטית – עמדו בסתירה זה מול זה. וכפי שאמר לפניי גיא זהר, זה גם הרגע שבו התחלף האיזון. שבו הפכנו קצת יותר יהודים, וקצת פחות דמוקרטים.

אחת הדמויות המרכזיות בסיפור של רצח רבין לא דיברה עד היום. קוראים לו אבישי רביב, סוכן השב"כ שזכה לכינוי "שמפניה" ופעל בתוך ארגוני הימין הקיצוני – במטרה לדווח על כך למחלקה היהודית שב"כ. אלא שהסיפור של רביב הסתבך; הרצון להסוות את עצמו כסוכן ולהיות "אחד מהם", גרם לו לאבד את חוש הזהירות, לעשות מעשים יותר ויותר קיצוניים כדי ליצור אמון – ולטענת רבים, גם להיות מעורב בעצמו ברצח ראש הממשלה.

נאום אחד כזה עורר את רביב לדבר. זה היה שר האוצר דהיום, בצלאל סמוטריץ', שבמפגן מרהיב של ווטאבאוטיזם וגלגול אחריות הסיר את האשמה ממחנה הימין ומההסתה המשוגעת שהתחוללה נגד רבין ז"ל, והעביר אותה אל השב"כ. הם, לטענתו ולטענת קונספירטורים נוספים, אלה שאשמים. וכמובן שהוא כיוון לאדם מאוד ספציפי. הנאום הזה הוציא את רביב מהכלים, וגם מהמחבוא, והוא התראיין אתמול (שלישי) לחלק הראשון מתוך שניים – השני ישודר הערב – של תכנית סיום העונה של "עובדה".

מי שדיבר איתו היה עמרי אסנהיים, מהעיתונאים הטובים ביותר בארץ היום. הרקורד שלו בלתי שביר, העבודה העיתונאית שלו שינתה את החיים כאן לטובה – משמעון קופר דרך חשיפת העדויות נגד רחבעם זאבי, מהסדרה הדוקומנטרית המדהימה על ג'ונתן פולארד ועד פרשת צאלים. ובכל זאת, נדמה שאסנהיים קצת טעה בדרך, במקרה הספציפי הזה.

כל עיתונאי שעושה כתבה מהסוג הזה יודע שלחשיפה הבלעדית יש מחיר. ברגע שאדם שובר שתיקה ארוכה (אמיתית, לא "שבירת שתיקה" מהסוג שאנחנו רואים בעיתונים, שם אנשים שלא דיברו שבוע קוראים לזה "שתיקה"), גם אם הוא לא מציב תג מחיר מפורש, ברור שזה מגיע במחיר של היכולת "להיכנס בו". הנימוס הבסיסי והרצון להביא את דבריו (החשובים) של המרואיין, גורמים לעיתונאי פחות לתקוף ויותר להבין את מי שעומד מולו.

ברגע מסוים מאוד ב"שם קוד: שמפניה", נדלקה סוג של נורה אדומה. זה קרה כשרביב דיבר על כך ששמע מיגאל עמיר על הרצון שלו לרצוח את ראש הממשלה, ולא דיווח על כך. כשאסנהיים הקשה, ובצדק, שבסוף הוא סוכן שב"כ – "האיש שלנו בפנים" – ואמור להתריע בדיוק על דברים כאלה, הגרסה של רביב היתה חלשה מאוד: "אם הייתי צריך לעצור את כל מי שאמר שצריך לרצוח את רבין, לא היה מקום בבתי הכלא".

רק שזה לא היה התפקיד שלו. התפקיד שלו היה לדווח, כסוכן שפועל בפנים, על מה ששמע. ואם קיבל התראות אמיתיות על כך שעומד להתבצע רצח בסדר גודל שכזה – זה היה צריך לעלות. אסנהיים כמובן שאל אותו את השאלות בזמן אמת, אבל אחר כך – כשאילנה דיין הקשתה באשר לרביב ולכשרות שלו לעבוד כסוכן, הוא ענה לה "סוכן שב"כ ביהודה ושומרון לא יכול לבוא משלום עכשיו". וזה כמובן נכון, עד גבול מסוים – כמו הגבול שבו הסוכן צריך לזכור, בסוף, את מי הוא צריך לשרת. ואת זה רביב איבד בערבוביה הבלתי אפשרית שהוא חי בתוכה.

רביב הגיע למסך מסיבה ברורה – להפיג את ענן החשדות סביבו, ובדרך לפוגג גם את תיאוריות הקונספירציה שקשרו אותו (במישרין או בעקיפין) לרצח. והתפקיד הזה הוא כמובן חשוב, והראיון הוא ללא ספק הישג גדול – להביא אדם שלא דיבר עשרות שנים, על הרצח ששינה את המדינה. אבל בכתבה מהסוג הזה, צריך להראות – ביחד עם השב"כ שבהחלט כשל בטיפול בו – גם את חוש הזהירות שרביב בעצמו איבד עם הזמן. מתוך הרצון להביא את גרסתו, קצת שכחו בכתבה לעמת אותו מול המשימה שגרמה לו להיות ביהודה ושומרון מלכתחילה.

היום, כאמור, ישודר החלק השני – שבו רביב מדבר עם יגאל עמיר. צריך להודות, גם לי עדיין קשה לראות את הפרצוף של עמיר. כתבות מהסוג הזה נוגעות בנימי הנפש שלי, ברמה הכי פרטית. הרצח היה טראומה כואבת, כזו שעיצבה את מה שאני ומי שאני היום. ולכן, למרות הבעיות בדרך, היא חשובה מאין כמוה. זו תעודת כבוד על הקיר של המפעל התקשורתי שנקרא "עובדה" – מפעל שאין כמוהו בישראל. וגם על הקיר של אסנהיים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• עובדה
• אילנה דיין
• רצח רבין

דבר מוזר קורה לפעמים לאילנה דיין כשהיא נתקלת בבכירי מערכות הביטחון. בבת אחת נעלמת לה העיתונאית הדעתנית, החוקרת, הלא-מתפשרת ובמקומה מופיעה פאן-גירל נרגשת ופעורת עיניים שמצדיעה בהקשב. אתמול זה קרה לה שוב ב-15 וחצי דקות של תהילה שהעניקה למוסד ולאנשיו הפועלים בחזית הקורונה, עם פאתוס כמו ב"יומני כרמל" מתקופת קום המדינה וגרוב של "פראבדה".

דיין קיבלה מהמוסד הצצה לחמ"ל הקורונה שהקים הארגון החשאי בתל השומר. אין עיתונאי בעולם שהיה מסרב להצעה כזאת, אבל כל עיתונאי בעולם היה צריך לשאול כמה שאלות קשות: מדוע מנהל המוסד את העסק ולא משרד הביטחון ורשות החירום הלאומית? והאם זה קשור לעובדה שראש המוסד מקורב מאוד לנתניהו בזמן שהצבא תחת סמכותו של נפתלי בנט? מה היה הסיפור הזה בשבוע שעבר עם הפאשלה של המוסד שהביאה לארץ בטעות את הציוד הרפואי הלא נכון? האם יש קווים אדומים לפעילותו האפלולית של המוסד בעולם?

דיין לא תוהה לרגע באוזני אנשי המוסד אם זה אכן הרגע לחשוף את אופן פעולתם. היא רק מתרגשת. "ביומיום אתם מתחבלים תחבולות כדי לקחת חיי אדם לפעמים – ועכשיו אתה מתחבל תחבולות כדי להציל חיי אדם", היא מתלהבת כמו קד"צניקית בגל"צ

"עובדה" היא תוכנית שצריכה לפרק עכשיו את מערכת הבריאות על כשליה המתמשכים, להרעיד את אמות הספים בתחקיר על ציוד חירום פג תוקף, היעדר תוכניות מגירה ומחסור חולני בתקציבים. תחת זאת קיבלנו תשדיר שירות שיצא מדעתו לבחורינו האמיצים שגונבים ציוד רפואי בעולם. "מערכת הבריאות המורעבת שלנו חייבת עכשיו כוח חילוץ", העניקה דיין מסגור הירואי למחדל הממשלתי המטורף מבלי להתעכב עליו לרגע.

האתנן שקיבלה דיין תמורת שיתוף הפעולה הוא אכן סקופ דרמטי: המוסד "מנצל את קשריו" בחו"ל כדי "להשיג" ציוד רפואי ששייך למדינות אחרות. "אתה אומר, 'גנבנו, אבל קצת?'", שואלת דיין את ח', ראש אגף הטכנולוגיה של המוסד העומד בראש החמ"ל המאולתר בתל השומר. "אפשר להגיד, כן", הוא עונה. ובהמשך מתברר שזה גם "מה שכל העולם עושה, לשים יד על מלאי שמישהו אחר הזמין". הנקודה החשובה היא שכל העולם לא רץ לספר על זה בפריים טיים בטלוויזיה.

דיין לא תוהה לרגע באוזני אנשי המוסד אם זה אכן הרגע לחשוף את אופן פעולתם החשאי. היא רק מתרגשת."ביומיום אתם מתחבלים תחבולות כדי לקחת חיי אדם לפעמים – ועכשיו אתה מתחבל תחבולות כדי להציל חיי אדם", היא מתלהבת כמו קד"צניקית בגל"צ, מצטמררת ממ"מאות אנשי מוסד המפעילים כאן חדר מלחמה שמעולם לא היה כמוהו" ומדווחת על "אנשי סיירת מטכ"ל שפושטים על חדר טיפול נמרץ" לתיאור סיטואציה פשוטה שבה חיילים מניחים קווי תקשורת בין רופאים לחולים בבידוד. ממש הרפתקאות דני דין בשיבא.

את כל היופי הזה מסכמת דיין במילים השערוריתיות הבאות: "אחרי שתיגמר המערכה הזאת, אנשי הצללים של המוסד יתמקמו בבטחה בצד הנכון של ועדת החקירה". המציאות היא שאין עדיין איש בעולם שיודע כיצד יסתיים המשבר הזה ועד כמה חמורים מחדליו, ובטח שלא עד כמה אפורים האזורים בהם פועל המוסד בעולם, אבל תשדיר השירות של אילנה דיין ו"עובדה" כבר בשלב הצל"שים של עיצוב התודעה הציבורית. דבר אחד בטוח: את מחדלי התקשורת איש לא יחקור.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• עובדה
• אילנה דיין
• קשת
• המוסד
• קורונה

• Facebook
• Twitter
• Email

מסתבר שהמקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד מתרחש גם בין כותלי האוניברסיטה, אם כי בצורה קצת פחות דרמטית. בעולם הדינאמי של ימינו, הרבה אנשים בוחרים לעסוק בהוראה כקריירה שנייה, וכך גם אצלנו בקמפוס.

בואו נכיר אותם:

אילנה דיין – עיתונאית חוקרת וד"ר למשפטים

אילנה דיין היא אחת העיתונאיות המוערכות ביותר בישראל, וברשימת הכשרונות שאינם גלויים לעין ניתן למנות את היותה מרצה למשפטים. את דיין אפשר לראות בתכנית התחקירים "עובדה" בקשת 12 ולשמוע ברדיו בתכנית "נכון להבוקר" בגלי צה"ל, אך לצד פועלה כעיתונאית היא השלימה דוקטורט במשפטים באוניברסיטת ייל בארצות הברית. השנה היא אפילו קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, ומלמדת בשנים האחרונות קורס בחופש הביטוי בפקולטה למשפטים.

ברוך קרא – עיתונאי ומלמד תקשורת

את העיתונאי זוכה פרס סוקולוב ברוך קרא אנחנו מכירים היטב דרך הטלוויזיה, שם הוא מסקר את תחום המשפטים כבר 14 שנים. לזכותו עומדת שורה ארוכה של תחקירים ופרשיות ציבוריות שונות שעליהן דיווח, בין היתר על הקשר בין שר הביטחון ליברמן לבין ראש ממשלת בלארוס וחשיפת פרשת סיריל קרן שבה לכאורה הועברו מיליוני שקלים לחשבונו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. אחרי שלמד בעצמו בבית הספר לעיתונות "כותרת" כאן באוניברסיטה, כיום הוא מלמד בחוג לתקשורת בנפתלי.

חן קוגל – מנהל המכון לרפואה משפטית ומרצה לרפואה

אחרי ששודרה הסדרה "צל של אמת", שמו של ד"ר חן קוגל צף בכותרות בעיקר בהקשר חקירת תיק הרצח של תאיר ראדה. ממש בימים אלה מתבצעות בדיקות שונות בתיק הזה, ובחדשות מדווחים על התייעצויות שעורך מנהל המכון לרפואה משפטית, ד"ר קוגל. אנחנו בטוחים ששווה להגיע לשיעור שלו בפתולוגיה ולשבת בשורה הראשונה. כך אולי תזכו לשאול אותו את השאלה החשובה באמת–האם רומן זדורוב הוא הרוצח?

ליעד מודריק – עיתונאית וד"ר במדעי המוח ובפילוסופיה

המונח "לרקוד על שתי חתונות" אולי מזהיר אותנו לא לעשות יותר מדי דברים בבת אחת, אבל הדבר כנראה לא מפריע לד"ר ליעד מודריק לעסוק במקביל במחקר ובעיתונות. ככל הנראה נתקלתם בשם שלה אם האזנתם לפרקים של האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל, או אם זפזפתם לערוץ הופ–שם היא מתארחת בתכנית המיתולוגית "רחוב סומסום". תחומי העניין שלה מתפרסים על פני שורה רחבה של תחומים שכוללים בין היתר את מדעי המוח, מודעות, פילוסופיה ופסיכולוגיה, וכך היא גם מדלגת בין פקולטות שונות כשהיא מלמדת באוניברסיטה.

שרון אפק – הפצ"ר ומלמד משפטים

ליד השם של שרון אפק חסר תואר שלא מצופה לרוב ממרצים באוניברסיטה–אלוף. הוא מכהן כפרקליט הצבאי הראשי, ותחת ידיו עברו בין היתר התיקים של אופק בוכריס ושל אלאור אזריה. ברקורד שלו נרשם גם תואר האלוף הגאה הראשון בצה"ל מחוץ לארון. אפק היה עתודאי במשפטים וסיים באוניברסיטת תל אביב גם את התואר השני שלו, וכשנכנסים לשיעורים שלו–לא צריך להצדיע. בדקנו.

עמנואל הלפרין – עיתונאי ומרצה לתרבות צרפת

שמו של העיתונאי עמנואל הלפרין נקשר לרוב בהקשרים פרנקופילים למדי. הוא עלה לארץ אחרי שגדל בצרפת, ודאג לטפח את הקשר שלו לתרבות הצרפתית כשעבד בתפקידים שונים ברשות השידור וכשליח של כלי תקשורת צרפתים בישראל. וזה לא נגמר כאן–אם תגיעו לשיעורי תרבות צרפת בפקולטה למדעי הרוח, תוכלו ללמוד ממקור ראשון על ארץ הטריקולור.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• מרצים
• גילמן
• סלבריטיז
• סלבריטאים
• סלב
• אילנה דיין
• אוניברסיטת תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

צופים בעלי רגישות מיוחדת לאילנה דיין ולמותג "עובדה" צפו אמש (חמישי) בחוסר נעימות משווע בפרק פתיחת העונה ה-25, שהוקדש לפרשת רצח תאיר ראדה. ככל שלא נעים לחזות באיש מתפלש בזוטות ומתלכלך בסחי של רכילות, לחזות בדיין, בעודה נדרשת לאותה ביצה מסואבת, מחמיר את המבוכה עשרות מונים.

ניתן לבטל את ההישגים של תחקיר "עובדה" כפי שניתן למחוק בזה אחר זה, על פי לא מעט אנשים, את דליית הפרטים המוכמנים בחקירת זדורוב. ראיון עם יצחק אילן, סגן ראש השב"כ לשעבר, שגזל זמן רב מהתחקיר וכלל הקדמה ביוגרפית מיותרת, לא הוסיף סימני שאלה שלא עלו בתחקירים קודמים (שוב צבע החולצה, שוב הפרטים המוכמנים); ראייה שטופלה ברשלנות על ידי המשטרה תויגה כ"חשיפה ראשונה" אך הוזכרה למחצית הדקה ותו לא, מכיוון שגם ב"עובדה" יודעים כי אין היא יכולה לשנות דבר במערך השיקולים והספקות הקיים; והגביע של הפרק – ראיון עם א.ק – עכשיו כבר אפשר לקרוא לה אולה – שהיה לא הרבה יותר מכניעה לרכילות אווילית, משימה לגיטימית אולי לחיים אתגרבימים הלא מוצלחים שלו.

עוד כתבות מעניינות:
"לעשות רוצח": בלש לשעבר תובע את נטפליקס
הדוקו הישראלי הוא הדבר הכי חם על המסך כרגע
השאלה שבלב הדוקו פשע: מתי אנחנו מחליטים שמשהו אמיתי?

בהיעדר תוכן ממשי, "עובדה" צעקה את כל הדברים הלא חשובים כדי לשכנע שגם לה יש מה להוסיף לצבר הספקולציות העולה מן הפרשה. יותר מכל, כמו תכניות אחרות היא חטאה במתן זכות דיבור לליצנים, מבלי למסגר את דבריהם בשוליים די הצורך. ההגנה מסתמכת על סנגורו של זדורוב, ירום הלוי, שהצהיר בפני דיין כי הוא משוכנע בכך שא.ק היא הרוצחת. זהו רגע מכריע ועצוב בתולדות התכנית, שכן הוא צלח ללא כל בעיה את העריכה ולא עורר במראיינת סימני קריאה אדומים המבהירים את הצורך בסנוקר עיתונאי. הרי מה להלוי ולא.ק? הוא חקר אותה? הוא שפט אותה? הוא מכיר אותה? תפקידו לזכות את זדורוב, כפי שתפקידן של תכניות התחקירים להטיל ספק בהרשעתו מבלי להיגרר לרכילאות. במקום שדיין תעמיד את הלוי בסטנדרט שלה, היא נסחפה יחד איתו אל מעבר לגדר הקרקס, היכן ששיח פסאודו-משפטי ותשוקה רכילאית טהורה משמשות בערבוביה.

הריאיון עם א.ק היה בבחינת חטא נוסף. הוא נערך כמעין חקירה המבזה את דיין, את המרואיינת שלה ואת הצופים בבית כאחד. דיין פצחה בסימולציה של חקירה משטרתית שתפקידה היחיד היה לשמש את הקדימון לפרק פתיחת העונה ("אני אשאל אותך את השאלה הכי פשוטה והכי חשובה: את רצחת את תאיר ראדה?"). א.ק, כמובן, מגחכת למשמע השאלה. היא זקוקה, אם כבר, למושיעה בוכייה נוסח צופית גרנט, שתציל אותה מעשרות דברי הדיבה שקשת הוציאה לה בערב אחד של שידורים.

ואם בקשת עסקינן, אז מובן שהקרקס חצה את שעת השידור של "עובדה". ב"חי בלילה" בהנחיית נדב בורנשטיין ירום הלוי כבר נכנס לטראנס שבו הוא מכנה את א.ק רוצחת סדרתית (בורנשטיין היה תקיף יותר מדיין, ייאמר לזכותו ולחובתה). בתיאור הליינאפ בממיר החכם התכנסה תכניתו של בורנשטיין תחת הכותרת "רצח תאיר ראדה: זדורוב או א.ק?", כאילו קיימת סימטריה בין אדם שהורשע בשלוש ערכאות לבין אישה שנחקרה פעם אחת ושוחררה לביתה. אך ב"חי בלילה" לא אשמים. דווקא "עובדה" נושאת את האחריות לליינאפ הליצני, מכיוון שבתור תכנית בעלת תשתית עיתונאית מוערכת, פרק פתיחת העונה שלה היה זה שנתן את חופש ההשתוללות לכל הילדים האחרים בגן.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיהשל Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• המסך
• אילנה דיין
• תאיר ראדה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"פאודה" היא הזוכה הגדולה בטקס פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה לשנת 2017. בטקס שנערך היום (ו') זכתה סדרת הדרמה הישראלית המצליחה בעולם ב-11 פרסים, כולל הפרס לסדרת הדרמה הטובה ביותר, התסריט והבימוי.

בפרס השחקן הטוב ביותר בסדרת דרמה זכה ליאור רז ("פאודה") ואת פרס השחקנית הטובה ביותר בסדרת דרמה חלקו שתי שחקניות – בת חן סבג ("מטומטמת") ומגי אזרזר ("בתולות").

בפרס הסדרה הקומית הטובה ביותר זכתה "שבאבניקים", כולל בפרסי הבימוי והתסריט, כמו גם השחקן, פרס שבו זכה אורי ליזרוביץ'.

תוכנית הריאליטי הטובה ביותר על פי האקדמיה לטלוויזיה היא "מאסטר שף" על עונתה השביעית. בפרס לתוכנית הסאטירה הטובה ביותר זכתה "ארץ נהדרת" על עונתה ה-14, ובפרס הדוקו-ריאליטי זכתה התוכנית "תום יער עושה את שביל ישראל".

בנוסף זכו "מטומטמת" בפרס הדרמה היומית, "מועדון תרבות" בפרס תוכנית התרבות, "פגישה עם רוני קובן" בפרס תוכנית הריאיונות, "המרדף" בפרס השעשועון, "טיול אחרי צבא" בפרס הסדרה העובדתית, "היום בלילה עם גורי אלפי" בפרס תוכנית הבידור והאירוח ו"ערב טוב עם גיא פינס" בפרס מגזין הפנאי. עוד בזוכות: "לונדון וקירשנבאום" על תוכנית האקטואליה וחדשות 10 על מהדורת החדשות.

"דמוקרטיות דועכות בחושך"

הפרס לתוכנית התחקירים הטובה ביותר הוענק ל"עובדה", בהגשת אילנה דיין, שגם קיבלה פרס מפעל חיים בתחום העשייה הטלוויזיונית. בדבריה לאחר קבלת פרס מפעל חיים אמרה דיין כי "החובה לדבר את האמת מול פרצוף הסערה מעולם לא הייתה חשובה יותר מול האביב המוטרף של 2018. נכון, איננו טורקיה, פה לא עוצרים עיתונאים ולא זורקים שופטים לכלא, העיתונות שלנו עוד פעילה – בינתיים, בית המשפט עצמאי כשהוא לא עושה הבעה מופתעת. הדמוקרטיה עוד לא נפלה, רחוק מזה. דמוקרטיות לא קורסות בין לילה, אבל הן דועכות בחושך והתפקיד שלנו הוא לוודא שאף אחד לא יצליח לכבות את האור.

"לכן כל כך מדאיג לראות את מה שנחשף עכשיו גם בתוך המקצוע שלנו, איך השחיתו כאן אתרי חדשות, איך סחרו בעיתונאים. אבל בכל זאת דבר אחד טוב קורה באביב הזה של 2018 – כל הקופסאות השחורות כמעט נפתחות ולא נוכל לומר לא ידענו – כי יש לנו הזדמנות לראות".

צפו בנאום של אילנה דיין במלואו:

• המסך
• פאודה
• אילנה דיין
• תרבות